כניסת חברים ותושבים

אליעזר הלברשטט
תאריך לידה:
1/4/1914
תאריך פטירה:
11/2/1991
תאריך פטירה עברי:
כ"ז שבט תשנ"א


רודה שחר סופדת לאליעזר הלברשטט, שותף לעבודה במשך שנים
קשה קצת לכתוב על אליעזר, ולי במיוחד, שרגילה הייתי לראותו כל יום במשך שנים רבות... שנים רבות עבדתי במחיצתו והייתי לו לעזר רב.
זכורות לי השנים הרבות שאליעזר עבד בבישול. היה אשף גדול וכולנו נהנינו מתבשיליו. אליעזר עבד קשה ובתנאים מאד קשים, לרוב חסרה עזרה מתאימה לבישול, אבל תמיד האוכל היה נפלא, טעים, מגוון, ומוכן בזמן.
יחד עם העבודה במטבח אליעזר העביר במשך שנים קורסי בישול ודיאטה במדרשת רופין. שמו הוזכר בכל התנועה הקיבוצית. הוא לימד הרבה חברות ותיקות, ובעיקר הקים דור של מבשלות צעירות שתמיד הודו לו על תרומתו הגדולה.
זכור לי איך המבשלות החדשות אחרי כל קורס באו אלינו למטבח להסתכלות ולהמשך הלימוד. עם כניסתו של מוישל'ה למטבח, אליעזר הכניס אותו ויצא לעבוד בגרנות בריכוז המטבח שם. כמו כן, המשיך להורות וללמד ברופין. 
אחרי מספר שנים בחוץ חזר אלינו וקיבל על עצמו לדאוג להעשרת האוכל בארוחות הערב. פה אליעזר שוב הוכיח את כישרונו וידיעתו בהכנת תבשילים וסלטים חדשים. בזכותו חדר האוכל שקק חיים. אליעזר הצליח להחזיר את רוב החברים לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל. הסלטים הרבים הריחו בכל הקיבוץ וחדר האוכל היה מלא חברים וילדים.
בריאותו של אליעזר לא איפשרה לו להמשיך במרץ שהיה רגיל בו ובשנים האחרונות אליעזר עבר לעבוד בבישול הדיאטה, מקום שהיה במשך זמן רב לא מסודר. פה שוב אליעזר תרם הרבה – בישל דיאטה לפי כל כללי המדע הדיאטטי. הקפיד להכין את האוכל לפי מחלתם של החברים ורוב אוכלי הדיאטה זוכרים עדיין את טעמו של האוכל והבישול שלו.
לצערנו בריאותו לא איפשרה לו בתקופה האחרונה להמשיך לעבוד בבישול הדיאטטי. ההליכה קשתה עליו. כולנו קיווינו שאחרי שיוטב לו ישוב לעבודה שכל כך אהב. הגורל רצה אחרת, במהלך הטיפולים הלך מאיתנו ואפילו לא הספקנו להיפרד ולהודות לו כמו שחשבנו. 
אזכור אותו בחריצותו ובמסירותו הרבה. 
יהי זכרו ברוך.



לחברי וגיסי – אליעזר, כתב נחמיה גינצבורג
סופר לי שדוד הכהן, צירנו הראשון בבורמה ניסה להסביר לצ'ו-ואן-ליי, ראש ממשלת סין הנודע, את רעיון שיבת ציון. את הצורך לקבץ את היהודים בארץ-ישראל מדינת היהודים. הקשיב והקשיב ואחרי כן אמר לו: אינני מבין. תאר לעצמך שהיו מנסים להחזיר את כל העמים שנדדו, ברחו וגורשו אל מקומם הראשוני שמלפני 2000 שנה? הרי הייתה נוצרת אנדרלמוסיה שתמנע כל סדר בעולם.
הסינים הם עם עתיק אף מאיתנו. להם שירה והגות וסדרי עולם שלא הושפעו מהתנ"ך. הרי עוד בתקופת האמוראים הראשונים גרס אמוראי רב יהודה הבבלי: חסד עשה האל לישראל שפיזר אותם בין הגויים.
שונה היה הדבר בין העמים הנוצריים ובמידה מסוימת גם באיסלם. התנ"ך היה גם להם ספר קדוש, והרעיון בתנ"ך של שיבת ציון שקוע עמוק בתודעתם כמו בתודעתנו. זאת גם אם לא הם ולא היהודים התייחסו לכך במלוא הרצינות. מכל מקום לא נראה להם הקשר בין יהודים וארץ ישראל מופרך.
לכן היה יכול לקרות שחבר כיתה אשר רצה להקניט אותי היה יכול לומר לי "מה אתה בעצם מחפש פה? לך לפלשתינה!". רק לאחר שהבטחתי לו שאת זה בדיוק אני עומד לעשות, נחה דעתו.
אליעזר, בילדותו בלודוויג, נולד וגדל באחד הכפרים בהסן. שם איש לא היה מעלה בדעתו להגיד ליהודי מקומי: "לך לפלשתינה". במקומות אלה ישבו יהודים במשך מאות שנים. הילדים חונכו ביחד בבתי ספר הכלליים, וכמובן שגם אביו של אליעזר השתתף במלחמת העולם הראשונה, ורק לאחר שנים חזר לביתו. לכן, הכיר אליעזר את אביו רק בגיל חמש. היהודים הללו של מהגרים, לא ניסו להתבלט, להופיע כפקחים ועליונים על שכניהם. וגם לא ניסו להתבטל בפניהם. לכן שמרו דורות על דורות על אורח חיים יהודי. קיימו שבת, מילה, בר-מצווה, חופה וקידושין כהלכה.
הגויים הכירו והעריכו את מסורת שכניהם היהודיים. השתייכותם לחברת הכפר הייתה טבעית. כאשר נאלצו הוריו של אליעזר בצו השלטונות לעבור לעיר פרנקפורט, דאג אחד הכפריים להביא לביתם סל לחם ולהניח אותו לפני דלת ביתם. עד שיום אחד מצאו את הסל מבלי שאיש נגע בו. והתברר להם שחבריהם נשלחו למקום לא נודע להם. 
אליעזר הצטרף עוד בתחילת עליית הנאצים לתנועת "החלוץ". הציונים היוו בימים ההם קבוצה קטנה באוכלוסיה היהודית בגרמניה. לא התייחסו אליהם ברצינות רבה. בסופו של דבר, רוב הציונים המשיכו לחיות בגרמניה, ורק התנועות החלוציות, ביניהן גם התנועה הדתית של "מזרחי", התכוננו ברצינות לעלייה לארץ. עשרות עלו מידי שנה בשנה, והזרם הלך וגבר עם התגברות התנועה הנאצית. אולם, לאחר עליית הנאצים לשלטון וגירושם של היהודים מעמדות הכלכלה בגרמניה, הצטרפו רבבות לתנועה הציונית. אפילו רבני אגודת ישראל בגרמניה הבינו לפתע את הצורך בעלייה והסבירו שהעלייה איננה נוגדת את רצון השם. זאת, בעוד שחבריהם במזרח אירופה עמדו גם להבא מנגד וראו בחלוצים ובציונים דוחקי קץ וכופרים. באותן השנים, השנים הגורליות (1933-1943) כאשר הגירה הייתה הדרך היחידה להצלה היגרו 144 אלף יהודים לכל ארצות תבל יחד, לעומת 233 אלף שהיגרו לארץ ישראל הקטנה, שם הצטרפו ל"יישוב" שמנה עד העלייה הזאת 180 אלף יהודים בלבד.
אליעזר הלך להכשרה. היות והחלוצים גורשו מרוב מקומות ההכשרה בגרמניה, הצטרף אליעזר לקבוצת הכשרה בסלובקיה. וזכה לסרטיפיקט – רישיון העלייה לארץ, כבר בשנת 1935. מאז שנפגשנו בפלוגת הקיבוץ המאוחד בגדרה, שער הנגב, היה אליעזר לחלוץ שהצטיין בתבונת כפיים שהביא ממורשת הכפר והבית. 
ההיסטוריה היהודית יצרה טיפוסים מובילים, אלו שהתאפיינו בשאיפה ובמעשה. בתקופת התנ"ך – הכהן והנביא. בגולה הארוכה – התלמיד – חכם והצדיק – חסיד. הציונות, תנועת התחייה בדורות האחרונים, יצרה את טיפוס החלוץ. הוא אשר העמיס על שכמו את משא הגורל היהודי. בלעדיו לא היה נוצר בארץ דבר, לא בחומר ולא ברוח. "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח אליעזר (ואנחנו בני העלייה ההיטלראית) את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה ("תמול שלשום – עגנון).
יש בו ב"חלוץ" משהו מיסוד הנבואה של קיום מעשים לקראת התקנת העתיד ותיקון הוויתו של עם, ויש בו מן היסוד של קיום מצווה לפי "שכר מצווה – מצווה". עשייה ללא חשבון. 
בין כה וכה אנו, ששייכים לעלייה ההיטלראית, איננו מסוגלים כלל להעלות תרומה שווה לזכייה. כי הזכייה היא עצם חיינו ובניין משפחותינו. המעשים הביאו לנו את הריבונות לקבץ גלויות במדינת היהודים.
אליעזר כרבים מחברינו, חש תמיד עד סוף חייו, את מחויבותו לגבי היצירה בארץ ובקיבוץ. ולא הכזיב.

רשם נחמיה ליום השלושים למותו של אליעזר הלברשטט



דברי נדב, הנכד של אליעזר (הבן של לאה הלברשטט)

את סבא אזכור כבן שיחה
בעניינים שעל סדר היום
בפוליטיקה ומהעיתון.
קיבל אותנו תמיד במאור עיניים וחיוך,
גם כשבאנו בהפתעה,
אחרי טיול עם הרבה לכלוך.
טיפח באהבה ובמסירות את העציצים והגינה
ובכל יום הולדת תמיד הכין עוגה.
חייו של סבא היו מעשה רקמה,
נשזרו בהם יחדיו בחדוות העשייה
חוטים של הצלחה,
חוטים של כישלון,
חוטים של אהבה,
חוטים של אסון.
ולצערנו בימים האחרונים
גם חולי וכאב היו שזורים.
סודו של סבא היה:
הרצון והכבוד,
עבודת כפיים, מוסיקה קלאסית ועוגות.
לא יספיקו המילים לתאר את הכאב, משהו כועס על האבדון ובוכה בלב.
יהי זכרו עימנו לעולם,
כי איש יקר היה סבא וחכם
ואם רק נאמץ לנו מה מדרכו
נוכל כולנו לשמר את זיכרו.
אמן.      
נדב, ליום השלושים למותו של אליעזר, 13.3.91


צוות מטבח: אליעזר הלברשטט, צילה אגמון, טלה אקשטיין, רוני פרטיג ועוד.


משפחת גינצבורג

מימין למעלה: נחמיה גינזבורג בזרועותיו חנהל'ה, אמי (אשתו) חובקת את מיכל בתם, לידן אליעזר הלברשטט גיסו של נחמיה, מתחתיו יושבת שרה אשתו ואחותו של נחמיה ובזרועותיה בתה רותי, למרגלותיה בתה לאה, מימין לשרה יושבים האב והאם של שרה ונחמיה




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור