כניסת חברים ותושבים

שמעון שיפמן
תאריך לידה:
22/12/1910
תאריך פטירה:
2/3/1991
תאריך פטירה עברי:
ט"ז אדר תשנ"א
סיפור חיים
נולדתי ב- 22.12.1910 ,בעיירה טרמבובלה שבגליציה (סמוך לגבול הרוסי), להוריי בן ציון וויקטוריה שיפמן.
היינו שלושה ילדים במשפחה. אחותי הבכירה מינה, אני. ואחותי הצעירה ברטל. כשהייתי בן 3 פרצה מלחמת העולם הראשונה והוריי, שפחדו מהקוזקים, ברחו לווינה. אבי היה ממשפחה מאוד דתית. אביו היה חסיד אדוק מאוד וכך חינך את בנו יחידו. בגיל 16 מרד אבי בדת וחיפש דרכים לרכוש השכלה חילונית. הוא היה אוטודידקט והצליח בכוחות עצמו להגיע להישגים, היה לו ראש מתמטי וזיכרון מופלג. אמי שמרה על כשרות ואילו אבא היה חילוני וציוני. רק בחגים הגדולים הלך לבית-הכנסת וגם אז מטעמים חברתיים.
משפחתנו השאירה בגליציה בית ורכוש והגיעה לווינה בחוסר כל. השלטונות נתנו לנו דירה קטנה בת חדר אחד ואבא גויס מיד לצבא כפקיד גדודי במורביה. את משכורתו הזעומה מהצבא שלח לאמא. בשנה הראשונה לאחר בואנו לווינה ילדה אמא את אחותי ברטל ולכן היא לא יכלה לפרנס אותנו. אני זוכר שבשנים הראשונות בווינה היינו מאוד עניים והיה קשה. חיינו בדוחק רב. כאשר אבא שוחרר מהצבא הוא התחיל לעבוד לפרנסתו ולאט לאט הוטב המצב.
אבא היה ציוני וחינך אותנו ברוח הציונות. כשמלאו לי 10 שנים אחותי מינה הביאה אותי לתנועה וכך הצטרפתי לתנועת הנוער ה"שומר הצעיר". אהבתי מאוד את הפעולות בתנועה. בקבוצה החינוכית שלי היו: סמי כפרי, אוקי,רדיוס, ברגל,איציק פניגר ועוד... היינו קבוצה מאוד מלוכדת. את הפעולות קיימנו בקיץ מתחת לגשר הדונאו. לא היה מבנה לקן השומר הצעיר ולרוב היינו מתאספים בחוץ. שמענו בעיקר סיפורים על ארץ ישראל  והקיבוץ וכן שוחחנו עם המדריך על בעיות העולם. שרנו הרבה ויצאנו לטיולים מחוץ לעיר, בחיק הטבע.
בגיל 17 סיימתי בית ספר למסחר והתחלתי לעבוד עם אבא בעסק שלו. כשאבא חלה עזרתי לו ולשותף שלו בניהול החשבונות. הוטל עלי גם התפקיד לגבות את הכסף מהלקוחות. בערבים ניסיתי ללמוד לבגרות אך הפעילות בתנועה והעייפות אחרי יום עבודה לא אפשרו לימודים סדירים. ידעתי שאני עומד לעלות ארצה ושאעבוד שם בחקלאות. לא חשבתי שלעבודה זו יש צורך בבגרות. לכן ויתרתי על הרעיון.
אני זוכר שבשנת 1929 היה בווינה כינוס גדול של נוער סוציאליסטי שבו הורשו להשתתף גם תנועות הנוער הציוניות. הרחובות היו מלאים בבני נוער חוגגים שבאו מכל הארצות. רקדנו ושרנו ברחובות ובכיכרות העיר והיה שמח. מאוד התרשמתי מהעוצמה של התנועה הסוציאליסטית. בווינה של אותם ימים שלטה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית "וינה האדומה". את שעות הפנאי שלי בחורף הזה ביליתי בספרייה של המפלגה הסוציאליסטית – "הארבייטר קאמר". ישבתי שם שעות וקראתי ספרות פוליטית. בתקופה הזו התעניינתי בתורת מרקס ודעותיי הפוליטיות התחזקו לכיוון המרקסיסטי. בסתיו 1930, השתתפתי בוועידת השומר הצעיר בוורוטקי. בוועידה זו חל פילוג בתנועת השומר הצעיר ונוסדה תנועת "נצח". הקבוצה שלנו הצטרפה לנצח. שנה לאחר מכן התחלתי לעבוד במשרד כדי להרוויח כסף לסרטיפיקט הדרוש לעלייה ארצה. 
בסתיו 1932 נפרדתי מההורים בדרכי לארץ. בשבוע הראשון שלי בארץ נסעתי לבקר קרובי משפחה שלנו שגרו בירושלים. אחרי שבוע של טיול בין הקרובים, נסעתי למחנה התנועה בחדרה ושם סודרתי לעבודה בקטיף. היה לי קשה לעבוד בעבודה פיזית. יום העבודה הארוך בפרדס עייף אותי מאוד. לא הייתי רגיל לעבודה בחקלאות ובערבים חשתי מותש ומדוכדך מהעייפות הרבה.
במחנה בחדרה הייתי עד 1933. ואז, סוף סוף עברנו להתיישבות החדשה בוואדי חווארת – לגבעת חיים. בגבעת חיים המשכתי  לעבוד בפרדס עד שנבחרתי לתפקיד סדרן עבודה. זה היה בשנת 1934. בימים ההם סדרן העבודה היה עובד במשך היום בעבודות שירות בחצר הקיבוץ  ואחר הצהרים היה רוכב על חמור דרך החולות ללשכת העבודה בחדרה כדי לחפש מקומות עבודה עבור  החברים ליום המחרת. בערב הייתי  חוזר הביתה ואז מתחיל בסידור העבודה לפי המקומות שהשגתי באותו יום. אני זוכר שפעם הצלחתי להוציא לקטיף 26 חברים, מספר שיא. הייתי ממש מאושר. עבור יום עבודה בפרדס קיבל הקיבוץ 20 פרוטות לחבר ו-18 פרוטות לחברה.
בתקופה שהייתי סדרן עבודה הגיעה ליובה לקיבוץ שלנו מקיבוץ כפר גלעדי. סידרתי אותה לעבודה בפרדס וועדת השיכון שלחה אותה לגור בחדר שבו גרתי עם עוד שלושה בחורים. ליובה צורפה רביעית. בימים ההם הלינה הייתה מעורבת.
במהלך השנה התיידדנו ובסתיו 1934 ביקשנו לעבור לחדר משפחה. 
באוגוסט 1935 נולדה בתנו הבכורה אורה. היינו מאושרים. כשלאורה מלאו חמש שנים התחתנו. בקיבוץ היינו מוכרים כזוג מהיום שנכנסנו לחדר משפחה, אך להתחתן בחתונה דתית ולקבל אסמכתא רשמית לא יכולנו עד שנת 1940. ליובה הגיעה לארץ במשלחת הספורט של לטבייה למכבייה הראשונה. כשהסתיימה המכבייה נשארה ליובה בארץ וכך הפכה לעולה בלתי לגאלית. מאחר שחלק מחבריה לתנועה היו בכפר גלעדי, היא הצטרפה לחבריה בקיבוץ. לכפר גלעדי היו מגיעים בלילות עולים שהוגנבו לארץ דרך הגולן. מדי פעם היו הבריטים עורכים חיפושים בקיבוץ כדי לגלות את העולים הבלתי לגאלים. לכן, היה צריך לסדר לליובה אזרחות. על פי הסכם שהיה ל"הגנה" עם הרב של מטולה, היא נישאה בנישואים פיקטיביים לאחד מחברי הקיבוץ שהיה בחו"ל. אחרי שהיא הצטרפה לגבעת חיים והחלטנו להינשא, התברר שהרב ממטולה לא כתב כתובה ולא היה אפשר להתיר את קשר הנישואים. ביום בהיר אחד ב–1940, יצאנו במשאית מספר זוגות שלא נישאו עדיין בשל סיבה דומה כדי להתחתן בכפר הרואה. לכולנו כבר היו ילדים. אני זוכר שאורה, שעברה במקרה במקום, צעקה לעבר ליובה "אימא גם את נוסעת להתחתן? עם מי? עם אבא?".



בשנת 1936 נבחרתי להיות גזבר הקיבוץ. צבי יחיאלי היה "הבא כוח". הוא ייצג את הקיבוץ במוסדות כגון המשביר, הסוכנות, התנועה, תנובה וכו', ואילו אני הייתי רץ בין הבנקים ואחראי בבית על כל ענייני הכספים: קופת הבית, תשלומי נסיעות של חברים, חלוקת הכסף לפי צורכי הענפים, הוועדות ועוד. כשלוש שנים מילאתי את תפקיד הגזבר. התפקיד דרש מאמץ רב. אחרי יום התרוצצויות בין הבנקים בתל-אביב, הייתי חוזר לקיבוץ באוטובוס ובערב השתתפתי בישיבות של הוועדות השונות.
מצבנו הכלכלי היה קשה מאוד. חלק מענפי המשק לא היו רווחיים והיו אף כאלה שגרמו להפסדים. הגזבר היה צריך לתמרן כמו אקרובט כדי להשיג את הכספים זה סיפור בפני עצמו. תמיד היה מחסור. שוב ושוב היה צריך לדווח באסיפות החברים על המצב הכלכלי הקשה, לומר שאין כסף ולדחות צרכים ובקשות לימים טובים יותר. 
במרץ 1938 נכנס היטלר לווינה. החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי להעלות את ההורים לארץ. השגתי עבורם סרטיפיקט מהסוכנות ובקיץ 1938 הם הגיעו ארצה. בשבועיים הראשונים הם גרו בקיבוץ. אני זוכר שרדיוס ואדית, ביוזמתם, פינו את חדר המגורים שלהם בבניין ומסרו אותו להוריי. הם עצמם עברו לגור בצריף. מאוד התרגשתי מהמחווה שלהם.

קלרקה, אנושקה ברו ושמעון וליובה שיפמן במועדון



אחרי שבועיים עברו הורי לתל-אביב וגרו זמן מה אצל קרובי משפחה. אבא קיבל הלוואה בסך 50 לירות מהסוכנות  ובכסף הזה שכר דירה קטנה והתחיל לחפש עבודה. אחרי זמן מצא פרנסה בעסקי נייר. אמא, שהייתה אישה בעלת תושייה, פתחה בתוך הדירה הקטנה מסעדה ביתית למאכלים יהודיים. בצהריים היו מגיעים אנשים מהסביבה וסועדים מתבשיליה הביתיים. אמא ידעה לבשל והקליינטים שטעמו את תבשיליה היו לקליינטים קבועים.
אחותי ברטל הגיעה ארצה לאחר שנישאה בנישואים פיקטיביים לשליח בחו"ל וכאן בארץ הם נפרדו. היא גרה בת"א עם ההורים ועזרה לאמא במסעדה שלה.
בשנת 1940 נולד בננו אהוד. הוא נולד בבית חולים בלינסון. באותה תקופה הייתה בבלינסון מגפה של דלקת ריאות במחלקת התינוקות. הוא נדבק בחיידק ובגיל שלושה שבועות נפטר. לא היה אז פניצילין והמחלה הכריעה אותו...
בקיץ 1940 הוטל עלי תפקיד חדש. מחלקת העלייה של ההסתדרות ביקשה את הקיבוץ לשלוח מדריך חברתי לחדרה, כדי לסייע לחבורת עולים חדשים שבאו ארצה שלא במסגרת התנועתית. כ-8 חודשים טיפלתי באנשי החבורה הזו. בתום תקופת הקליטה הם התפזרו למקומות שונים בארץ. שישה מהם הצטרפו לקיבוץ בית השיטה, שניים לגבעת חיים – יהודה קראוס ופסח וייס והשאר למקומות אחרים. כשסיימתי את התפקיד בהדרכת החבורה חזרתי לקיבוץ והתחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות.
באביב 1942 נולדה בתנו נירה. נירה נולדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אני זוכר שההורים שלי באו לבקר והפתיעו אותנו. הם הביאו לי מתנה – רדיו. אבא ידע שאני מבין אנגלית ומתעניין מאוד בחדשות  מהעולם. לי, כקיבוצניק, היה קשה עם המתנה החשובה הזו – רכוש פרטי על מצפוני... משום מה, לא עשו מזה עניין גדול בקיבוץ ובשל ידיעתי את השפה האנגלית הפך ביתנו בערבים למקום מפגש לחברים שהתעניינו בחדשות העולם. הייתי מקשיב ל- B.B.C  ומתרגם לכולם. אח"כ נערכו פרשנויות ודיונים על המצב. באותם ימים של 1942 היה בכל הקיבוץ רק רדיו אחד, בחדר האוכל. לרוב הוא לא פעל, כך שהרדיו הקטן שלנו מילא תפקיד חברתי ואינפורמטיבי.
הזכרתי שידעתי  אנגלית. משום כך היה לי תפקיד נוסף. בימים ההם היו פוקדים את הקיבוץ מדי פעם קבוצות של חיילים אוסטרלים וניו זילנדים ששירתו בארץ בתקופת המלחמה. הוטל עלי להיות המארח שלהם, לספר להם על החיים בקיבוץ וכו'. עם רבים מהם נשמר קשר מכתבים לאחר שהם חזרו לארצותיהם. אהבתי את ה"ג'וב" הזה.
בקיץ 1946 נולדה בתנו יהודית.
בשנת 1950 התחיל הליך הפילוג בקיבוץ המאוחד. נוסדה תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים שאליה השתייכתי עם רבים מחבריי. הייתי אז חבר מזכירות ונלחמתי על זכויותינו הכספיות. התמצאתי בנושאים הכלכליים ולא נתתי שיסדרו אותנו. התקופה הזו זכורה לי ככואבת וקשה. אחרי 20 שנים של בניית  גבעת חיים, נאלצנו לעזוב את היישוב שהקמנו.
בגבעת חיים איחוד, עבדתי בתפקיד הגזבר משנת 1955 ועד ל- 1958. המצב הכלכלי שלנו היה קשה ביותר. הריצה אחרי הלוואות מהבנקים הייתה סיוט. המשק החדש לא היה מפותח וגם לא הרוויח טוב. פשוט לא היה כסף לקיום ולהחזר חובות, לא כל שכן  לפיתוח. יוסף הורוויץ היה המזכיר, ומרים גל הייתה מרכזת המשק. היה הרבה מתח בישיבות. הדיונים הנוקבים נסבו על השאלה המרכזית, איך יוצאים מזה. אני זוכר שאחרי מבצע קדש, הצליח בן אהרון לסדר לגבעת חיים איחוד הלוואה גדולה. זה הציל אותנו, נתן לנו אוויר לנשימה, להתאוששות ולהתארגנות...
בתקופת עבודתי כגזבר הייתי מעורב מאוד בחיי הקהילה. הייתי מדווח באסיפות על המצב הכלכלי והשתתפתי בדיונים באופן פעיל. בשנת 1958 סיימתי את תפקיד הגזבר ומוניתי לרכז את הנהלת החשבונות של בי"ח גת. הייתי גם חבר במזכירות המפעל. כ-15 שנה התמדתי בתפקיד הזה. כאשר קיבלתי התקף לב ב-1980 צמצמתי את מעורבותי בהנהלת החשבונות ובישיבות המזכירות מטעמי בריאות.
בשנות ה-60 וה-70, הייתי חבר בהנהלת המועצה האזורית עמק חפר. פעלתי בשיתוף עם קיבוצי השומר הצעיר כדי לשמור על האינטרסים של התנועה הקיבוצית. הייתה לי אפשרות להכיר צורות שונות של התיישבות וגם ללמוד על האפשרויות המקובלות במועצה להושיט עזרה לכולם. ויכוחים סוערים התנהלו סביב שאלת המים והביוב.
ב1958 נעשיתי סבא להילה, בתם הבכורה של אורה ואורי. אורה ואורי חיו אז בגבעת חיים. שנתיים נהנינו מהנכדה החמודה שלנו. בשנת 1960 נסע אורי ללמוד וטרינריה בארה"ב וכמה חודשים לאחר מכן הצטרפו אליו אורה והילה. הם שהו שם 6 שנים. בשנת 1962 הכירה נירה את דניס, צעיר יהודי אמריקאי שלמד אצלנו באולפן. אחרי תקופת חברות, הם נישאו כאן בגבעת חיים, ונסעו להוריו של דניס בארצות-הברית.
ב-1963 אושרה לי נסיעה לבקר את שתי המשפחות בארה"ב. את הכרטיסים מימנה אחותי מינה. הטיול היה מרשים, אני זוכר אותו כחוויה גדולה. התרשמתי במיוחד מהגודל ומהעצמה של הטבע ואוצרותיו. הייתי מוקסם מהנוף, מהחידושים הטכנולוגיים ומהארץ הגדולה הזו. זה היה ביקורי הראשון בחו"ל מאז עליתי ארצה. שנה אחריי, נסעה ליובה לבקר את הבנות ומשפחותיהן. היא פגשה בארצות הברית את אחיה אלי, שאותו לא ראתה 32 שנים, מאז עזבה את לטבייה ועלתה לארץ. ליובה ליוותה את אורה ואורי בטיול למערב ארצות –הברית ונהנתה מאוד.
בשנת 1966 חזרו ארצה אורה,אורי והילה והתיישבו בירושלים. שם נולדו שני בניהם יזהר ויאיר.
ב-1965 התגייסה יהודית לצה"ל ושירתה כמורה חיילת בקרית שמונה. במהלך השירות הצבאי, היא הכירה את יובל איתי, בן כפר גלעדי. כאשר סיימה יהודית את השירות הצבאי הם נישאו ויהודית עברה לגור בכפר גלעדי. יותר מאוחר הקימו את ביתם בקרית שמונה, שם נולדו בניהם ירון,ליאור, אלעד ועמית. ב-1968 חזרו נירה ודניס ארצה וכאן נולדה בתם היידי.
כשאני מסתכל היום על החיים שלי בארץ ובקיבוץ, אני מרגיש שלם ומרוצה. הקמנו כאן קיבוץ חזק וטוב – זו היצירה שלנו – ואני גאה בה. השינויים שחלו במהלך השנים בקיבוץ הוסיפו לרווחתו של החבר ועשו את החיים מתאימים לכל הגילים.
אני אוהב את הבית הזה, ושמח שהייתי בין מקימיו ובוניו. לאחרונה התחילו לדבר על רעיון התמורה עבור עבודה. זה לא נראה לי. הרעיון נוגד את הערכים שלנו והוא ישנה באופן בסיסי את היסוד שעליו בנוי הקיבוץ. מי שרוצה לקבל תמורה כספית עבור עבודה, שיחפש את צורת החיים המתאימה לו במקום אחר. שמחתי כששמעתי שרוב חברי התנועה היו נגד הרעיון ה"חדשני" הזה.
בימים אלה ימלאו לי 80 שנה. איני מצטער על הדרך שהלכתי בה. אם הייתי צריך לבחור מחדש , הייתי בוחר בה שוב.
בנותיי, נכדיי ונכדותיי כולם חיים בארץ ועל זאת אני שמח בכל לבי.

ליובה ושמעון שיפמן, אסתר פינק, ישראל הוכדורף בטיול



דברים שאמרה עדה שולמן (בת ה-75), במסיבה לכבוד שמעון במלאות לו 75
שוב יחד בזכות הדנובה שכה הרבה דיברו בה.
הפעם - שמעון הוא בעל השמחה - ולו הברכה.
שמעון, האם גם אתה מהרהר בכוח-היחד שמלכד אותנו, כל אלה שמ"אותו הכפר" הנה באנו. 
מה מביא אותנו מחדש כל פעם- להסב סביב שולחן ערוך ומוכן ולקלוט סיפורי-חיים מיוצאי וינה כולם?
איזו שותפות היא הפועמת בנו במשך 50 שנה - ועדייו עוצמתה בעינה.
חוויה משותפת, ילדות, נעורים? מאורעות שמהם היינו נסערים.
אולי עשתה משהו הסימפטיה המשותפת לסוציאל- דמוקרטיה.
אולי ההווי -השקריות המסולפת של אחד-במאי והחולצה הכחולה, האגדית, עם הסמליות שבה, והסרט הלבן, הוצמד, נדמה לי, רק כאן במשך הזמן.
כן, האדום שהכזיב - הזיכרון הנורא שהכאיב.
קשרה אותנו האכזבה המרה - ממה שקרה.
ההתמרמרות, ההתנגדות לגילויי האנטישמיות, שנאה לכל שהתרחש אז - למרות שהעוול השטני היה עדיין במרומז.
אנחנו אלה שיושבים כאן יחד - ראינו כבר אז את הנולד בחששות ופחד.
אך כמובן, הרבה גם זכור לטוב - קונצרט, תערוכה וטיולים לרוב.
איך יצאו כמה שומר-צעירניקים מצוידים בגיטרות ובקולות יפים וחזקים, לשיר בחצרות - כדי לאסוף ככה את הפרוטות והפרוטות נפלו. מקומות עליונות מהגובה ישר לתוך הכובע. 
ואיך השתתקו הקולות וגם כל שיח – בראותם פתאום עומד לפניהם השליח. 
כן, חברים, ארוך ועשיר הוא סיפור, אך זמן לקצר בדיבור. 
רק עוד דבר מעניין לציין - שכל אלה פועלים ומסבירים את ההשתתפות ממש, כאשר הכוח קצת נחלש,
ובאמת - איכפת לראות איך משהו פתאום, יותר לאט הולך, 
נשארה בינינו רגישות - ואין אדישות, לכל הנעשה ולמה שמתרחש ורצוי ובטוח שעוד ניפגש.
ויהיה זה, כמו היום, תמיד נעים ומרגש. 
מה לעשות - הפגישות אומנם לא תכופות, אך לבוא מ"אותו הכפר"  עושה אדם לאיזה דבר...
ולבסוף רק עוד מזל-טוב.


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור