כניסת חברים ותושבים

עדי נחמני
תאריך לידה:
9/11/1911
תאריך פטירה:
17/3/1992
תאריך פטירה עברי:
י"ב אדר תשנ"ב


עדי, דברים על קברו מפי מורדי.
עדי היה איש בעל נוף - חיים כה רחב ועשיר, עד שגם מנקודת תצפית גבוהה כמו יום פטירתו, יהיה קשה להקיף, ולו במבט, את כל נוף אישיותו. כל מה שייאמר, בהכרח יגרום עוול למה שלא ייאמר.
"השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני", מבקש איוב מאת האלוהים.
לעדי אלוהים לא שעה, אולי מפני שעדי לא היה איוב, כל אמונתו - באדם היתה. איוב - משל היה, ועדי - בשר ודם.
על שלוש נקודות במפעל חייו של עדי אני רוצה לדבר. על היחיד, ועל היחד, ועל הכלל-אנושי הנקשר ליחיד, וחוזר חלילה.

עדי איש סקרן ופתוח מאין כמוהו, סקרנות ופתיחות של ילד, שכולו פעור וקשוב אל העולם הסובב. סקרנות ופתיחות שלא נס ליחה כמעט עד סופו. צימאון חוויה ודעת תמים כל-כך. אך, העיסוק בפירות הפתיחות לא היה דילטנטי וחובבני, אלא, משכיל ומקצועי. יעדי סקרנותו - מכלול יצירי רוחו של האדם - מוסר ופוליטיקה, תרבות ואמנות, במיוחד ספרות ושירה. וכנמלה חרוצה בנה לו, ולסביבתו, אופק אנושי-תרבותי רחב כים.
שתול עמוק היה בתוך המקום - הבית, הקהילה, הנוף, ואפילו המסורת המקומית, קצרת הימים, שכה הרבה תרם לה. אך, יוצא-דופן היה בהשקפתו על הקיבוץ. לא היחד הקולקטיבי, על משימותיו הלאומיות והחברתיות, היה חזות הכל: ולא היחיד האינדיבידואלי על משאלותיו ושאיפותיו, היה התכלית. לא היחד, המגמד את היחיד, ולא היחיד הבז ומתנכר ליחד. חזונו של עדי היה של קהילה שיתופית-רצונית, הנבנית מייחוד יחידיה, ומעניקה להם את הרגשת השייכות כמתת. קשר מיוחד במינו היה לעדי אל המוות. אולי מתוך ראיית התרבות האנושית כמעשה רקמה הנארג במשך דורות. ככוורת הנבנית מטיפות דבש, הנאגרות בעמל דורות.

זה טיבו של הזמן. זה דרכו היעוד.
את נפש החי השורדת
והוא בורא מן האיש הנופל שדוד
וחותם בה את תו השודדת
וחיינו  נושאים, ביספם לרוץ אֹרח,
את חותם המתת וחותם המלקוח.
והחי כך אמר: זה אשר מידו 
לי נפשי לשלל. לא יקום לתוכחת
אך דומם בורידי, כבסולם אדום,
עם חיי גם חייו עולים יחד.
עם חיי, בקומם ובלכתם בדרך,
גם חייו הזרים עולים חרש.
עמדי הוא שני בסולם השני
כישות אלמונית ומוחשת.
והוא רחש קליל הנבלע בשאוני
כמו רשת קלועה בתוך רשת
והוא רחש קליל אשר לא ישמע,
אך שומעים אותו ארץ רבה ושמיה
זה טבע העת ודינה. כמו תנאי
וכמו חוק בל יופר רבעה היא
כי יהיו בעומסיה איש מת ואיש חי
כך נושאים הם במוט בשנים
כך נושאים הם במוט בשנים
נוכריים ואחים כמו אש ומים.
(נתן אלתרמן, ״האיש החי״, עיר היונה)

עדי עמס במוט בהיותו איש חי, בהתמדה, בסבלנות, בפיכחון עיניים, ויוסיף לעמוס עימנו במוט מעברו השני.
לפני כשני עשורים נתבקשתי על ידי עדי, לספוד לבנו אמתי. 
קרוב הייתי לאמתי, ולא כה קרוב - אז - לעדי.
מתוך אהבה שהיתה בליבי לאמתי, אמרתי דברים. 
מאז נקשרה נפשי בנפשו של עדי. היום נסגר מעגל אחד קטן. אחר נפתח. ודאי נפתחו עוד מעגלים.
אלה חיי אדם.

ספר שירה של עדי נחמני




עדי וג'ני


עדי
לפני כמעט ארבעים וחמש שנים הגעתי לכפר היקי המרוחק ההוא, הדל והמקסים - כפר סאלד. מתל-אביב ״ללא הפסקה״ (כבר אז!) הגעתי ומצאתי חבורת אנשים נלהבים, שהחמצן שהם נושמים הוא העשייה, העשייה התרבותית, וטעם חייהם הוא חדוות העשייה העצמית הזאת, המשותפת, וחדוות התרומה, המתן, לחברה בה הם חיים. האווירה שבתה את ליבי. וזהו. מאז היכרותי עם עדי, מאז הקשר שלנו וידידותנו, מאז גם עשיות משותפות, וגם ״ביצועים״ שלי ליצירות שלו, כשאני צמאה-חרדה לביקורתו.

עדי נחמני

פרידתו רבת-הסבל של עדי מאיתנו ממושכת היתה והדרגתית. לצד דאגתנו וכאבנו וחמלתנו, נתן לנו, כביכול, זמן, להסתגל, לעכל את העובדה כי היא צפויה, הפרידה. ואולם אני, אני אינני רואה את עצמי מתרגלת לכך, שכבר אין לי מה לצפות לתגובותיו של עדי; שאין לי למי להראות לפני - ; שלא אוכל לקבל ״אישורו״; שהמחשבה, איך ייראה הדבר בעיני עדי - וזה קנה מידה המלווני, (ומחייב לא מעט!) מחשבה זו, אינה רלוונטית עוד. אינו, מה שהיה המניע לדייק, שלא יהיה פגם כלשהו, ושלא יהיה אפילו שמץ חשד לזיוף; וגם, שנגזל ממני התענוג שבקבלת מחמאה, על דבר שהוצאתי מתחת ידי או מפי, ונראה לעדי כטוב... מי שהיה לי אורים ותומים בכל אשר נוגע ללשוננו, לאופן קריאה והגשה, לסיפרות לתיאטרון, לאמנות ולאסטטיקה בכלל, ובכל אשר נוגע לעשייתנו המקומית - ליצירתם של ילדינו וחברינו - מעתה איננו.
הוא לא ״הצטמצם״ באלה. שום נושא אנושי לא היה זר לו, והתייחסותו, ומעורבותו, ואיכפתיותו, ונכונותו להילחם ונכונותו לעשות - לא היו להם גבולות. כך בחינוך - הערכים עליהם גדל הדור הצעיר, ודאי היו ציפור נפשו. וכך בכל הנוגע לחיי חברתנו, ולקיבוץ ולתנועה בכלל. נו, וענייני המדינה והעם והעולם, אינם דורשים מעורבותו האישית? בוודאי שכן. הכל. עד לעייפה. לומר ״לא זר", זה לדבר בלשון המעטה. בכל העמיק, לכל הקדיש זמן ומחשבה. וכוחות! היה צריך להיות קרוב להתרחשות, לראות במו עיניו או, לשמוע את הדברים הישר מפי הגבורה. או להפגין נוכחות – גם בהפגנות מדובר. עדי יוצא לדרך. בעיות תחבורה איננו מכיר. הוא מגיע בכל מזג אוויר וחוזר בכל שעה של היממה, ומשכים למחרת לעבודת-יומו. והוא מספר, משתף, מותח ביקורת או מתלהב. בשנותיו האחרונות, היה נוסע לריפוי באיכילוב. כבר היה חולה, אך עוד לא תשוש כל-כך. מעולם לא ״בזבז״ נסיעה כזו. אחר כמה שעות מייגעות של טיפול, היה יוצא העירה, אם לביקור במוזיאון, או להצגה, למכון גיטה, לביקור ידידים. ואיך שכחתי - לחנויות ספרים! כך, שבשובו בדרך-לא-דרך הביתה, היה לו גם מה לשאת... לא נתן לדבר לחלוף על- ידו.
איזה חיים עשירים!

עדי נחמני וסימה שרי תחילת שנות ה-50

עדי נחמני וסימה שרי תחילת שנות ה-50


למד מלה חדשה (איך זה שלא הכירה מקודם?!)- "נוקדנות״. חיפש את פירושה, והיה מאוכזב: מצא ״פדנט״, ומצא, כי יש בפירוש למלה קונוטציה שלילית. ״אבל אינני חושב כך״, התווכח עם מספר מילונים בהם עיין. מי שמקפיד עם עצמו, והולך עד הסוף, לא ייתכן להגדיר זאת כשלילי!", חייכתי. הבנתי. איך אחרת יכול היה להגיב שואף השלמות הזה, הפרפקציוניסט.

כבר היה חולה, ופעלתנותו דווקא הלכה וגברה. עתה העסיקוהו עניינים, שעם כל מעורבתו רבת-התחומים, עד אז הם לא נכללו בה. המחלה או התרופות שקיבל, גרמו לתגובות קיצוניות. חסנו עליו, על הרוגז שנגרם לו, על ההתבזויות, לא פעם. העניין הוא, שגם אם איבד פרופורציה באשר לנושא מחלתו, או באשר ל״יריבים״ למלחמותי, המטרות כשלעצמן - כל פעם אחרת - צודקות היו. החל בסדרי ביורוקרטיה מרגיזים בבית-החולים ובקופת-חולים; המשך בהתנגדות קיצונית - ״איוולת או רשעות היא״, אמר - להשתתפות חברי קיבוצים בהצבעות למועצות הפועלים; וגם, בהצעות לשינויים ב...שירותי בזק; ועוד ועוד ; ועד משאלה לקריאה נכונה סוף-סוף - ניקוד והטעמה - של ״ויכולו"; וכלה בדרישה לקריאה מדוייקת של קדיש, ״אף על פי, שאני אינני מעוניין בקדיש (רמז? ציווה?) אבל, שיהיה נכון״. ופנה לאברהם סינדליס, וביקש שישפיע ־ שבבית-הספר ילמדו קדיש. ואברהם, אכן, קיבל דעתו, ופנה, ואפילו הובטח לו... לי היתה הרגשה, שהאיש הזה, החש כי כבר לא הרבה יספיק בחייו, רוצה עוד למהר ולשפר את הדורש שיפור. הוא רוצה להשאיר אחריו עולם מתוקן יותר.

מתקן עולם כמעט עד הסוף, ועד הסוף ממש - איש רעים. בצדק קנתה לה ז'ני שם של מארחת למופת, והאירוח בביתם. של ז'ני ועדי היה לשם דבר. אך, בל נטעה בחלקו של עדי בכך. הוא, פשוט, אהב זאת. אהב את הצוותא ושיחת הרעים, לשמוע ולהשמיע, לדסקס עולם ומלואו. עד ערש דווי, כשנשאל מה משאלתו, והכוונה היתה למשהו שיקר עליו, משהו לנוחותו, או, אולי למאכל כלשהו - הן לא טעם דבר, תשובתו היתה: ״מה אני רוצה?״ ושכוב- ישוב במיטתו, הוא מסמן מעין מעגל בחלל בחדר בזרועו הרפה, החיוורת. ״אנשים אני רוצה, חברים, שיישבו כאן, מסביבי״. 

האם אנ י הולכת סחור-סחור?  מתחמקת מן הכבד מכל? הוצאנו ספר קטן לכבוד יום-הולדתו השמונים, ספר שירים-פזמונים- טורים שכתב, מעט - מזעיר מים יצירתו. הוא עוד זכה - הספיק משהו לשמוח בו.

השיר הראשון בו - ״שינוי עיתים״, אותו כתב בתשרי תשל״ד. הבשורות הרעות טרם הגיעונו אז, אך אמתי היה אז בחזית, גם אברמל'ה. כל השנים העסיקה אותי המחשבה, מה חלף בראשו-בליבו אז, כשכתב: ״שונו חוקי הזמן והמקום", כשכתב: ״ליל מנוחה" ׳ הופכת מליצה מופרכת״... כשכתב: ״יש מקום להתגעגע/ על בוא אותה העת - הלוואי והיא קרובה - / שבה המציאות, על אלף שטויותיה/ תשוב ותשתלט על כל חלקה טובה״.
אני קוראת בו, וצמרמורת עוברת בי.
אני קוראת בו, ומשתאה.
אני קוראת בו, וזוכרת את כל השנים שאחרי. את היכולת להמשיך ולהעניק חשיבות לכל מרכיבי חיינו, של הכלל ושל הפרט. את הנדיבות ואת הפירגון. וגם את ההומור שלא עזבו.

בערב יום-הכיפורים תש״ן, שוב קיימנו ערב ״שירה חדשה״. עדי מסכמו, כולו התפעלות נרגשת (אחרי חשש ל״עוד ניסיון״ הנדון
לכישלון, וכוונה, בעצם, לפרוש מן הציבור, כלומר, לא להשתתף. הוא מדבר על האווירה. על החום שנוצר, ממיס קרח מכל סוג שהוא; על פתיחות וריעות; על הקשבה מלאה ומעודדת, קרבת רבבות ניכרת. הוא אומר כי, שירה בציבור זו מסוגלת להתחרות בכוח.התפילה, שהיא אמירה משותפת, שהכל לוקחים בה חלק.
הוא מסיים בבחירתו שלו, וזהו טקסט השיר שהוא מציע: ״אשרינו, מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו, הוי, אשרינו!״
איזה חיים שלמים!
סימה שרי

דברים על עדי, ביום השלושים לפטירתו: נחמיה גינצבורג
"או חברותא או מיתותא", אמרו הבריות, כאשר חוני המעגל נמנם., לפי האגדה, והתעורר כעבור 70 שנה. איש לא שם לב אליו, כי דורו הלך לעולמו, והדור החדש לא הכירו, את חוני המעגל המפורסם.
יותר מאשר חושבים, החיים וגם המוות, קולקטיביים הם. היחיד הולך לעולמו. אט אט, ולבסוף, מהר מהר, הדור נעלם. תקופה עוברת. ורק צוללנים במים עמוקים, יעלו לאחר זמן- לעיתים לאחר זמן רב מאוד, את אישיותם, ויגלו בהם את הייחודי ואת ה"יחד". ויש מן המוזר, שאני, בן דודם של הנס, עדי ואהרון, שהלכו מאיתנו תוך חודש אחד, אחד מן השרידים של אותו דור. אייחד דברים על עדי. הרי אנחנו, השרידים, מתים איתם, והם חיים עדיין דרכנו, כל עוד אנחנו חיים.
הרחקתי בחודשים האחרונים לעבר, כאלף שנים אחורה, עד הלכות אבל, כפי שנוסחו ע"י הרמב"ם במשנה תורה. הרי המוות קיים בהוויה האנושית מאז שחוה ואדם אכלו מעץ הדעת, וידענו לבטח שימותו ואחרים ייוולדו במקומם. חשבתי, אולי יצוץ בחולות המדבר של ההלכה, משהו שיאיר לגבי עדי.
נאמר שם: "והמלווים אותו (את המת), אומרים לו: לך בשלום, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, והמציינים כל בית הקברות, ובונים נפש על קברותיהם. והצדיקים- אין בונים נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם". אם על מישהו מתוכנו אפשר לומר- "דבריהם הם זיכרונם"- הרי זה עדי. כי לאורך חייו בארץ- אבד גם עוד לפני זה- רשם ותיעד בלוחות השנה את אשר החשיב כמאורעות חשובים בעולם, בארץ ובחייו האישיים. כתב מחזות ושירים על חיינו ולכבוד חברינו, כתב דברי הגות ותירגם מגרמנית לעברית שירים ומסות. שתי השפות, למעשה, שני עולמות תרבות, היו לו מולדת רוחנית ולא היה קיים אצלו שבר תרבותי, שהוא מנת חלקו של רובנו, וכך נהג לכתוב מכתב שבועי את בתו רחל במרחקים, ועוד יתגלו דברים. כי הצורך לכתיבה נולד איתו ונמשך עד סוף ימיו כמעט. היה בכתיבתו הומור מיוחד. ליצירתו של אותו הומור היו לו שותפים, חברים שאינם עוד איתנו, וחברים שייבדלו לחיים, אבל, הוא נתן לו צורה וסגנון, ויצירותיו היוו מעין מנגינה מלווה את חיי חברתנו. הומור זה היה הפן השני של הרצינות, והחשבת הניסוי החברתי והאישי בהגשמת האידיאה של בניין ארץ וקיבוץ, מעין חיוך על עצמנו ועל הערכים המקודשים שלנו. הומור זה הניע פעם את ישראל בר יהודה, מזכיר הקה"מ דאז, אשר נכח בהצגת אופרה ביובל כלשהו של כפר סאלד לומר: איזה ציניות, איזו ציניות!" אירוניה וספקנות היו אסורים באותם הימים. ואולי היה בהומור הזה, באמת איזו הכרה, שאין לכבוש את היעד פעם ולתמיד. כמאמר הפתגם הלטיני: "במבט אל הנצח, כל מעשינו בני חלוף הם". ואולי היה בהומור המיוחד של עדי, שהתייחס אל האידיאות המובילות אותנו ברצינות והעמיד לעומתם את חיי השיגרה, החיים הממשיים, גם איזו בחירה, בלתי מודעת לו ולחבריו, להעדיף כישלון אציל של הר נבו, על מצליחנות רדודה, המסתירה את הארץ היעודה.
אנו מודעים כולנו לכישרונות הרבים שעדי היה מבורך בהם. הכישרון למציאת המילה הנכונה, אם בחרוז ואם בתרגום. אהבתו לדקדוק, לדיבור נכון, תשוקתו לספר, אף לכריכתם ולריחם של הספרים. את אהבתו לרכישת ספרים, לספריות שהיה להן ספרן, לספרייתו הוא, לספריה לאומנות על שר ג'ורג' פפה חברו. את אהבתו לאנציקלופדיות, שלפי דבריו ירש מאביו. אנו  זוכרים ניסיונותיו, לתת דפוס לפורים וליום הכיפורים, לשמחות ולאבל. ואם כי סיכם אותם לרוב ככישלון. לא חדל מלפעול ולהפעיל אחרים עד מחלתו ממש. לאחר מכן, נטל לעיתים סמכות שפיטה על האירועים השונים, ויש מי שקרא לו בחיוך "השופט העליון".
לחבריו הקרובים ידועות היו גם נסיעותיו השבועיות כמעט, לביקורים ביישובים, למפגשים שונים. ועיתים נסע פשוט לתל אביב, ראה ביום אחד שני סרטים, ביקר בתערוכה ובערב חזר הביתה עייף ושבע רצון. "אני כנראה, סובל מקלאוסטרופוביה, מטראומת הגדר הסוגרת, שאני מוכרח לברוח אל עולמות אחרים מדי פעם", אמר לי. מכיוון שהמציאות נבחנה תמיד בראיית האידיאה, היה חי כרבים בתוכנו, בהתמודדות מתמדת ובעיתות משבר, בהתרגשות מדירת שינה. 
בתקופת הפילוג היה, יחד עם הנס, אטה ויוסף מראשי המתמודדים ועדי השקול תמיד בלשונו, הטיח בפני ישראל גלילי, שבא לשכנע את חברי כפר סאלד, אינך עוד ציוני. הפרידה מכפר סאלד, המקום וחבריו, השאירה קרע בליבו, שרק לאחר שנים החלים. סיפרה לי חברה מכפר הנשיא, בשעת ביקור מספר חברים בכפר הנשיא, שנים מועטות אחרי עזיבתנו, ישבו ושוחחו בדירתה, ואילו עדי, נעלם. כאשר שב, שאלו אותו, אמר: "עליתי על הגבעה, והסתכלתי על ביתי, ביתי האמיתי". עם התערותו ביישובנו, בגבעת חיים, החל לבקר בכפר סאלד, חידש יחסים ורוגזו שכח.
מחלתו נמשכה שנים רבות. מי יודע לומר, מה גרם לה, הגוף או בנשמה. אולי קיימת מעין יחידת גוף- נפש מולקולארית, שאין להפריד ביניהן, מכל מקום, המחלה היתה מלאת משברים. אני זוכר עוד מברלין את עדי כחולה, כל גופו היה מכוסה פצעים, חבוש. בביקורי אצלו בבית החולים של האוניברסיטה, מצאתי אותו יושב מדוכא ומושפל ועיניו הכחולות הביטו אלי בעצב. הוא הבריא אט אט.
מחלות עור ממין זה פגעו בו גם בארץ, ורק האנטיביוטיקה, היא ששחררה אותו מפגע זה. אולם, האם היתה הפגיעות בעורו מקרית לגביו? הרי בעור כל מערכת החושית שלנו, דרכה עובר העולם אל פנימיותו. לי נראה, כי האנטנות הקולטות את העולם היו מחודדות אצלו במיוחד. לכן, לא היה זה מקרי בעיניי, שתוך מחלתו רבת השנים, ובהשפעת תרופות, שהסירו מחסומים, נתפס למצב רוח היפראקטיבי נטול שיווי משקל, ונדחף לטפל בעניינים רבים ושונים, תחת הסיסמה: "להעלות את היעילות!" הוא התערב בסידורים בתוך הקיבוץ ועיוותים בקיורטיים של ההסתדרות ושל המדינה. לחם באסיפות, לא נתן מנוח לפעילים שונים. אחדים ניסו להתחמק, אחרים שמעו באדיבות, אבל לא התייחסו אליו ברצינות. הוא ידע יפה את הקורה אותו וגם חש בתגובות החברים אליו, אבל לא יכול היה להשקיט את הדחפים. פעם אמר לי בעצבות: "אני, כנראה, הופך למשוגע הכפר". מפ]עם לפעם נסע לאנשים מסוימים, למה שהוא קרא, שיחות נפש. אולם, מעבר לעיסוקים הרבים, שהושקעה בהם אנרגיה רבה, רגז סביב ענייני הציבור, כמו, העסקה של ג'בריל, חושבני, בצדק, ומאידך נזדעזע עמוקות מן הקורה לערבים בשטחים ובבתי משפט צבאיים. בדק בעמקי נפשו, והפעם החרס האיובי בידו. שאל לצדקת קיומנו, לצדקת האור המוצל מאש, להיאחז בארץ הזו. בחן בחינה מערערת את הדרך שהלך בה. מוזר, דווקא בהתכתשויות בינינו, העמיקה חברותי איתו, הן מפאת הכבוד שכיבדתי את הביקורת ללא רחמים, הן מתוך הזדהות עם סבלו האישי, שמא ימצא שחייו כולם מרוסקים לרסיסים ובכל זאת, אף לרגע לא קיצץ בנטיותיו ולא חדל להיאבק על ציר חייו, היותו ציוני וחלוץ בארץ.
המשבר חלף עם שנויים פיזיולוגיים ועדי חזר לעצמו. בשיחותינו המשמעותית האחרונה, ביום הולדתו השמונים, היינו שנינו לבדנו. סיכם: "נחמיה, עשינו פחות מידי ילדים". הסכמתי איתו, וידעתי כי סיכום זה מעיד על פיוס עם עולמנו, עם העולם שאנחנו חיים בו ועם עולמנו שאותו יצרנו. המאחל לעצמו ילדים, שיחיו אחריו, מחייב את עולם עמק הבכא מחד, ואת עולם התקווה המתמדת מאידך. 
בשנים האחרונות, פקדו את ביתו חברים מהקיבוץ ומחוצה לו מדי יום ביומו. ז'ני המארחת שאין שנייה לה, היתה גם המקשרת בינו לבין חבריו הרבים, חברים מן העבר, חבריו של אמיתי, שכל השנים שומרים על הקשר עם משפחת נחמני. היא קיימה בית פתוח, ועדי אוהב השיחה והפגישות, אהב זאת. עד ימיו האחרונים רצה אנשים סביבו.
ביום הולדתו, קיבל את הספרון "האיש, השיר והמקום", כמעט מאוחר מידי, אמר לי. לאחר שדפדף בספרון, אמר לי: "כל השירים נראים לי היום זרים". אולם, כאשר צפה בשידור ב"גלי גבעה", התרגש מאוד, צלצל אל ורד נכדתו. סיפר לה ואמר: "הקיבוץ עשה לי כבוד גדול".
בימיו האחרונים דיבר על ארבע מכות שהוכה בהן: שתיים- נפילת אמיתי ואברמל'ה. מהי המכה שלישית, לא פירש. בתו החכמה, רחל, פירשה זאת  אני, ישיבתי בגולה והמכה הרביעית קיצו הקרוב.
כשהיינו סטודנטים וחברים באירגון אקדמי ציוני, היינו חייבים לכתוב חיבור על נושא ציוני, בכדי להתקבל בו כחברים מלאים. עדי כתב על הקבוצה ואחרי כן בחר בה, בידיעה שהיא קיימת, כל זמן שחבריה בוחרים בה ומתחייבים לה. ביום הולדתו השמונים, נתן לי, כמתנה אחרונה, מתנת פרידה, את הספרון של ג'יובאני פיקו, איש הרנסנס "נאום על כבוד האדם". אינני בטוח, אם הוא עצמו הספיק לקרוא אותו כולו, אבל בוודאי דפדף בו. ההנחה היסודית שלו, הצמחים והחיות כולם מותנים מראש. רא האדם, "יצור הפלא הזה" נולד כהוויה היולית והוא אמור, בחירות הנתונה רק לו, לעצב את אישיותו, הוא עצמו יוצרו.
המעגל נסגר. מה שהצעיר התבונן לו, הזקן מאשר: כבוד האדם החירותי, אשר מחייב לבחרותו, בונה קבוצה, המתקיימת על חירותם  של חבריה, המתחייבים לה.
אנו נפרדים מעדי בדברי הרמב"ם: "והמלווים אותו אומרים לו: לך בשלום ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", ומציינים כל בית הקברות, ובונים נפש על קברותיהם. והצדיקים, אין בונים נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם".


עדי נואם בטקס השכבה למקלחת הציבורית



עדי מספר: הנרקיסים (1989)


עדי וג'ני




עדי עם טוני אזניה



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור