כניסת חברים ותושבים

נחמיה גינזבורג
תאריך לידה:
21/12/1909
תאריך פטירה:
19/12/1992
תאריך פטירה עברי:
כ"ה כסלו תשנ"ג

אמי ונחמיה גינזבורג עם הנכד שאול


דברי הספד על נחמיה
נחמיה. הפרידה היום ממך לא באה לנו בהפתעה. נתת לנו, כמו תמיד בתבונתך הרבה זמן להכין את עצמנו לכך שאתה עומד לעזוב אותנו.
בצניעות, בשקט עד כמה שרק אפשר, בלי להקשות על המקורבים והמוקירים  אותך.
לא אספר כאן את ספור חייו הארוכים והמיוחדים רבי המעשה של נחמיה. על זה נשמע ונדבר בשיחות שיהיו בודאי כאשר נעלה את זכרו של נחמיה.
גדולתו והישגיו הגדולים של נחמיה ואולי מפעל חייו - זה חינוך הדור השני בקבוץ.
בודאי כמזכיר וכחבר בשם חברי הקיבוץ כולו, צריך אני להעריך ולציין את תרומתו הגדולה בהיותו אולי  החבר המרכזי שהוליך קבוצת חברים להקים קבוץ בגליל העליון המזרחי. אחרי הכנה של מספר שנים בשער הנגב שליד גדרה. 
הם בנו את קיבוץ כפר סאלד בתנאים שהם לא תנאים, ואף על פי כן עשו אותו קיבוץ - קיבוץ. והם אז בני 40. 
בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזבו את כפר סאלד עברו לשרון, וביחד עם חברי מפא״י מגבעת חיים הקימו את גבעת חיים איחוד. כל זאת בהנהגתו של נחמיה שהוא אז מזכיר (ביחד עם שושנקה).



אנחנו יודעים היום. כמה חוכמה, תבונה, חריצות ואמונה היו בנחמיה כאשר הנהיג אז את הקיבוץ.
אבל גדולתו של נחמיה, המיוחד שבו, הדבר שלו הקדיש את עיקר מאמציו במודע ובעקרון - זה חינוך בני הדור השני לחיי הקיבוץ.
אמנם מספר שנים עשה זאת גם בהוראה בבית ברל, אבל עיקר עשה זאת בדוגמא אישית - בעבודה בפרדס. בשיחות אין סוף איתנו. עם המוני הדור השני. 

נחמיה בפרדס


כולנו מכירים את היכולת הבלתי רגילה שהיתה בו ליצור שיחה, להסביר, לדון, לבדוק שאלות שונות שבהן נתקלים חברים בקיבוץ.
באמת את כולנו כאן כבש ביכולתו ליצור קשר שיחה, והתייחסות לכל בעיה שהיתה לנו. אני יודע כמה אהב נחמיה מפגשים אלו. וכמה אהבנו אנחנו אותו.
אני רואה פה כמובן הרבה. הרבה חברים של נחמיה, שלהם היה קשר איתו באחת מתחנות חייו. כי מי שפגש את נחמיה פעם. ולו לשיחה קצרה. תמיד דאג לשמור על הקשר איתו. יושרו וחוכמתו ויכולת הביטוי שלו כבשו את כולם.
אמי, חנה'לה, שאולי, אסף. אין לי תשובה איך בוחר אלוהים את גורלו של אדם, ולמה בחר לקחת אליו לפני יותר משנה את מיכל. אהבנו מאוד מאוד את מיכלי, ובנחמיה נשבר משהו במותה.
גם לו לא היתה תשובה לשאלה זו.
נחמיה האדם היפה, הטוב, החכם, הצנוע, והאהוב על כולנו. תנוח לך בשקט ליד בתך האהובה מיכל.
אנחנו, בני משפחתך, חבריך - נזכור אותך תמיד.
יעקב הורוויץ.

נחמיה ומישה רוקדים במסיבת יובל לצבי קרול


למות מיתה בגבעת חיים
לפני שנים רבות קראתי מאמר של ז'קלין כהנוב שנושא את השם: ״למות מיתה מודרנית". במאמר הזה, מתארת המחברת תהליך של המחלה, ומוות של אמה במוסדות המודרניים: סטריליות, בדידות והשפלה. מעבר להיות המאמר תעודה אישית כואבת מלאת רגשי אשם, היה זה כתב אשום לחברה המודרנית בכללה. אבדן האנושיות. אדם מכובד, אהוב ככל שיהיה ברגע שחלה ונחלש, הוא נעקר ממסגרותיו האינטימיות ומושלך ככלי אין חפץ בו לתוך מערכת משומנת היטב ומתוחכמת (במקרה ה״טוב".) זרה, קרה, בלתי אישית ולא אנושית ושם עליו לעשות את הקשה מכל - פרידה מהחיים ופגישה עם המוות. חשבתי אז שהאסקימוסים המשליכים את הזקנים לקפוא בקרח טובים אלף מונים מתהליך מזוייף ומתמשך שכזה.
בתקופה האחרונה כאשר ליוויתי את אבא במחלתו ובמותו נזכרתי פעמים רבות במאמר הזה, על דרך הניגוד.
אבא (כחברים אחרים) זכה שהתהליך הזה כולו יתנהל בתוך המשפחה והקהילה שלו - הקיבוץ. מעבר לתנאים הפיזיים שנוה-נעם מאפשר אותם (ואין הם מקריים) אבא זכה ליחס מכבד, ולהמון השקעה ואהבה.
הכאב ובגידת הגוף, התלות וההשפלה, הבדידות מול המוות וצער הפרידה הם נוראים מטבעם ובלתי נמנעים לא נותר אלא היחס האנושי, הכבוד והאהבה שיעמדו כנגדם.
משלב מסוים בחיים מתברר לנו שלאף אחד אין תעודת ביטוח כנגד התהליך הזה. הידיעה שכך אפשר לעשות זאת יש בה משום נחמה והיא תעודת כבוד לחברה שלנו (כשם שהיתה כתב אישום במאמרה של כהנוב).
אבא הלך מאיתנו מלא אהבה לחברה בה חי את חייו.
בשמו ובשם כל המשפחה שלנו אני רוצה להודות לכולכם, במיוחד לצוות של נווה - נעם. על כל עובדיו על הטיפול
המסור וצוות המרפאה (במיוחד לגליה ולעליזה), לרופאה המעולה, לד"ר זכין שניווטה הכל ותוכונתה היא גם חכמת הלב. ולרכזת הבריאות מירה'לה הנהדרת שידה וליבה בכל.
המון-המון תודה לכל החברים הנפלאים שהיו איתנו בכל התקופה הזאת ועשו המון במעט שניתן. ולבסוף תודה לכל הקיבוץ שאם אלה הם פני הדברים עוד לא אבדה תקוותנו...  (וחזונו).
חנה'לה.

מכונה חדשה לשטיפת כלים 1971 נחמיה גינסבורג מברך

מכונה חדשה לשטיפת כלים 1971 נחמיה מברך



ליום ה- 30,  18.1.93
לנחמיה
בין הדברים היפים שהורישה לי אמא שלי היתה הידידות עם המעגל של החברים הקרובים לה, ביניהם היה נחמיה.
נחמיה היה כמו אבא "ספר", לא ברור לי אם זה תפקיד שהוא לקח על עצמו, או שהוא עשה זאת באופן הטבעי ביותר, כי כך הוא תפס את הקשר שלו איתי. חלק מהמשפחה שלי היה גם נחמיה.
אני שומעת אותו, את הצליל שבו הוא שואל אותי בדרך ובכל מקום שבו הוא פוגש אותי- נו?
וה"נו" הזה היתה בו הזמנה לשיחה. הוא תמיד מלווה בחיבוק נעים וכמובן ברצון לשמוע מה שלומך, מה את עושה ואיך את מרגישה. וכמובן אסור לשכוח, מה את קוראת עכשיו. בקטע הזה היתה לי תמיד הרגשה שאני לא עומדת בציפיות... למזלי היתה לי תמיד אפשרות להשאיר לו אופציה ולעניין את מורדי במשהו חדש ומעניין שכדאי לקרוא. היתה לו פשוט אחריות, אחריות על האינטלקט שלי, באופן פרטי.
אני זןכרת את עצמי לפני כמה שנים, כשהתחלנו להפרד מכמה חברים חשובים לנו (אטה, יוסף), חושבת על כך שאם זה יקרה לנו וגם נחמיה כבר לא יהיה איתנו, זו תהיה פשוט רעידת אדמה, שבר. אני חושבת שמהרגע הזה הבנתי שאני צריכה לבוא מוכנה לפרידה ממנו. וכמה שזה עצוב, באופן תת מודע עשיתי ממנו פרידות סמויות. קטנות. כך שכל פגישה איתו היה בה מעין תחושה של הנאה מזמן שאול.
וכך נחמיה, הגעתי גם לרגע שבו באמת הייתי צריכה להיפרד ממך. אהבתי עד הרגע האחרון את השיחות איתך שתמיד השאירו אותי אופטימית, כי אם אתה רואה כך את הדברים, אז מי אני שאהיה פסימית, ובעיניך, עד הסוף הצטיירו החיים שלנו כחיים הנכונים והיפים. ואת המגע הפיזי איתך, את הליטוף, את הקרבה אליך, אני נושאת עימי עמוק בתוכי. 
שנה למותם של אבא ועדי, שחל סמוך, סגרנו מעגל של קרבה משפחתית. ולבטח באיזה שהוא מקום אתם נפגשים שם כולכם, כי זו היתה הרי האפשרות היחידה להתנחם על כך שאתם לפחות ביחד, אם לא איתנו.
חנוש מורג.


30 למות נחמיה
אפשר להעלות זכרו של אדם לפניך באמצעות תחושה כלשהי- מראה, צליל, ניחוח או מגע. רציתי להעלות את זכרו של נחמיה לבני, ועלה קול, קולן של שתי מילים.
נחמיה באמת אהב מילים ואין כמותו לייצג אותו כאן. הוא יצק חיות במילים, עכשיו יבואו המילים וייצקו חיות בו, והמילים הן אנושי ואוניברסאלי.
נחמיה לא אור אנושי, אלא אנושי. אכן לגביו להיות אנושי היתה מחלה אנושה. בלשון אותם חכמי צרפת, יכול היה להגיד, בהצדקה מלאה, ששום דבר אנושי אינו זר לו. באותו רמות אידיאה ואידיאולוגיה בהן הולך, אין זה דבר כה מובן מאליו, לשמור צלם אנוש כמטרה עליונה.
אוניברסאלי היה נחמיה, במובן הקבלי של המילה. כל דבר שעסק בו, אם קטן היה קשר אותו לראשו שבשמיים, ואם גדול היה, חיבר אותו לשורשיו בקרקע. שום דבר לא עמד בנבדל, בלא מחובר לתרבות האנושית, אם לטוב אם לרע.
עוד מראה קטו, אולי הוא לב העניין: יום חורף יפהפה, תכלת, ירוק, זהוב. אחד מאלפי ימים כאלה, נחמיה, בפרדס, קוטף תפוז בידו, אחד ממיליוני תפוזים, מחזיק אותו מול האור, מגלגל קלות, מתפעל ואומר: אכן זה פרי הילולים! 
מורדי מורג    


כתב בארי צימרמן

[לנחמיה גינזבורג]
עַכְשָׁיו, כְּשֶׁנְּחֶמְיָה נָח,
מַה שֶׁהָיָה נְחֶמְיָה
לֹא נָח.
הָאֶבֶן עַל קִבְרוֹ
מוּנַחַת עַל מַפַּת הָאָרֶץ הַזּוֹ
לְבַל תָּעוּף מְעַל שֻׁלְחָנָם
שֶׁל הַיְּהוּדִים.
אַךְ מַה שֶׁהָיָה נְחֶמְיָה
לֹא נָח.
בְּ-1979, בְּמַעֲרֶכֶת "שְׁדֵמוֹת",
שְׁמַעְתִּיו דּוֹרֵשׁ בְּרַבִּים
אוֹדוֹת ס. יִזְהָר.
דְּבָרָיו הָיוּ כְּבֵדִים
כְּאֶבֶן.
הַגֶּרְמָנִית אָצְלָה לִשְׂפָתוֹ
יְסוֹד שֶׁל בְּרוֹנְזָה.
עַכְשָׁיו הַבְּרוֹנְזָה חֲתוּמָה
בַּקֶּבֶר וּבַסֵּפֶר
אַךְ מַה שֶׁהָיָה נְחֶמְיָה
יַעֲלֶה וְיִפְרַח וְיָבוֹא
גַּם עַכְשָׁיו, כְּשֶׁנְּחֶמְיָה נָח
בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ.


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור