כניסת חברים ותושבים

זכריה קורנשטיין
תאריך לידה:
15/3/1907
תאריך פטירה:
15/2/1993
תאריך פטירה עברי:
כ"ד שבט תשנ"ג
זכריה קורנשטיין

זכריה קורנשטיין  
ראיינה לאה הישראלי, דצמבר 1988
נולדתי בשנת 1905 בחודש אפריל בעיר קומורוב במחוז לובלין להוריי מרדכי ופרידל קורנשטיין (אימי הייתה ממשפחת גלוכר). היינו חמישה אחים ואחות אחת. אחותי הבכירה רבקה, ואחריה הבנים: דוב, מישה, שמואל, זכריה ופנחס. ביתנו היה בית חסידי. אמא הייתה שייכת לחצר החסידים מבלז. הבית היה בית דתי מסורתי.
אבי מת כשהייתי בן שלוש. נפטר ממחלת דלקת ריאות. לא זוכר הרבה מתקופה זו. זוכר שבערב פסח של אותה שנה הלכנו כל חמשת האחים לבית הכנסת להתפלל "קדיש".
סבי מצד אימי היה יהודי אמיד. היו לו אדמות ובתים בעיר. בית אחד מסר לבתו. שם גרנו. לסבי קראו אהרון דוד גליכר. אמא הייתה אישה טובה יפה ואצילה, אהבתי אותה מאוד. אבא התפרנס ממכירת מוצרי חקלאות. היה מקבל מהאיכרים את התוצרת ומוכר לחנויות בעיר השכנה (ביצים, גבינות, חמאה, תבואה ועוד). כשאבי נפטר, אמא, האחות רבקה והאח דוב ניהלו את העסק במקומו.
בגיל 3 שנים נכנסתי ל"חדר" ללמוד. המלמד רבי נחמן היה ר' מאד מחמיר. שנאתי ללכת לשם. בגיל מאוחר יותר היו לנו מורים פרטיים - קיבלנו השכלה בבית.
בשנת 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. משפחתנו עברה לעיירה בסביבות העיר חלם. פינו אותנו מהעיר כיוון שהחזית התקרבה אלינו. הצבא העביר אותנו מזרחה לרוסיה לעיירה בשם גרנוביץ, שם התקבלנו ע"י משפחה יהודית שהייתה מקורבת למשפחתנו. אחרי מספר חודשים, כשהחזית שוב התרחקה, שבנו לביתנו. הבית היה תפוס ע"י קצינים רוסיים - הם לא פינו לנו את הבית. תקופה זו בהיותנו פליטים זכורה לי כילד בן 9 כחוויה נעימה.
בשנת 1927, דודתי, אחות אימי, היגרה עם משפחתה לארגנטינה. הם נרשמו לקולוניה של הברון הירש. אחי הצעיר, פנחס, נסע איתם כעוזר. הוא היה צעיר ממני בשלוש שנים והשלטונות הרשו לו לצאת. גם אני רציתי להצטרף ולהגר איתם, אך כיוון שהייתי קרוב לגיל גיוס לצבא לא קיבלתי היתר הגירה.  
באותה שנה התארגנו מספר צעירים וצעירות יהודים מהעיירה והקימו ביוזמתם קבוצה. הרגשנו צורך להיפגש ולחיות חיי חברה. שכרנו יחד דירה והפכנו אותה למועדון. שם למדנו עברית והקמנו פעולות ציוניות. היינו שייכים לפועלי ציון ימין. במועדון שמענו הרצאות על ארץ ישראל. התקיימו ערבי תרבות וחוגים. באותה תקופה הכרתי את מלכה שהייתה בחבורה שלנו. ההתעסקות בציונות העסיקה אותי מאוד, נתנה לי תוכן ועניין. אני זוכר שחשבתי על יציאה מפולין. הרגשתי את האנטישמיות ולא רציתי להישאר בפולין.
בסתיו 1929, גויסתי לצבא הפולני, הייתי בצבא כשנה וחצי. עברתי טירונות, אימוני נשק והרצאות. היינו 3 בחורים יהודיים במחנה הצבאי. הקצינים התייחסו אלי מאוד יפה. הזיכרון שלי מתקופת הצבא הוא טוב. כשחזרתי מהצבא התקשרתי שוב לחברים במועדון.
בשנת 1932, יצאתי להכשרה בעיירה ג'ולקוב. שם הייתה מלכה שיצאה עוד לפניי להכשרה. בהכשרה בג'ולקוב עבדנו בבית חרושת לזכוכית במשמרות לילה. יום אחד הגיעה הודעה מ"החלוץ" שחלק מהחברים צריכים לעבור לעיר אחרת קומיוקה להקים שם קומונה חדשה - מקום הכשרה חדש. לקחנו עגלה עם מעט רכוש שהיה לנו ויצאנו לדרך. היה זה בעונת החורף. העגלה סחבה את הציוד ואנחנו צעדנו ברגל מאחור, צעדה של כ- 40 ק"מ. היה כפור וגשם. בדרך ירד הערב והגענו לכפר. ראיתי אור באחד הבתים ואני אמרתי לחבר'ה שכנראה בבית זה גר יהודי. דפקנו בדלת ולקראתנו יצא יהודי. ביקשתי שיאפשר לנו לנוח בביתו. הוא הכניס אותנו לבית ושם לנו בלילה. בבוקר השכמנו והגענו לקמיונקה. היינו כ- 10 חברים. בהכשרה בקמיונקה עבדנו במפעל לניסור עץ. עבדנו במשמרות. בדירה שקבלנו בנינו במו ידינו את המיטות בשלוש קומות. כולנו הצטופפנו בחדר אחד.
אחרי שמונה חודשים חדשים קבלנו מ"החלוץ" ויזת עליה לחברי ההכשרה. חזרתי הביתה להתארגן, גם מלכה קיבלה ויזה. ההורים שלה ושלי הציעו שנתחתן ונעלה כזוג נשוי. אמא של מלכה פחדה לשלוח את הילדה לבד לפלסטינה. בקיץ 1933 נישאנו. החתונה הייתה צנועה. שבוע לאחר מכן, אחרי ראש השנה יצאנו לדרך. אני זוכר שכל הציוד שלקחתי איתי מהבית היה שני זוגות מכנסיים, שני זוגות נעליים, שמיכה להתכסות. הייתה לי מזוודה קטנה מאוד. מלכה קיבלה מהוריה חליפה לבנה וברט וכלי מיטה. נסענו לרכבת בעיר בלז'יץ. ברכבת היה קרון שלם של חלוצים. נסענו עד קונסטנצה, עיר נמל ברומניה ושם עלינו על האוניה "פולוניה". אני זוכר את יום הכיפורים אותו ציינו על האוניה. אחרי 10 ימים הגענו לנמל חיפה. מיד אחרי שירדנו מהאניה הכניסו אותנו לבת גלים למחנה "שער עליה". שם קיבלנו פתקאות לשבוע ימים עבור אוכל ב"מטבח הפועלים". עוד על האניה הופיעו נציגים מכל המפלגות. אחד הנציגים, איש ה'פועל המזרחי' שמע שמלכה מהעיר של אישתו והזמין אותנו לבקר בביתו בהדר הכרמל. קבלו אותנו יפה מאוד. למחרת, במשרדי הסוכנות, הציעו לנו ללכת לאחד הקיבוצים. מלכה ואני אמרנו שאנו רוצים לחיות בעיר, בחיפה. הם הציעו שנלך למושבה חדרה והסכמנו. נסענו לחדרה שהייתה אז מושבה קטנה. היה חמסין. הרבה חול ומעט בניינים. הגענו לחדרה לפנות ערב ונכנסנו ללשכת העבודה ושם על השולחנות ישנו בלילה הראשון. למחרת בבוקר הלכנו לחפש חדר לשכור. פגשנו יהודי ששמע את מבוקשנו ואמר בהיתול: "הגיעו עוד שני קורבנות חדשים - חלוצים תמימים". אחרי הרפתקאות וחיפושים מצאנו חדר בחצר של איכר ושכרנו אותו. הלכנו ללשכה להירשם לעבודה. נרשמתי להסתדרות ול"הגנה". חודש חיפשנו עבודה ולא מצאנו. כשהתחילה עונת הקטיף, הלכנו שנינו לקטוף אצל פרדסן שקיבל רק עבודה עברית. קבלנו 20 גרוש ליום, מחיר ההסתדרות. אחרי חודש בקטיף הבנתי שאני כמפרנס, חייב למצוא עבודה קבועה. בפרדס עבדנו יומית ובימי גשם לא קבלנו משכורת. חיפשתי עבודה יותר קבועה ומצאתי עבודה בבית אריזה, שם עבדתי בקביעות כל העונה. עבודתי הייתה להכין ולבנות ארגזים, אחרי שהתמלאו הייתי סוגר אותם בחישוקי עץ. בקיץ, עבדתי בסלילת הכביש - הרחוב הראשי של חדרה. בחורף חזרתי לעבוד בהכנת תיבות הפרי. בחורך 1934, בחודש דצמבר נולדה בתנו הבכורה דרורה. אז גרנו בדירה שכורה בבית מסודר. סיפור הלידה הוא סיפור כשלעצמו. באותם ימים, כל היולדות של חדרה והסביבה נשלחו לבית החולים בעפולה. כשהתקרב מועד הלידה התברר שבית היולדות של עפולה מלא ואין בו מקום. מקופת חולים אמרו לי שאין אפשרות לשלוח לשם את מלכה, ושמלכה תצטרך ללדת בבית בעזרת רופא. לא הסכמנו והציעו לנו תמורת כסף לנסוע לחיפה לבית יולדות פרטי "מולדבה". בלית בררה מלכה נסעה לחיפה בליווי חבר שלי. היה זה בעונת הקטיף ומנהל בית האריזה לא הסכים לשחרר אותי למספר ימים. החבר שלנו נסע עם מלכה באוטובוס לידידים שלנו בחיפה. כשהתגברו הצירים, הידידים הביאו אותה לבית היולדות, שם נולדה דרורה. בשבת נסעתי לחיפה לבית הידידים ושם נודע לי לראשונה שנולדה לי בת לפני ארבעה ימים. יחד הלכנו לבית היולדות לבקר את מלכה ואת דרורה. כאשר מלכה יצאה מבית היולדות חזרנו שלושתנו ברכבת לחדרה.
עד 1940 עבדתי בחדרה בעבודות שונות: בסלילה, בבניין כפועל יומי, תקופה אף עבדתי בסלילה דרכים בשכונת בורוכוב. באוגוסט 1938, נולד מרדכי. קראנו לו על שם אבי מרדכי. הוא כבר נולד בבית היולדות בחדרה.
ב- 1940 קבלתי עבודה בשכירות בבית החרושת "גת". גת העסיקה מספר פועלים שכירים. הוצע לי מלשכת העבודה, ג'וב קבוע כשכיר במפעל. כל בוקר הגעתי באוטובוס לבית החרושת. גת הייתה אז מפעלון קטן. הכינו אז ריבות ותרכיז למשקאות קלים, לצבא הבריטי. אחרי כשלושה חודשים ניגש אלי יקסל והזמין אותי לשיחה, בה הציע לי לעבור לחיות בקיבוץ, כחבר משק. זה היה בתקופת מלחמת העולם השנייה והמצב הביטחוני היה קשה, פחדו שתהיה פלישה. יקסל טען שבמקום לנסוע כל בוקר מחדרה, אגור בגבעת חיים. שנתיים עברו עד שמצאו דירה לשכן אותנו. 
בשנת 1945 עברנו לגבעת חיים. לי לא היה קשה להיקלט, אבל לילדים הציקו בהתחלה. מורדי היה כבר בכיתה ב', יפה הייתה המורה. למורדי הקליטה הייתה יותר קלה מאשר לדרורה. מלכה נכנסה לעבוד במטבח ואני המשכתי בגת. בסה"כ נקלטנו די מהר. כמובן תמיד נמצאו חברים שהזכירו לנו שאנחנו "חדשים" ולא "ותיקים". אחרי תקופת מועמדות התקבלנו לחברות.
בפילוג עברנו לגבעת חיים אחוד. עברנו בין האחרונים ל"נקודה" החדשה. 
38 שנים עבדתי בבית החרושת. היום, במבט לאחור אני מרוצה מחיי הקיבוץ ואוהב אותם מאוד. מעריך את השינויים שחלו, יותר עצמאות וחופש לפרט.


לא נצח
(תוך מבט מחלון בית חולים הלל יפה לעבר גבעת חפצי-בה, ליד מיטתו של אבא)

אני לא מבקש נצח. זה קשה מדי
להיות כמו סלע או צוק, תמידי כזה, 
בלתי משתנה, קשה.
אבל כמו עץ, אם אפשר.
לא כמו עץ במטע - בשורה ובטור
ממוספר. גזום, עשוי - אפילו אם מניב.
גם לא מוכרח להיות כמו סקווייה
באמריקה - שלושת אלפים שנה להיות
זה באמת מוגזם. מאבדים קשר עם המציאות.

אבל כמו עץ קצת פרא כזה
וקצת מתוכנן - חצי ממזר בהיוולדו -
כמו אקליפטוס למשל, ניטע על ראש גבעה
או שמא נזרע על ידי מעוף ציפור. בהתחלה
ודאי בין אוהלים, צמחיה קטנה ושבילי עפר,
אנשים צעירים. צחוקים וגם דמעות.
באפם זמן נישא עליהם מלמעלה, מרכז
הכל - ולא נוכח ממש. משקיף אל אופק -
ים והרי כחול במזרח, מלוטף ברוח
הקרירה, גם השרב. מה לעשות, צורב את
קצות עליו. ניחם בטל הלילה הקריר ונפקח
אל עין שמש אדומה.
רואה - פרדסים כתומי-כתם וירוק עז
רואה ילדים הולכים במעלה הגבעה לבית הספר
עם תרמיל על הגב. יודע - יש בפנים סנדוויץ
ותפוז מסומן בסכין בקוויו.

אחר כך מצליח להינצל - באורח פלא,
מן הקדמה המסתערת. כבישים עוקפים אותו
רחובות נסללים במורד. הוא נבלע בתוך תכנית
מיתאר של ״גן המייסדים״ או שמא זה "גן
הזיכרון" של הבנים. מקומו מובטח בין פרחי
גן עדן ודקלים אקזוטיים - הוא איננו מקנא, אף
לא טיפה. 

השמש והים, הרוח והאופק כמעט לא משתנים
מסע העננים הלבנים הגושיים בתכלת מפתה אותו
כמו תמיד.
בליל סערה הוא עדייו שורק בענפיו בכל עוז
מרגיש סיפוק בבוקר כשהוא נח, משקיף על העלים
המרוטים וקצת הענפים שנשברו - הוא כבר רגיל לזה.

למטה כבר לא ממש רואים אותו -
זה לא כל כך איכפת לו. מספיק לו שמדי
פעם איזה ילד נושא עיניו פתאום, מתפעל מלובן
גזעו. או נערה לפתע, נתפסת לקסם האור הנשבר
בין עליו. זה מנחם אותו. נארג במסכת השלווה הגדולה
הנמתחת בין ערמות העננים הנוסעות, חול הים הלבן
ירוק הפרדסים ועד ההרים באופק. טוב לו שהשמש מחממת את גזעו.
ככה יכולות לחלוף להן מאתיים או שלוש מאות שנה
מה יש.
לפעמים - איך לפעמים נעלם - לעיתים מתעלם
פתאום - מרכז התמונה - כמו בצילום נוף, אחר
כך דוהה לרקע לאיזה חמישים שנה
טיפות הזמן נוטפות, אבל לאט.
לפעמים אפילו נאגרות - לא ייאמן - בצל גזעו.
ואחר כך. אם הוא מוכרח,
שיכה הברק.

מורדי



זכריה ומלכה בפורים



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור