כניסת חברים ותושבים

מרים הישראלי
תאריך לידה:
1/6/1911
תאריך פטירה:
18/4/1993
תאריך פטירה עברי:
כ"ז ניסן תשנ"ג
מרים איננה
קשה להשלים עם עובדה זאת, אחרי שנים רבות של ידידות.
ליחסינו היו שורשים עמוקים, כי עוד הוריה והורי הכירו במוסקבה, בה היו שתי המשפחות שייכות לאותה קהילה לא גדולה של יהודים משכילים בעיר. כל ביקור אצל סבתא פרידה וכל שיחה איתה הזכירו לי תמיד את בית הורי. מרים נולדה ברוסיה ב-1911, במשפחה ציונית, פרידה וליב יפה. האב היה מנהיג ציוני ידוע. המשפחה עלתה ארצה ב-1920. כך שמרים למדה בירושלים, וכמובן בעברית, גם בבית ספר יסודי וגם בגימנסיה.
את השכלתה הגבוהה תואר שני (MSC) רכשה בחלקה בפראג - שם הכירה, בעבודת ההדרכה ב"תכלת-לבן", את ראובן, בעלה לעתיד - וחלקה בירושלים. ב-1934 הצטרפה לקיבוץ גבעת-חיים.
שנים אחדות עסקה בהדרכת חברות נוער ואחרי כן לימדה שנים רבות ביולוגיה וטבע בבית הספר המקומי, שכלל אז גם כיתות המשך תיכוניות. במסגרת עבודה זאת עסקה בטכנולוגיה חינוכית. אחרי פרישתה מן ההוראה עבדה בחדר - עיון ובסוף ימיה בבית טרזין.
וכאן, בגבעת חיים, התקרבנו מרים ואני, תוך שנים של עבודה משותפת בבית הספר.
היתה למרים גישה מיוחדת ומבינה לילדים מתקשים, סבלנותה כלפיהם היתה רבה.

מרים הישראלי ומשה פינק בטיול



במיוחד זכורים לי טיולינו המשותפים עם התלמידים, שהיא השתתפה בהם בתור מורה לטבע ולביולוגיה. הידע הרב שלה בכל תחומי הטבע הוסיף רבות לטיולים אלה, שבתקופות מסוימות הרבינו בהם מאוד. כל טיול כזה כלל הליכה רגלית רצינית, גם אם בגלל המרחק מן הבית צריך היה להגיע ליעד ברכב. שום מזג אוויר לא גרם לנו לדחות טיול שנקבע לתאריך מסוים - ומעולם לא הצטערנו על כך. ועוד בביקורי האחרונים אצלה, כבר בנווה-נועם, אהבה מרים להזכיר זאת.
למרים היה אופי חיובי ואופטימי, אם כי ראייתה את העובדות, היתה ריאליסטית וללא אשליות. אך תמיד ראתה והדגישה את החצי המלא של הכוס.
מרים הצטיינה ברצון וביכולת לקבל גם את הדברים הקשים ביותר כאשר ראתה צורך בכך. ולא חסרו הארוכים גם אסונות כבדים ותקופות יגון. אך גם על המשברים הקשים האלה ידעה להתגבר ולהמשיך את החיים. אמנם בכאב עמוק, אך ברוח טובה.
והיתה גם מרים כראש משפחה, חמולה. שבט הישראלי מונה כיום 30 נפש: הילדים, נכדים, נינים. שבט לתפארת, שבניו תורמים רבות לקיבוץ בתחומים שונים וידם בכל.

קבלת שבת - משפחת הישראלי עם מרים מדליקה נרות



ממש בימי חייה האחרונים חזרה נכדתה איילת, עם שני נינים, מארצות הברית ושמחתה של מרים היתה רבה ביותר.
גם בימי מחלתה האחרונה, הקשה ביותר, המשיכה בעבודתה בבית טרזין כפי יכולתה, והצטערה על כל יום שהיה עליה להחסיר.
את המעבר לנווה נועם קיבלה ברוח טובה והיתה מלאת הכרת תודה, והערכה על סדרי הבית ועל מסירות עובדיו.
                                                                                           יהי זכרה ברוך 
                                                                                           שלומית גרינבוים

מתוך ספר המשפחה "רקמה אנושית"- ספר המשפחה

מרים בילדותה




ליאורה כותבת:
לכל אחד מאתנו "מרים" שלו. מגיל צעיר ביותר זכיתי להיות אורחת, דיירת ובת בית בבית משפחת הישראלי בקיבוץ. בבית הזה שהיתי לאורך השנים ובתקופות קשות וארוכות.
הייתי עדה לחיי מרים- הכרתי את אורחות חייה, את הקשרים שלה עם ילדיה, את היחס המיוחד שהרעיפה על נכדיה, את הסבלנות שגילתה כלפי תלמידיה, את הטיפול בצופיות, בהיביסקוס ובשאר ירוקים וחרקים שבגינת ביתה.
היו לי הרבה מאוד שעות מרים. בעוד ארבעת ילדיה חיו בבתי הילדים, זכיתי אני ל"חיים אחרים"- חייתי עם מרים ועם ראובן ב"חדר" שלהם, בדירתם הקטנה והצנועה. בלילות ישנתי על מיטה שנפתחה ב"סלון" ובימים ביליתי במרפסת הבית ועל הספסל בפינת הסלון.
התהלכתי עם מרים בכל שבילי המשק- למחסן הבגדים למסור את הכביסה ולקבלה, לחדר האוכל למלא את ה"מנשקה" לארוחת ארבע, לבקר את ימימה, דבורה, עמרם או שמעון באשר היו, לחדר העיון ולספריה, למעבדה שבה הכירה לי יצורים בפורמלין ולעוד ועוד מטלות יומיומיות שנדמה כאילו מעולם לא התעייפה מהן. גם את ראובן היא גייסה לטובתי- הוא היה מטייל איתי לרפת, לפרדסים לפינת החי.
אני הייתי הבת היחידה של אחיה, בנימין. מרים היתה הדמות החשובה בחיי כבר לפני למעלה משישים שנה. הייתי כבת שנתיים או פחות כשאמי חלתה ומרים הציעה לי את הלב ואת הבית. היא "ראתה" אותי בתקופות הקשות וידעה להכיל את פחדיי ואת כאביי. היא טיפלה בי, טיפחה אותי והעסיקה אותי.
מניין היו לה הכוחות, הסבלנות והפנאי לכל אלה?
מרים היתה קרן האור בחיי.
בשנים הראשונות לחיי חייתי על הקו גבעת חיים- ירושלים, וזכורות לי עד היום התחושות שהציפו אותי בשובי לאלחריזי 10. מרים הציעה לי את מסירותה ואת ביתה גם בתחנות אחרות בחיי- בכיתה ד' לפני נסיעה עם הוריי לשהות ארוכה מעבר לים, בגיל ההתבגרות ולפני השירות הצבאי ובמהלכו. ולא שלא התלבטתי.
מרים, הבית שלי בקיבוץ.

גלעד כרמי כותב:
ראובן ומרים בשבילי:
בילדותי, הורי התגרשו ואבי עבר לחיות בכפר- חגלה והקים משפחה חדשה. אימי היתה פעילה בתנועה ורוב ימיה בילתה מחוץ לקיבוץ.
מצאתי את עצמי  ללא הורים לידי בשעות אחה"צ, שעות הבילוי המשפחתי, ולכן "אימצתי לי הורים".
מרים וראובן הכירו אותי והזמינו אותי לביתם. כשבאתי פגשתי תינוק, עמרם- שהיה התינוק הראשון שראיתי בבית המשפחה. במשך הזמן מצאתי בביתם בית.
מרים שהיתה מורה, בעיני ידעה הכל: הכירה פטריות למאכל, פרחים, ציפורים ועוד, כל מה שבעיני היה מקסים וידעה להסביר לי בגובה העיניים. היא נראתה בעיני "ישראלית", בניגוד לרוב החברים בקיבוץ....

דבורה כותבת:
עיצוב המשפחה
המשותף להורינו, סבא ראובן וסבתא מרים, הוא עשייה, שיח, התמדה, אמונה בדרך וכל זה בצניעות רבה. תפיסת החשיבה "אנחנו" מתבטאת בעזרה לזולת. תמיד היה מי שמצא "בית" בזכותם.... הצד החומרני לא היה חשוב להם, אלא הנתינה והאמפטיה לאחרים.

איילת:
...רצף הזיכרונות, הובילו אותי לזיכרון ילדות, משמעותי במיוחד, זיכרון הבית שבלט בצניעותו המיוחדת, בית שבו ניכר שהושקעה מחשבה על כיצד ניתן בפחות להשיג יותר, כל פרט ופרט מוקם בו במידתיות מחושבת, היה זה הבית על קצה הגבעה של סבי וסבתי, ראובן ומרים ז"ל. בית זה היה לי בימים ההם כאי של יציבות, בתוך אנרגיות העשייה האין סופית, שעל פיהן התנהלה משפחתי המורכבת והמורחבת... שם בבית שלימים הפך למעונה הבלעדי של סבתא מרים, תמיד היתה יציבות מרגיעה של שיגרה, מאורגנת.
סבתא מרים תמיד נוכחה שם בסבלנות ובקבלה אין סופית, של כל הנכנס בשערי הבית, נוכחותה שם על הכורסא, כשמימין למושבה ניצב ארון עץ עתיק, מאובזר בזכוכיות שמתוכן הציצו ספרי קריאה ואלבומים משפחתיים ומשמאלה מיטה רחבת שוליים, אשר כוסתה באריג בצבע בז', שעליו פוזרו ככוכבי השמים בליטות צמר זעירות. המעטפת הזו של בית שבו תמיד יתקבלו המגיעים אליו בברכה, באווירה שלווה ששררה בו, כל אלה יצרו תחושה שכאן ניתן לקחת פסק זמן מהמרוץ אחרי הישגי החיים ודרישותיהם, כאן תמיד היתה הזמנה למטבחון המשקיף אל המדרון שמתחת לגבעה, שם עם טעימת פרוסת לחם כהה מחדר האוכל שהוגש עם ריבת תות (קנויה) והזדמנות לשיחה מלאת קשב וכיוון, שם נמצא מקום למנוחה.



נעמה:
... בשבת בבוקר אני הולכת לסבתא מרים לאחר ארוחת בוקר של לחם מטוגן מגעיל ושחרור לבתי ההורים. לפעמים, אולי תמיד? מצטרפים אלי בני הדודים. יש קרירות נעימה באוויר, ניחוח רוזמרין ושקט של שבת שאותו מפירה קריאת הדוכיפת. סבתא מכבדת אותנו ב"קפה" שהוא בעצם חלב חם עם רבע כפית נס ושלוש כפיות סוכר. סבתא תמיד מוכנה בשבילנו, כל שעה שאנחנו מגיעים. היו לה משחקים בקופסאות קרטון עתיקות, ספרים מצוירים בלועזית שהייתה מתרגמת לנו, גירים בקופסאות עץ ואלבומי תמונות. על המרפסת לימדה אותנו להגדיר צמחים. סבתא אף פעם לא צעקה ולא אבדה את הסבלנות. ידעה להכיל אותנו בחבורה וגם אחד על אחד. היה לה כישרון להתייחס באופן ישיר ואישי לכל אחד, לטפח מבלי לפנק ולגרום לי לרצות להיות טובה יותר כדי לזכות בהערכתה. בשיחות איתה, תמיד הרגשתי כנכדה הכי אהובה, אף על פי שידעתי שהיא קיבוצניקית לעילא גם בחלוקת האהבה בין כל נכדיה...

ראובן:
הרבה פעמים אחרי ההקמות וארוחת ארבע של לחם עם שוקולד בית הילדים, הייתי מטפס על השביל לבית של "סבתא מרים"... נכנס לחדר החשוך עם המזגן טרקטור והמכונה שפיזרה יונים חיוביים לאוויר נגד מיגרנה. בימי ראשון הכנו גלידה עם בלנדר ידני לתוך תבנית קרח מאלומיניום שתמיד נשארה עד יום רביעי ומחמישי היתה דייסת סולת קרה עם סוכר חום מעל.
סבתא סיפרה לי על האדם הקדמון ועל מאובנים והיתה לוקחת אותי למעבדה הישנה בבית הספר, היינו פותחים קופסאות עם אבנים ורואים אמוניטות, שרכים וחלקי דגים מאובנים. פעם מצאנו צנצנת פורמלין עם עובר.
בחדר הקטן של סבתא היתה קופסא מפח עגולה עם ראשי חץ ולהבי אבן צור מרשימים במיוחד עטופים בצמר גפן. אחר צהרים אחד סבתא מרים הציעה לי להתחיל אוסף משלי, וכך היה...בקצה הדשא הצמוד למקלט היתה שורה של שיחי הדס ומתחת לאחד מהם מצאתי את הפריט הראשון באוסף העתיקות שלי, אבן צור סגולה ומסותתת.

עמית:
להיות חלק ממשפחת הישראלי
אולי זה השם המחייב, ואולי רק הסביבה הכל כך מוכרת ואוהדת,
אבל בשבילי גבעת חיים (אחוד) זה הרבה יותר מבית, זאת משפחה שפוגשים בכל פינה ושביל. 
מילדותי נשארו לי הבזקי זיכרונות, הטובים שבהם קשורים במשפחה:
יום שישי בערב כולם מצטופפים אצל סבתא מרים עם שוקולד פרה, סוכריות ג'לים ולחם רוסי. אנחנו הקטנים יותר בחדר השני עם הגלגלת של התמונות ממרי פופינס ופריסקופ של צורות צבעוניות ומתגלגלות....
לעשות עם סבתא מרים גלידה בתבנית נירוסטה, מקציפים ביצה במזלג עד שהיד כואבת נורא, ולאכול איתה בחדר אוכל ביצה רכה ועגבניה שהושרתה במים חמים כדי לקלף את הקליפה (טריק שמשמש אותי עד היום). השמלה עם הכיסים שמשם תמיד נשלפת מטפחת לנקות פנים....



מכתב לסבתא מנכד הזקונים- גלעד.
אף פעם לא יצא לנו לשבת ולדבר, סתם לדבר. לשמוע ממך על זיכרונות הילדות, שתשתפי אותי בספרים שאהבת או סתם לדבר על דברים לא חשובים.
לא הכרנו הרבה, אבל יש לי ממך המון זיכרונות: את המפגשים אצלך בבית בשישי בערב לאחר הארוחה, את ארוחות הבוקר בחדר אוכל בשבת כשאכלת בדיוק את אותה ארוחה, באותה שעה ועם אותם אנשים בשולחן העגול, את העלייה לביתך שנראתה לי תמיד כמו העלייה הכי ארוכה ותלולה בעולם.
סבתא, אני זוכר גם את הבוקר שאבא העיר אותי וסיפר שנפטרת. לא בכיתי רק חשבתי שזה טוב שאת כבר לא סובלת מכאבים ואיך דווקא עכשיו אמא נמצאת ברוסיה.
אני יושב וכותב לך קצת על עצמי ועל מה קרה ב- 20 השנים האחרונות. עזבתי את הקיבוץ לפני די הרבה זמן, התחתנתי עם נטע, קנינו בית בצור יגאל ליד ההורים שלה, נולדו לנו שני בנים- תאומים חמודים ויפים. לבכור קוראים מיכאל ולאחיו קראנו עידו. יש ביניהם מרווח של 27 דקות, מה שאומר שנטע היא גיבורה....

אני זוכר שהיית קשוחה, היום רובנו עסוקים בלרחם על עצמנו ולסלוד מהאחר. גם הקיבוץ השתנה ובמקום בחקלאות הוא עסוק בבנייה. המון בנים רוצים לחזור לגור בקבוץ, ל"שכונת הרחבה"....


70 למרים, מתוך בתוכנו, כתבה לאה הישראלי
בחג השבועות מלאו 70 שנה למרים,"ראש השבט" שלנו - שבט הישראלים  בגבעת- חיים. 15 נכדים ונכדות. 8 בנים ובנות, חתנים וכלות במשפחתנו. מנהג לנו שהפך למסורת - מדי שנה אחרי חגיגת הביכורים - מתכנסים כולנו לברך להרים כוסית "לחיים״. השנה, ליובל ה-70 רצינו לשמחה במיוחד.
ידועה מרים באהבתה לטבע ולנוף הארץ, ואנו בחרנו להתחיל מאהבתה זו. לפינת חמד בהר הכרמל, ב״פארק האגם" בצל חורשת אלונים, הזמנו בחשאי את כל בני המשפחה על ענפיה, החיים בארץ. כולם הגיעו בזמן למקום המיועד.

מרים, כלת השמחה, הוזמנה אותו בוקר ע״י דבורה ובני משפחתה להצטרף לטיול שבת "תמים", למערות האדם הקדמון שבכרמל. כדרכה של סיירת ותיקה ומנוסה, נעלה מרים נעלי טיול גבוהות, חבשה לראשה כובע רחב שוליים, חגרה למותניה מימיה (שחלילה לא יחסרו המים בשעת הצעידה), ואף משקפת לזיהוי צפורים לא שכחה לתלות על צוארה. מצויידת בכל אלה הגיעה הסבתא לחגיגה - למסיבת יום הולדתה ה-70.
כשירדה לתומה מהמכונית להתחיל במסע הרגלי, נדהמה למראה ההמונים שהגיחו לקראתה מסבך החררש בחיוך ושירה עליזה "יום הולדת שמח".
יום שכולו טוב בילינו בצוותא - מבוגרים וילדים, כ-100 נפש.  נפתחו הלבבות והסיפורים והזיכרונות קלחו מעצמם. בזכותה זכינו גם אנו למפגש משפחתי מרגש, מיוחד במינו 

בערב משפחתי שקיימנו בבית לכבודה, ביקשו הנכדים הבוגרים מסבתא לספר להם על חייה. רשמנו את הסיפור מפיה, וקטעים מתוכו ביקשנו רשותה להעלותם ולהביאם לפניכם. סיפור 70 שנות חיים שכאלה, עד מאה ועשרים!

..."נולדתי בשנת 1911 בגרודנו שבליטא להורי פרידה ולייב יפה. בהיותי בת שלו עברנו למוסקבה.
אבא עבד בהנהגת התנועה הציונית וערך עיתון ציוני. את שנות מלחמת העולם הראשונה עברנו שם. זכורים לי במידוד ימי החרדה בתקופת המהפכה. ברחובות ניטשו קרבות בין המהפכנים לכוחות הצאר ואנו נסגרנו בבית. ישנו על הארץ, לא יצאנו לרחוב, חיינו באווירת מתח, מחסור ופחד מתמיד. אחרי המהפכה החלו הבולשביקים לרדוף את פעילי התנועה הציונית וברחנו לוילנה, שהיתה אותה עת תחת השלטון הגרמני. 
אחרי זמן קצר נכבשה וילנה ע״י הבולשביקים. לקראת סוף המלחמה כבשוה הפולנים. הפולנים ראו בנו התושבים היהודים, משתפי פעולה עם הבולשביקים ופרעו בנו. אבא נאסר ונידון באשמת היותו ראש ההסתדרות הציונית של יהודי ליטא. ימי חרדה קשים עברו עלינו. לבסוף, לאחר התערבות אנשי שם מכל העולם אצל השלטונות, שוחרר אבא.
ההורים החליטו להגשים את חלומם הציוני ולעלות ארצה. בינואר 1920 הגענו לנמל יפו. הייתי אז ילדה בת 8 ואחותי תמר בת 5. אחי בנימין כבר נולד בארץ. דודנו בצלאל יפה, שהיה ממייסדי העיר תל –אביב, קיבל אותנו. מספר חודשים התגוררנו בתל-אביב הקטנה וכשאבי קיבל את עריכת עיתון "הארץ" עברנו לירושלים.
ירושלים העברית היתה אז עיר קטנה, מספר שכונות בודדות מחוץ לחומות: מאה שערים, רחוב יפו, ימין משה ושכונת זכרון משה שהיתה בראשית בנייתה, בה שכרנו דירה למגורנו.
מתקופה זו זכורה לי הקדחת הקשה שפגעה בנו. בתקופת ההיקלטות בארץ נדבקנו במחלות רבות.
התנאים היו קשים, חיינו במצוקה כלכלית מתמדת. בירושלים נכנסתי לבית-ספר לבנות "למל", שם למדתי לדבר ולכתוב עברית.
שכונות חדשות החלו להיבנות - רחביה ותלפיות. קנינו מגרש בתלפיות ובנינו עליו בית, שעתיד להיות בית המשפחה לשנים רבות .
ימי הפרעות של שבת 1929 זכורים לי היטב. גרנו אז בבית מנדלבאום שברחוב הנביאים. בוקר אחד שמענו צעקות. עלינו אל הגג לראות מה קורה. לתדהמתנו, ראינו  המון ערבי מוסת, עם נבוטים ושבריות, מסתער על שכונת מאה שערים. צעירי השכונה יצאו לקראתם והניסום ביריות. 

בשנה זו עבדתי בהתנדבות יחד עם אמי בטיפול בניצולי הפרעות, שנאספו בירושלים מחברון, צפת, מוצא, רמלה ועוד. שיכנו את הילדים ב״בית הבריאות שטראוס"  במרכז העיר.
אמא בישלה את האוכל עבורם ואני טיפלתי בקטנים, רחצתי והאכלתי ואירגנתי להם משחקים לשעשעם.

בתקופת לימודי בגימנסיה רחביה הצטרפתי לאגודת המשוטטים ומדי שבת היינו יוצאים לשוטט במדבר - יהודה. באחת החופשות, במסע רגלי של מספר ימים, הקפנו את ים המלח. במסעותינו הלכנו עם התנ״ך ביד וחיפשנו את המקומות המוזכרים בו.

בשנת 1930 סיימתי את הגימנסיה ויצאתי ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל, בכוונה להכשיר עצמי לחיי עבודה בקיבוץ. יותר מאוחר עברתי לירושלים. בבקרים עבדתי במשתלה של רחל יניאית ואחרי הצהרים עליתי להר - הצופים ללמוד בוטניקה.

בשנת 1931 בהמלצתו של פרופסור אופנהיימר, נסעתי ללמוד ביולוגיה בפראג. באוניברסיטה העברית לא נפתחה עדיין הפקולטה למדעי הטבע. בפראג התקבלתי לאוניברסיטה גרמנית. ביום למדתי ואת שעות הפנאי שלי מהלימודים הקדשתי לעבודה בתנועת הנועד "תכלת-לבן".
חיי התנועה מילאו אותי. ערכנו סמינרים, טיולים ומחנות. בתנועה הכרתי את הגרעין הצ'כי שהתעתד לעלות ארצה לגבעת-חיים - משה דייג, גרי, פינדה, אלזה  פרטיג  וגרטה יחיאלי, טושקה, שרהל'ה בר־שלום, אריה וציונה שילה וראובן ז״ל. שלוש שנים למדתי באוניברסיטה וחייתי בתנועה. היו אלה שנים יפות ומלאות עניין.

בשנת 1934 חזרתי ארצה והצטרפתי לגבעת חיים. בשנת 1935 נישאתי לראובן, ידידי מהתנועה, ועוד באותה שנה, בהחלטת האסיפה, נשלחנו כשליחי התנועה חזרה לצ'כיה. ראובן כשליח בתנועת "החלוץ" ואני כשליחה ב״תכלת-לבן". בתום שנת הדרכה חזרתי ארצה ללדת את בננו הבכור עמרם. ראובן חזר יותר מאוחר. 
בקיבוץ עבדתי בשנים הראשונות בפרדס. בשנת 1939 הגיעו לגבעת - חיים שתי חברות נוער. האסיפה החליטה שראובן ילמד וידריך את חברת הנוער הראשונה, "נוער א'", שבאה מאוסטריה,  ועלי הוטל ללמד ולהדריך  את חברת "ב ועד ב'" , שבאה מצ'כיה. שתי החברות שוכנו בבית הקומותיים, בכל קומה חברה. חדר המשפחה שלנו אף הוא נמצא באותו בניין.

ימינו היה עמוסים מאד.  בבוקר יצאנו עם הנערים לעבוד בשדה עד הצהרים. אחדי ארוחת הצהרים לימדנו אותם ובערב היו פעילויות שונות שהיינו אחראיים להן. כיוון שחדרנו היה באותו בנין, כל בעיה שהתעוררה היו באים אלינו לפותרה. עמרם, בננו הפעוט, היה שותף בעל כורחו 
בחינוך הנוער.

בשנת 1940 נולד בננו שמעון. הדרכנו ברציפות, ראובן ואני, חמש חברות נוער. במהלך שנים אלה גם לימדתי טבע את בני המשק הבכורים. בשנת 1943 נולדה בתנו דבורה ושנתיים אחריה ימימה.

בשנת 1948 בפיצוץ בנין הסוכנות בירושלים נהרג אבי האהוב...
ימי מלחמת השחרור זכורים לי היטב. עליתי לירושלים בשיירה משוריינת להשתתף בהלווית אבי. בשער הגיא הותקפנו ואחרי קרב הצלחנו לעבור ולהגיע לירושלים.

בשנת 1950 אספת הקיבוץ אישרה לי להמשיך את לימודי. יצאתי לירושלים, לאוניברסיטה וסיימתי את לימודי בביולוגיה. חזרתי הביתה להורות. אחרי שהגשתי את עבודת הגמד וקיבלתי (M.S.C.) הסמכה בביולוגיה.

בשנת 1952  עם הפילוג , עברנו ל גבעת חיים החדשה. ראובן ואני המשכנו ללמד בבית-הספר המקומי. לימדנו את כל ארבעת ילדינו - משימה לא פשוטה גם להם וגם לנו... ולא עוד, אלא שבשנת 1962 הצטרף גם עמרם לצוות המורים ומספר שנים לימדנו שלושתנו יחד...

בשבת 1968 נפטר ראובן אחרי מחלה קשה. בשנת 1970 עזבתי את ההוראה וקיבלתי את התפקיד של ריכוז חדר העיון. באותה שנה עברה אמי לגור עמנו בגבעת-חיים - היינו כאן ארבעה דורות!

בהתבונני היום בחיי אני מאושרת בדרכי ובכל שיש לי כאן. ילדי ונכדי סובבים אותי ומרווים אותי נחת ושמחה. צר לי שראובן אישי לא נמצא אתנו היום בשמחתנו.

מרים בת ה־80
היכרתי את מרים לפני 26 שנה בפגישה מקרית על אם הדרך. אחרי לידת בתי עינת הייתי מאד חלשה, הלכתי להיניק ובקרבת מחסן הבגדים הרגשתי סחרחורת וכמעט נפלתי. למזלי מרים באה לקראתי, ראתה כי אני חיוורת, תמכה בי וליוותה אותי עד הפעוטון - ומאז כאילו נכרתה ברית בינינו .
לימים עשינו הקמות בפעוטונים צמודים וקשרנו קשרים. כל לידה מרים באה עם זוג נעליים סרוגות במתנה.
הקשר המיוחד נוצר לפני כשלוש שנים. וכך מרים הכניסה אותי לחיק משפחתה.
אם עולה בדעתי המילה ״אצילות״ - הקונוטציה שווה מרים הישראלי. אצילות הנפש, העדנה, הסבלנות והסובלנות, היכולת לקבל את הדברים הכי קשים, לראות את חצי הכוס המלאה. מרים, לא אשכח את היום בו
הרופא אמר לך מה שאמר, ובדרך חזרה אני בכיתי ודווקא את עודדת אותי, ואמרת את המשפט שייחרת בזיכרוני לעד וישפיע על תפיסת החיים שלי: ״מוטב פחות שנים אבל איכות חיים״. קיבלת את הדין כפי שהוא. ניסית ועשית ניסיון, זה לא הלך ועמדת איתנה בדעתך.
מרים, הרופא ממש מאוהב בך והאחיות מתות עליך. את ממשיכה מדי בוקר ללכת לעבודה, לתפקד, ללכת בשבילי הקיבוץ וליהנות מהשבט הישראלי.
הישראלי, בכל המובנים צברים בני צברים, ילדים, נכדים ונינים. גידלת שבט לתפארת, מלח הארץ, תורם ועושה בקיבוץ, ידו בכל.
ואת בראש הפירמידה - וודאי ינקו ממך ומראובן את אותם הדברים היפים, הערכים. לאן שאת הולכת, תמיד ספר ביד, לא מבטלת אח הזמן לרגע.
אותי שייכת לשבט המפואר הזה כבת. אם שואלים אותך מי זאת, תמיד תשובה בפיך: בתי. 
אם אחותך שולחת פרחים למשפחה, מובן שאני בחשבון של חלוקת פרחים. את נותנת לי הרגשה של שייכות בלי משוא פנים. תמיד
יש לך עבורי משהו ליום הולדת, לחג.
יש משהו בך אשר מלכד את כולם ואז אני נזכרת בשיר של שרל אזנבור ״לה מאמא״, שאומר: כולם מסביב לה מאמא, מסדרים לה את הכרית לראשה ודואגים לה, ״לה מאמא״.

אני מברכת אותך ל יום הולדתך ה־80 בבריאות. אשריך שגידלת שבט נפלא כזה שדואג ומטפל ואוהב. ואם אני בנקודה כגודל ראש סיכה שייכת לשבט הזה וזאת בזכותך - אני מאושרת.
כולנו אוהבים אותך מרים והמשיכי להיום איתנו עוד הרבה שנים.
                                                                                                            
"בתך" שוש ברשלום

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור