כניסת חברים ותושבים

חדוה שיין
תאריך לידה:
4/7/1914
תאריך פטירה:
19/4/1994
תאריך פטירה עברי:
ח' אייר תשנ"ד


חדווה שיין – סיפור חיים
מתוך סיפור חייה של חדווה שיין כפי שהיא סיפרה.

נולדתי בהונגריה בשנת 1914, בעיר וסטרין ליד אגם מפורסם – בלטון.
לאבא קראו שנדור ניימן ולאמא ג'ני לינדר. היו לי אחות גדולה ממני בשלוש שנים – גבי, ואח צעיר ממני בשנתיים – טיבי.
בבית שמרו על כשרות, וסבא וסבתא היו מאד דתיים. המצב הכלכלי של המשפחה כולה היה טוב. כל קיץ התארחתי בבית הסבים שגרו קרוב לגבול צ'כוסלובקיה-הונגריה. בילית שם הרבה בילדותי. סבא ביב סנדלר בראשית דרכו, לאט לאט התרחב בעסקיו, עד שהיו לו כמה חנויות. 
אבי היה מורה כללי בסמינר בבודפשט. בתחילה היה מורה בבי"ס עממי. הוא ישב במחנה בגלל התנגדות לקומוניסטים בין השנים 1920-1923, ואחרי שחרורו אסור היה לו לחזור ללמד בבי"ס עממי כללי, אלא רק בבי"ס יהודי. בשנות ישיבתו במעצר אמא פרנסה אותנו. 
כשגמרתי ארבע כיתות בבי"ס עממי הלכתי ללמוד במנזר. שם למדתי שלוש שנים. עד היום אני זוכרת תפילות נוצריות. איך זה קרה שאבא יהודי שלח את ביתו למנזר? אבא רצה שהבנות ילמדו, ולא הייתה אפשרות אחרת. גם אחותי למדה במנזר של "האחיות האנגליות". לא הצלחתי לגמור את לימודיי כי אחרי כמה שנים אבא נאלץ לעקור לעיר אחרת, כי בעיר שלנו לא הייתה לו יותר עבודה. בעיר אליה עברנו, הטוון, היה בית ספר ריאלי, שם סיימתי את לימודיי, וגם עשיתי בגרות בכל המקצועות הדרושים, מתימטיקה וכו'.
בבית הייתה אווירה טובה, היה לנו בית חם ולא מחמיר בענייני דת. אכלו כשר, הלכו לבית כנסת, אבל אנחנו הלכנו רק ביום כיפור. יש לי זיכרונות טובים מהילדות. גם היחסים בינינו האחים היו טובים מאד. עם אחותי הייתה לי חליפת מכתבם ארוכה.
בעיר שלנו הייתה הכשרה של התנועה "טרומפלדור", ההכשרה הייתה בחווה שהייתה שייכת ליהודי. אני לא הייתי בשום תנועת נוער, אבל כשפגשתי את אנשי ההכשרה התוודעתי לרעיון הציוני ולרעיון העלייה לארץ. היה שם בחור נחמד, קראו לו שאול שיין. התיידדנו, ואז הוא עלה לארץ, ב-1931. שאול היה מבוגר ממני בכשלוש שנים. אני הייתי אז בכיתה יא-יב, ובמשך כל השנים שהוא היה בארץ התכתבנו. הייתי בחורה מאד יפה, וחיי החברה עם הצעירים של ההכשרה והצעירים מהעיר היו מאד תוססים. שאול מאד רצה שאצטרף אליו לפלשתינה. 
כשגמרתי את הבגרות אמרתי להוריי שאני נוסעת לפלשתינה. החלטתי שאני עולה, כי כבר היו כל מיני שמועות על אנטישמיות, היטלר עלה לשלטון, וכבר דיברו על "יודן ראוס". ההורים שלי חשבו שהשתגעתי (לפני כן בבית הספר אף פעם לא הרגשתי באנטישמיות. היה היה לי מורה אחד שהמשכתי להתכתב איתו עד לא מזמן. יום אחד הוא כתב לי שהוא כבר מבוגר – בן 83. והוא הזמין אותי לבקר אצלו. לא עשיתי זאת...)
אבא שלי בא אלי ערב לפני הנסיעה עם דמעות בעיניים והתחנן שלא אעזוב את הבית. עליתי ב-1934.
גמרתי את הבגרות בסוף יוני וב-10 בספטמבר הייתי עם החבילות בדרך לבודפשט לבקר את אמא של שאול. קיבלתי סרטיפיקט דרך הסוכנות, היה שם בחור שהיה לו סרטיפיקט ועשו לו לנו נישואים פיקטיביים. הרבה כסף הייתי צריכה לשלם עבור הסרטיפיקט, ההורים נתנו לי כסף לכך. נסעתי לארץ דרך טרייסט. הגענו לארץ ב-17.9.1934. אני לא זוכרת את שם האוניה, וזה נורא מרגיז אותי. ירדנו בנמל יפו. היו איתי עוד כמה חבר'ה, רק הונגרים. דיברתי רק בהונגרית, עברית לא ידעתי, גם גרמנית לא. בארץ למדתי עברית, וגם גרמנית. שאול חיכה לי ואז התחילו החיים, לא כמו שתיארתי לעצמי... מכיוון שהייתי כל כך קשורה למשפחה ולאמא ולבית ופתאום מצאתי את עצמי כשסביבי אנשים שבקושי אני מכירה אותם. 
שאול עבד אז בתל-אביב, הוא היה צבעי זה היה בזמן שבנו את הרחובות מזא"ה ונחמני, אנחנו גרנו בשכונת מונטיפיורי מול שרונה. בשרונה היה בית קפה, ושם ישבנו בימי שישי, זה היה הבילוי שלנו... לפעמים פשוט ישבנו על הכביש ושרנו. במונטיפיורי היו הרבה אנשים, מארצות שונות, גם כאלו שישבו בימי שישי ושבת ברחוב עם פיג'מות. גרנו בדירה של האח של שאול ואשתו, הם בחדר אחד ואנחנו בחדר השני. מאד הערכתי את אחיו של שאול, ועם אשתו היו לי יחסי חברות טובים. אני זוכרת שבשנת 1935 היה בנובמבר שיטפון, הגשם לא פסק, והוואדי בשכונת מונטיפיורי גאה על גדותיו. 
אני עבדתי בתור עוזרת, עדיין לא ידעתי עברית, וגם אחר כך לא ממש למדתי.  כתבתי להורים שקשה לי, אבל הם לא יכלו לעזור לי. היה לי קשה להתאקלם בארץ, אבל לחזור לא יכולתי. אחי ואחותי נשארו גם הם בהונגריה, ניסיתי לשכנע את אחותי שתבוא, אבל היא התחתנה עם חקלאי שם והיה לה טוב, אמרתי לה שגם בארץ היא תמצא פרנסה, אבל הם לא רצו להשאיר את ההורים לבד. בסוף הלכו יחד... אחי ניצל, הוא לא נשלח לאושוויץ. הוא היה מזכיר של הג'וינט, והיה יכול כנראה לעבור ממקום למקום. הוא חזר אחרי המלחמה לחפש את ההורים... אנשים שהיו להם הקשרים הנכונים ניצלו, גם הגיסה שלי מצד שאול. העיר שלנו התרוקנה מיהודיה בתוך יומיים מהרגע שנכנסו הנאצים ב-1944. 
הגיס שלי, בעלה של אחותי, גם הוא הצליח לשרוד וחזר להונגריה אחרי המלחמה והקים שם משפחה חדשה. 
אחי עלה לארץ עם אשתו ועם בן קטן ב- 1955. הם הגיעו עם האווירון הראשון שהגיע מהונגריה מיד עם המהפכה הקומוניסטית. הוריה של אשתו היו כבר בארץ, הם הגיעו ברכבת של קסטנר, ובעזרתם הם הצליחו להתאקלם יחסית מהר בארץ.
אחרי שהגעתי לארץ התגרשתי מן הנישואים הפיקטיביים, ואז התחתנו – שאול ואני. זה היה שנה אחרי העלייה שלי לארץ. אף פעם לא הייתי בטוחה בשלמות הנישואים הללו. אחרי שש שנים נולדה ביתנו אסתר – ב-12 ביולי 1941. זה היה בזמן שהייתה הפצצה על העיר תל-אביב במלה"ע השנייה. ההורים שלי עוד הצליחו לראות תמונה של התינוקת. 
ב-1945 קיבלתי מכתב מן הצלב האדום שההורים שלי נשארו באושוויץ. לא ידעתי עד אז מה זה אושוויץ. הלכתי ושאלתי חברים, ואז כבר הבנתי... 
ברגע שאסתר הייתה בת שלוש והלכה לגן התחלתי שוב לעבוד. עבדתי בספרייה הונגרית-עברית. בצהריים לקחתי את אסתר מהגן לספרייה. היו לי הרבה מאד חברים בעיר. החברות הטובות שלי הן מחוץ לקיבוץ, עד היום, רק שקשה להן לבקר אצלי כי אין להן רכב פרטי. 
בשלב מסויים החלטתי שאם נעבור לקיבוץ היחסים ביני ובין שאול ישתפרו. באותה תקופה הייתה תוכנית "מהעיר אל הכפר". אני הכרתי את חוה קלמן-שפע, וגם במאוחד הייתה לי חברה, וחשבתי שזה יהיה נעים אם אהיה במקום שיש לי כבר מכרות. השנה הייתה 1955, דני כבר היה בן שלוש. הוא נולד ב-6 במרץ 1952. 
הקליטה הייתה מאד לא קלה, אני לא יודעת מדוע זכיתי ביחס כל כך לא חם, קר, אפילו משפיל לעיתים. זה התחיל קשה כי מהרגע שירדנו דני צעק שהוא רוצה הביתה. היו לי הרבה בעיות עם דני.  אסתי התרגלה יותר מהר, הייתה פה בעצם רק שנתיים, כי מיד אחרי הצבא היא כבר עזבה, כמעט ולא עבדה פה. אף פעם לא נתנו לי להוכיח את עצמי בעבודה, עבדתי הרבה במטבח, וכשכבר הזדמנה עבודה מתאימה מישהו אחר קיבל לפני. עבדתי הרבה בבית החרושת, ושם גם היו לי יחסים טובים עם החברים הצעירים. בדרך כלל ידעתי ליצור קשרים, אבל אף פעם לא ידעתי להתחנף, כשאני לא מסמפתת מישהו, אני לא מסתירה זאת. יכול להיות שלפעמים גם אני הייתי אשמה שלא הצלחתי לעבוד איפה שרציתי...
אחת התקופות שאני לא אשכח היא תקופת מלחמת יום כיפור. דני היה בצבא. הוא היה בקו בר-לב, ואני לא שמעתי ממנו. כולם כבר שמעו משהו מילדיהם, וממנו כלום... עד שביום שיש בערב קלר ברנע הגיעה אלי בריצה, אי אפשר לתאר כמה שאני דאגתי. אחרי שבוע כשהגיעה הידיעה ממנו התברר שהוא בסדר, אבל כל החפצים שלו נשרפו. הוא היה תחת מתקפת טנקים, והחליף כארבעה טנקים, קפץ מטנק בוער אחד לשני. אחר כך התחלנו לשלוח לו כל מה שהוא צריך מעט נובע ועד גרביים. לא היה לו שום דבר. תודה לאל שרק זה קרה. את השבוע הזה אני לעולם לא אשכח...

במטבח הכנות - חדוה שיין, רבקה מלי



גם דני לא נשאר בקיבוץ, הוא היה כאן כשנה, ואז הוא החליט לעזוב. הוא התחתן באמריקה, ושם הוא חי. יש לו ילד אחד – איתן. 
עכשיו לעת זקנה אני מקבלת יחס בסדר גמור. מירהלה – אין כמוה! מתנהגים אלי יפה מאד במרפאה. אין דבר שאני לא מקבלת. עכשיו אני שמחה שאני חיה בקיבוץ... יש לי ביטחון ויש לי גם קשר עם השכנות שלי. אני קוראת הרבה, ויש לי גם טלוויזיה, אני נהנית לא לעבוד. אין לי היום בעיות בקריאה בעברית, רק שהעיניים כבר לא כל כך טובות. אני לא מספיקה לקרוא את כל מה שאני רוצה בעיתון, ואז אני שמה בצד. לפעמים יש כמה מילים בעברית שאני לא מכירה ואז אני רושמת לי להסתכל במילון אבן-שושן. אלה בדרך כלל מילים חדשות שאין במילון, אני חושבת שאקנה לי מילון חדש. לסביום אין לי עניין ללכת. יש לי בית יפה ומסודר. אני עובדת שיהיה נעים ויפה, כל יום אני עושה משהו בבית. 
יש לי היום שני נכדים ושלוש נינות. החודש הוא יום הולדתי ה-79, אני מתחילה את שנת ה-80.

חדווה שיין


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור