כניסת חברים ותושבים

אלכס (אלכסנדר) ברנע
תאריך לידה:
19/11/1909
תאריך פטירה:
24/7/1994
תאריך פטירה עברי:
ט"ו אב תשנ"ד
אלכס וקלר

אלכס וקלר



הספד - תמצית מראיון עם אלכס על תולדות חייו, שנעשה בשנת 86
(רשמו: דורון נבון ודניאלה קראוס).

נולדתי בשנת 1909 בפולין, בחלק שהיה שייך למונרכיה האוסטרית.
המשפחה הייתה דתית. אבי היה פקיד ממשלתי. היינו 4 ילדים במשפחה. בהיותי בן ארבע, קרוב למלחמת העולם הראשונה, פרצו חיילים לבית הכנסת והיכו באכזריות באנשים. 
אבי הוכה קשה בראשו ולא התאושש מזה. אימי, שמוצאה היה מרומניה, לקחה אותנו מיד לרומניה ומשם עברנו ליונה. אבי הוכנס שם לביה"ח – ומאז לא ראיתיו.

בהגיעי לגיל ביה"ס החיים שלנו התחילו להיות מסודרים יותר. בביה"ס היינו מעט מאד יהודים, ואילו אני מאד רציתי ללמוד את השפה העברית. מפי חברים ושכנים בשכונה ביניהם שרי ושמעון שיפמן נודע לי על סניף של התנועה, שבו מלמדים עברית.
לשם הגעתי, ומלבד לימוד השפה- נפגשתי לראשונה עם הרעיונות של "השומר הצעיר", ואז גם ספגתי את הזיקה לארץ ישראל. התלהבתי והייתי מאד פעיל בתנועה, ומאוחר יותר, יחד עם יצחק פניגר, לראשי הסניף.

עקב המצב הכלכלי של המשפחה (ללא אב מפרנס) הוחלט שכל בן בהגיעו לגיל 13-12 ילמד מקצוע כדי לסיים ללמוד מוקדם ולהתחיל לעבוד. במקביל – גם בתנועה העדיפו שלא לסיים בי"ס עם תעודת בגרות, כי רוב חברי התנועה שבכל זאת עשו תעודת בגרות - העדיפו להמשיך ללמוד, במקום לעלות לפלסטין... אני בחרתי במקצוע הצורפות אך לא הספקתי ללמוד ממש וגם לא עבדתי בזה, כי הייתי מאד פעיל בתנועה, ונשלחתי לשנה לעיר גרץ לרכז שם את הפעילות. גם עזרתי לתנועת "החלוץ" כי וינה שמשה תחנת מעבר לעולם לפלסטין, והיה קשר חיובי בין התנועות.

בשנת 1929 החלטתי לעלות ארצה. הגעתי לחיפה, ועבדתי כפועל בנין. 
אחרי מספר חודשים עברנו לחדרה. כעבור זמן, ואחרי חיפושים ארוכים בשטחי החולות - החלטנו כ-17 חברים, ביניהם היה יצחק בן-אהרון, לעלות ולהתיישב במקום שמייעדים לנו ולבנות את הקיבוץ, וכך עשינו! אכן, היינו הראשונים להקים את גבעת-חיים.

כעבור שנתיים התבקשתי לצאת לשליחות לוינה למשך כשנתיים, שהתארכו לעוד שנה ביוגוסלביה, כאשר המטרה הייתה לארגן הכשרות שונות ליעודם להתיישבות בפלסטין. 
כשחזרתי ארצה עבדתי תקופה מסוימת כנהג בקואופרטיב. 
כעבור זמן התגייסתי לצבא הבריטי להילחם בגרמנים, במלחמת העולם ה-2. שש שנים שרתתי בשורות הבריגדה בצבא – הבריטי, אבל לא אפשרו לנו להילחם ממש בחזית. כשהסתיימה המלחמה היינו באיטליה, ומיד התארגנו כמה חברים לחיפוש והצלת יהודים, לאספם למחנה באיטליה לקראת עליה. כשהגעתי לוינה ביקשתי לעסוק בעיקר בחיפוש אחר ילדים שהוסתרו ואבדו את זהותם ואת דרכם, וכאן נפגשתי לראשונה עם אפרים פרנק. לצערנו מאמצנו לא נשאו פרי.

כאן הסתיים השלב הראשון של הראיון, במטרה להמשיכו, אך בשל התפתחות מחלת – האלצהיימר, שמתבטאת בעיקר באיבוד הזיכרון, לא ניתן היה להמשיך את הראיון.
-----
את קלר הכיר אלכס בפגישה מקרית ביותר בעיר תל-אביב, בדירת מגורים שנשכרה לחברי הקיבוצים ממפעלי "עשת-גת-רימון", שלא יכלו לחזור כל יום לקיבוצם. קלר הגיעה לשם עם קרובה שלה, ועם כל החבר'ה שלנו. שם אותו לילה הלכו כולם לראות סרט. כך התוודעו זה לזו – ומאז (1946) נקשרו חייהם עד אתמול...
עוד בהיות אלכס בבריגדה ביקש לאמץ את דוד, לאחר שהוריו נפרדו. דוד הפך להיות לבן הבכור במשפחה. ב-49 נולד עמי, אחריו ראובן, וצעיר הבנים - מיכאל נולד בתקופת מלחמת קדש (1956). 
אלכס היה מפאי"ניק שרוף, והיה פעיל מאוד למען הפילוג במפלגת הפועלים. אפשר לומר, שבשמחה בחר לבנות בית חדש, כאן על הגבעה.
כמה שנים אח"כ גוייס לעבוד מטעם התנועה למשרד הביטחון, לאגף הנוער והנח"ל, למשך כארבע שנים. כשחזר הביתה עבד תקופה עם זיגי במערכת ההשקייה, עד שהפך להיות לאינסטלאטור של הקיבוץ. 
הוא כיהן גם כרכז עבודה וקיבל על עצמו את פרוייקט תכנון בניית חדר-אוכל חדש, והעביר את ביצוע התכנית לברוך גשן. אח"כ עבד ב"גרנות" כמנהל כוח-אדם. משם חזר הביתה ל"גת". והצטרף לאגף הבוטניה.
אלכס היה אינטלקטואל, עסק בתפקידים שונים ובעבודות שונות, שבהם התמקצע מבלי ללמוד אותם בצורה מסודרת. היו לו ידי- זהב, ובכל מה שעשה בביתו – יפה לתפארת.


תקופה ארוכה סבל אלכס ממחלת האלצהיימר הארורה, וגופו הבריא והחזק- רק האריך את סבלו. 
תהי נשמתו במנוחת עדן. 
 
אלכס בסנדלריה

אלכס בסנדלריה



לאלכס ברנע בן ה-70
מעדה שלמון 23,11,79
אלכס ואני חיינו באותו הכפר,
עובדה שללא ספק עשתה בנו איזה דבר.
אולי עשתה זאת הדנובה שכה רבות דיברו בה,
או היערות שהתכנסנו בצילם נערים ונערות,
באופן קבוע – בימי סוף השבוע;
או אולי הפגישה איתם – עם אלה שנולדו שם,
כבר אז הרגשנו ברוח הרעה – ברעל המסוכן
שהשחית את נפשם.
נכון, קישרה גם רוח גדולה והתבשמנו מהאווירה,
מוזיקה, ציור, סופרים דגולים, שאגב הרבה מהם יהודים
וכמובן וינה האדומה - אשליה שנכבשנו בקסמה.
היה משהו מכל אלה, האוויר שנשמנו
ובאותו הזמן גם חלומות נעורים שחלמנו.
מובן שכל אלה יצקו בנו יסוד מוצק מאד,
וזה גם קובע שהיחס שלי לאיש אלכס ברנע
איננו אדיש
כאשר אלכס עובר תחת חלוני בשכונה, ברובע,
באותו החקי, ואף באותו הכובע,
וצעדיו איתנים, כמו אז לפני שנים,
אז אני רושמת בסיפוק-
זה האיש, שבדרכו, לא נאכל מייאוש או פקפוק,
למרות אכזבה מרה,
לעיתים ממה שקורה או קרה.
ויש הרגשה, ועל זאת ההדגשה,
לא חידשנו היום שיחה או ויכוח,
סמוך ובטוח- ולמרות פגישות נדירות
היינו מגנים דברים דומים,
ומאותם האירועים גם נהנים,
יש לציין, ובזאת נסיים,
שאין מרחק בינינו במנטליות,
ובזאת נסיים, ולא נמשיך ביתר סנטימנטליות.
לא נשאר אלא בסוף לאחל "מזל- טוב",
ולהשתתף בשמחה שלך, ושל כל המשפחה. 




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור