כניסת חברים ותושבים

אמי גינזבורג
תאריך לידה:
23/6/1908
תאריך פטירה:
11/6/1995
תאריך פטירה עברי:
י"ג סיון תשנ"ה
אמי גינסבורג הורוויץ דברים על קברה, י״ד סיוון, תשנ״ה
מטעם הארכיון יזמה הִילדה, וטוב שיזמה, וכך בדיוק לפני שנתיים ראיינתי את אמי - שמעתי ורשמתי מפיה סיפור תולדות חייה.

היום, כשאנו נפרדים ממנה, אני רוצה למסור משהו ממנו, והבחירה קשה.  
אמי מתחילה מן ההתחלה - סבא מצד אבא, סבא מצד אמא, רבנים. גדולים בתורה, כותבים ספרים - ולא רק בתחום ההלכה. אחד מהם גם אנטי ציוני. בביתם בילתה לא מעט, עם אחים ובני דודים. היא מרבה לספר על הדודים, אחי אבא - כל אחר טיפוס. וזו הסיבה שאני מתקשה לבחור, כי כשאמי פירטה ותיארה אותם ואירועים בחייהם, ידעתי, עד כמה קטע זה בחייה, השפיע עליה. למרות שחלק מן הדברים המסופרים, עוד לפני לידתה אירע. וגם את משפחת אמא, משלזיה, מתארת בפירוט. שבאה מבית שומר מצוות, אך האדיקות הפרנקפורטית היתה זרה לה. ואביה אף היה חובב ציון. 
לאבא של אמי היתה בפרנקפורט קהילה אורתודוכסית קטנה, עם בית כנסת. על ידו היה בית, בו למדנו אנו, הילדים, לימודי דת. הוא גם כתב עבודות שונות, בעיקר נגד ביקורת המקרא. עבודה אחת גדולה על סיפורי יוסף, תומאס מן נעזר בה, ויש במשפחה העתקי ההתכתבות ביניהם. גם לעבודה סוציאלית, בהתנדבות, הקדיש זמן. 
בספרה על הבית, היא מתארת הווי של מעשי קונדס: למשל, כשהתבגרו קצת, לקחו איתן אמי והבנות לתפילה, לעזרת הנשים, ספרים עבריים לקריאה. הגברות, שראו אותיות עבריות, היו מרוצות, בלאו הכי לא הבינו... עשר כיתות למדה בבי״ס יהודי. ולמדה עברית, עוד לפני שלמדה גרמנית. ואחר כך בכללי. חמש שנים. 
אפשר לומר, כי היתה מודעות תנועתית כבר בגיל צעיר. הילדים ביקשו מאמא, שלא תצלצל בפעמון, כשהיא רוצה שהעוזרת תגיש לשולחן... הם בכלל, התיידדו עם העוזרות. 
״חיינו האמיתיים היו בתנועה. בית הספר לא עניין אותנו בכלל. זו היתה סביבתנו הנעימה. והתנועה מלווה אותי עד היום הזה. בתנועה למדו וטיילו ושרו, ניהלו דיונים, קיימו סמינרים. גלריית שמות האנשים שאמי מונה - המדריכים, החברים בתנועה - על כך צריך עוד לספר. מעצבי הדור ביניהם. אבל, אבא, הלא-ציוני, כאמור, לא התלהב מן הפעילות הזאת. אחרי התיכון הלכה לסמינר גננות, לא מבלי שלמדה לפני כן כלכלת בית, זה היה !MUST וכאן, אם לא לפני כן, מתחילה הדרך המיוחדת של אמי אשת החינוך והטיפול. במקביל אף עבדה במועדון הילדים היהודי. ״הקרדיט שלי שם היה מהיותי בת רב, אך יותר מזה - מהיותי מדריכה בתנועה...״
ב-1929 היא הגיעה לברלין. בין היתר, השתתפה שם בסמינר הפסיכולוגי. שם היתה התנועה יותר גדולה. ההדרכה היתה אישית. ומטעם הקורס אף טיפלה אינדיבידואלית בילדים בעיתיים. והיו לה שם הכרויות מעניינות ביותר. ונולדו שם חברויות-עד. כל חמשת הילדים - אמי וארבעת אחיה - עלו ארצה, כל אחד בדרך אחרת. ולבסוף גם האם. יוסף ז״ל והיא הלכו יחד כל הדרך. אמי עלתה ב 1933-. נחמיה - שבועות אחדים אחריה. כהערת ביניים, מספרת אמי, שהיא ונחמיה התחתנו ברבנות בתל אביב, אחד העדים היה איש מהרחוב. ״מעולם לא הבנתי, איך זה אבא שלי, הרב, לא השיא אותנו לפני עלייתנו״. תקופה היו בתל אביב. מעניינת מאוד, אלא מה. 
אחר כך ישנם לבטי בחירת המקום. תחילה יגור, בעקבות יהודה שרת, ״שהיה שליח אצלנו. עבדתי בתחילה עם ילדים, אך אחרי שהבחינו שאני מבינה משהו בתחום, מיהרו להוציא אותי משם״... אחר כך בית אלפא. ומשם לגדרה, פלוגה בלב המושבה - שער הנגב. ואמי עובדת שם בחקלאות. והיא גם חברה בוועדת הביטחון. 
תקופה עובדת בקיבוץ המאוחר, במחלקה הגרמנית - קליטת עולי גרמניה בקיבוצים. ב 1936- נולדה מיכל. ולאמי לא עוזרות ידענותה ומעמדה בתחום החינוך - קיים מישטר ההפרדה בין אמהות לתינוקות, ואמי שופכת הרבה דמעות. 
כשפרצו המאורעות, ירדו האמהות עם התינוקות לבית חצי גמור במושבה. ״אבל, שליחי הקבהמ״א חשבו שזו התנהגות בלתי הולמת, וחזרנו. אנחנו כלל לא התביישנו בצעד זה״. אחר כך נוסדה ועדת החינוך של הקבהמ״א, ואמי חברה פעילה בה, עוברת בכל הארץ. יוזמת הכשרה לעובדים בחינוך. 
״שלחנו לקורסים ולסמינרים. הזמנו רופאים שירצו. את הצד הפסיכולוגי, קיבלתי אני על עצמי. במשך הזמן הפכו הסמינרים למוסד של קבע, ואני מתייחסת אל זה כאל מפעל שלי. בשער הנגב מחפשים כל הזמן דרכים להתפרנס, ואמי יוזמת עוד מפעל - סביב ילדה פגועה מקיבוצם, מקימים את בית פייגנבאום ובו שישה ילדים מקיבוצים בסביבה.
בשנת 43, נולדה חנהל׳ה. ושוב דמעות על המישטר בבית הילדים. באותה שנה עלו על הקרקע לכפר סאלד. והיתה מלחמת השחרור, ואמי מרכזת-מזכירה-מטפלת-על של המפונים בעין חרוד. 
ואחרי המלחמה המשפחה יוצאת לשליחות באנגליה. ל״הבונים״ במנצ׳סטר. התנועה היתה אז בפריחה. הם גרו עם החניכים, ומשכורתם - גבוהה - נכנסה לקומונה. אמי לומדת קצת באוניברסיטה של העיר - עבודה קבוצתית, זה היה אז דבר חדש. תקופה לא קלה, בעיקר בשביל מיכל. אבל, מעניינת. ״ואז קראו לנו חזרה לכ״ס. 
הפילוג. חזרנו לוויכוחים מאוד מרים. ראינו שאין ברירה, החברים היו קומוניסטים ממש, רק שלא היה ברור מי המיעוט ומי הרוב... נאלצנו להיפרד מחברים שחיינו איתם עשרים שנה״. 
גם בגבעת חיים ומטעמה, אמי ממשיכה לעבוד בוועדת החינוך, הפעם של האיחוד. מקימים את התחנה, ובהדרגה מרחיבים אותה. לאחר מכן - כשהכירה את בנימין - יזמה את מה שהתפתח אחר כך לכיתות המקדמות. וגם בהנהלת נווה צאלים היתה. בהזדהות רבה מספרת אמי על השירות הצבאי של מיכל. וגם על נישואיה. גם על עוזי. גם על שאול, הנכד הבכור. פרק נכבד בסיפורה של אמי הוא הטיול שערכה עם נחמיה לארה״ב. תענוג לשמוע התרשמויותיה מכל מה שראו וחוו. פתוחים לחידושים ולשונויות. לא קשה להבחין במשהו, שנראה לי טיפוסי וצפוי - חזרה אל אנשים מאז, אל קרובי משפחה וידידים. המון קשרים, יפים ומעניינים! מה שהבאתי כאן הוא אפילו לא ראשי פרקים לסיפורה של אמי, שמן הראוי שעוד יסופר. האנשים, המעשים, המשפחה. אנו גם לא סיימנו. העדפנו לקרוא לזה הפסקה. בכל זאת, המשפטים האחרונים שרשמתי מפיה היו: ״במשך כל השנים שמרתי על הקשר עם הבית. יומיים בשבוע עבורה בבית. עד גיל 78 עוד עבדתי כרגיל, לא הרגשתי שום עייפות. הייתי אדם בריא״. עתה, עייפה מאוד וחולה מאוד הלכה לעולמה. גם כאובה מאוד. טביעות אצבעותיה בקיבוצנו, ובתנועה בכלל, ניכרות, ועוד ייזכרו שנים רבות.
נוחי בשלום על משכבך, אמי, על יד יקירייך, שכה קשו עלייך החיים בלעדיהם. 
ערכה: סימה שרי
 


אמי ונחמיה גינזבורג עם הנכד שאול


תערוכת סוף שנה במקדמות מימין - רות לוי, אמי וחנהלה גינצבורג

תערוכת סוף שנה במקדמות מימין לשמאל - רות לוי, אמי וחנהלה גינצבורג


משפחת גינצבורג

מימין למעלה: נחמיה בזרועותיו חנהל'ה, אמי (אשתו) חובקת את מיכל בתם, לידן אליעזר הלברשטט גיסו של נחמיה, מתחתיו יושבת שרה אשתו ואחותו של נחמיה ובזרועותיה בתה רותי, למרגלותיה בתה לאה, מימין לשרה יושבים האב והאם של שרה ונחמיה



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור