כניסת חברים ותושבים

חיים נרבר
תאריך לידה:
3/1/1917
תאריך פטירה:
10/2/1997
תאריך פטירה עברי:
ג' אדר תשנ"ז

בשנת 1990 כתב חיים בעצמו על מהלך חייו:
נולדתי בעיירה קלוסטרנויבורג, הצמודה לוינה, ב־3 בינואר 1917.
היינו כ-100 משפחות יהודיות בעיירה זו, ורובן ככולן היו מתבוללות מאד, כדי להימלט מהאווירה העויינת האנטישמית שהיתה שם מאז ומתמיד.
משפחתי חיה שם מזה כמה דורות (מעל 120 שנה) ולא היתה מסוגלת להאמין לאנטישמיות המתפרצת, אלא ראתה בזאת תופעה חולפת, ובכך גם חתמה את גורלה...
קבלת הפנים שלי כילד הנכנס לגן של נזירות היה סיפור צליבת ישו על־ידי היהודים, תוך הדגש החד־משמעית שכל היהודים אשמים! בסוף יום הלימודים התארגנה התנפלות הילדים עלי בגידופים ובמכות כמובן שלא חזרתי יותר לגן הזה.
אמנם זו היתה ההיתקלות האלימה היחידה שנקלעתי אליה עד שעליתי ארצה, אך כבר אז קלטתי היטב את עומק היחס העויין.
בהמשך בתקופת לימודי הותרו שעורי־דת ליהודים, ולמזלי היה לנו מורה מצויין לתולדות עם־ישראל ולהתחדשות בארץ, שגם השפיע עלי בהמשך בכיוון החלטותי כבוגר.
סיימתי תיכון ואפילו הספקתי להתמחות בהנהלת־חשבונות, ואז הנאציזם חדר לכל פינה באוסטריה והאנטישמיות השתלטה על הכל. היהודים פוטרו מכל תפקיד, גורשו מעסקיהם ומבתיהם.
במקביל- היהודים התחילו להתארגן למען עצמם ואני הצטרפתי לתנועת ״החלוץ״, שבנתה קיבוץ הכשרה ראשון באזור, בחווה חקלאית, שהיתה תחת השגחת הגסטפו. אני קיבלתי את תפקיד האחראי לקשר עם השלטונות, וכל הזמן חיינו תחת איום של גירוש למחנות עבודה. בפברואר 1939 יכולתי לבחור בין הכשרה נוספת באנגליה לבין עליה לארץישראל. וכך עליתי לארץ במרץ 1939 בספינת המעפילים ״קולורדו״. קיבלתי את ברכת הדרך מהורי ומאחותי הצעירה. הם נשארו באמונתם שביתם הוא מבטחם, ולא זזו ממקומם עד שנשלחו לטרזינשטדט ומשם לדכאו, ולמותם.
הייתי מאושר לעלות ארצה ולחיות ולהיבנות בה־ למרות התנאים הקשים. כאילו הגשמתי חלום מסיפורי הרב בשיעורי הדת של אז.



הגעתי לשער הנגב, שם חיינו בתנאים לא קלים. גרתי כפרימוס עם עדי ז״ל וז׳ני. אחר־כך עבדתי במפעלי ים־ המלח בסדום. בכל חופשה טיילתי ברחבי הארץ ותמיד עם התרגשות ודמעות שמחה על שהגורל הביאני עד הלום.
בכפר־סאלד, ליד סיקולי האבנים והכשרת הקרקע ־גוייסתי על־ידי יוסף הורוויץ לעבוד בהנהלת־ החשבונות של הגליל העליון, עד שעברנו עם הפילוג לכאן.
אני שמחתי לבוא לכאן לבנות קיבוץ גדול; וכעת גם מקובלים עלי השינויים והחידושים.
התחלתי לבנות את חיי המשפחה עם קלרה, אימם של רינה ואסף, עוד בשנת 1947. בשנת הפילוג, 1951 נולדה לנו עירית ויחד כולנו עברנו לגבעת-חיים איחוד.
אחרי התנסות בעבודה ב״גת״ נקראתי להנהלת־החשבונות ושם מצאתי את מקומי עד כתיבת שורות אלה.
נולדו לנו נכדים מרינה ומאסף ורווינו נחת מהרחבת המשפחה. קלרה, שהוכרעה על-ידי מחלה קשה, לא זכתה ליהנות מן הנכדים מעירית.

בשנים האחרונות התדרדר מאד מצבו הבריאותי של חיים עד שהכריעה אותו המחלה הנוראה.




דברים על חיים / אבי פרנקל

הדבר הראשון שעלה בדעתי עם הידיעה על מותו של חיים היתה הממרה "כי ענווים ירשו ארץ". הרבה אנשים גדולים וחשובים יש בעולמנו, אבל נדמה כי לפעמים באותם ענווי הארץ ישנו גרעין אמיתי ונכון הרבה יותר מאשר בכמה גדולים וחשובים.
כשהתחלתי לעבוד בהנה"ח, הייתי כבר מבוגר די הצורך כדי לדעת ולהעריך את ניסיון הזקנים. אחד מאלו שניסיתי ללמוד ממנו, היה חיים, אף כי לא היה בחיים שמץ של יומרה ללמד מישהו איזה דבר שהוא.
חיים היה דוגמא לכל מי שרוצה לדעת איזהו האיש הראוי להיקרא משרת ציבור, יושר אישי, אך ללא צרות עין, ענייניות במגע עם הציבור ביחד עם זהירות שלא לחטט בעניינים האישיים של הפונה. אמון מלא באנשים שנבע מהיותו אדם חף מכוונות זדון. שמירה מוחלטת שלא להשתמש לרעה בכוח שנתנה לו המשרה. נדמה שהדברים שמנינו, עם כל היותם צנועים לכאורה, לא היו נכונים על רבים חורים ושועים.
היה שלום חיים.



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור