כניסת חברים ותושבים

ולטר פרינץ
תאריך לידה:
5/8/1911
תאריך פטירה:
12/3/1997
תאריך פטירה עברי:
ג' אדר ב' תשנ"ז

ולטר פרינץ
כך כתב ולטר על עצמו, לקראת קבלת התואר ״יקיר ההסתדרות״ בדצמבר 1990:

אני ולטר פרינץ נולדתי ב-1911 בקטוביץ, גרמניה. ההורים שלי התפרנסו מחנות קונפקציה לנשים. למדתי בגימנזיום הומניסטי. ב־1921 קטוביץ וערים אחרות הועברו, אחרי משאל עם, לריבונות פולנית. הייתי אז בן 10. כילד יהודי דובר גרמנית הותקפתי בצעקות, פעם ״יהודי״ ופעם ״גרמני," התברר לי שאני במצב מוזר!
כאשר גמרתי את לימודי בבית הספר שלחו אותי הורי לחלק הגרמני של האיזור, לעיר באוחאן. הייתי בגיל צבא, וחייב שירות צבאי אצל הפולנים. ביקשתי אזרחות גרמנית ושנתיים אחרי זה קיבלתי אותה.
השנה היא 1930, שלוש שנים עבדתי בבנק גדול בתור מתלמד. בגלל איחוד שני בנקים גדולים פוטרתי. עברתי לגור בברלין ושם התחלתי לעבוד בבית חרושת ובית מסחר גדול לתרופות על שם מנדל השנה היא 1933. גם כאן פוטרתי, אבל מסיבה אחרת: בית החרושת הועבר לידיים "אריות", וכל העובדים היהודיים, חוץ משניים אשר השתתפו במלחמת העולם הראשונה, פוטרו. עכשיו החלטתי ללכת להכשרה חקלאית ולעלות לפלסטינה. נכנסתי ל״החלוץ׳, ונשלחתי עם עוד מספר חברים למקום הכשרה אחד בגרמניה.
אחרי שנה, ב-15.10.1934הגעתי עם עוד שלושה חברים לארץ ישראל. ביפו הורדנו מהאניה לתוך סירה קטנה, בה ערבי אשר הביא אותנו אל החוף. בבית עולים ביפו רובנו חלה במחלת פפטטצי חום גבוה משך יום אחד. קיבלנו כל אחד 2 לירות. נסענו ברכבת העמק לקיבוץ גשר, משם לגבעת השלושה וגבעת ברנר. שלחו אותנו משם לקיבוץ חדש לפי רצוננו (שער הנגב) על יד גדרה.
נתקבלנו!
גרתי באוהל עם עוד שניים ולמחרת בבוקר נתנו לי טוריה, ויצאתי עם חברים לעבוד באחד מפרדסי גדרה. ערבים עבדו איתנו יחד ולימדו אותי איך לעבוד בטוריה.
ערבי אחד רק השגיח על העבודה! במשך השנים הוחלפו הערבים ביהודים. אחרי שנה נשלחתי למשק יגור להחזיר ימי עבודה: הם שלחו לשער הנגב חבר ללמד עברית.
בחודש פברואר 1936 התחלתי לעבוד ברפת, לפי רצוני. עד אז עבדתי עבודות שונות, בין היתר עזרתי ליהודה שרתוק (שרת) לסלק סלעים כדיל הכין אדמה לדשא. גם במחצבת י׳1/24" קרוב לחיפה, עבדו חברי יגור וסודרתי לעבוד איתם. ערבים עבדו שם במספר רב.
ב1936- פרצו מאורעות דמים בארץ וגם במחצבה. יגור הפסיקה לעבוד שם.
במאי 1937חזרתי לשער הנגב ויחד עם רפתן אחר עבדתי ברפת. מהרגע שהצטרפתי לשער הנגב אני גם חבר הסתדרות.
ב1938- נשאתי את מרים, אחות עוד מגרמניה, מבית החולים היהודי בברלין. ב-1940 נולד לנו בן -יונתן.

ב־1942 קיבלנו אדמה בגליל העליון וייסדנו את כפר סאלד! היינו חברה טובה ועמדנו יחד בטוב וברע. למרות הכל, ב-1952 התפלגנו! ב-1946 נולד לנו עוד בן - גרשון.
חברי מפאי׳י ואנחנו איתם עזבנו את כפר סאלד בלב כבד, והתחלנו לבנות קיבוץ חדש יחד עם חברי- עוזבי גבעת חיים מאוחד: והקמנו את גבעת חיים איחוד.
גם בכפר סאלד וגם בגבעת חיים עבדתי ועוד ממשיך לעבוד ברפת. במשך 54 שנות עבודה ברפת עברתי צורות רבותו שינויים גדולים, טכניים, בסידורים ובגידול עגלות ופרות .ב־6 השנים האחרונות אני עובד עבודות משרד ומחשב. אני רוצה כאן לספר משהו המציין את ההתפתחות: ב-1938 הספיק פנקס קטן לרישום ברפת, והיום - הבדל ענק בכל העבודות - רפת של שנת 1990 זה בית חרושת מודרני לייצור חלב, בו, וזה חבל, הקשר החזק בין הרפתן לכל פרה נחלש.
רצוני להמשיך!

לאבא וסבא שלנו האהוב
אבא אהב יופי, שקט, מוסיקה טובה וצדק. אבא היה מציאותי. יותר מכל אבא אהב את אמא.
זו היתה אהבה אמיתית לעולמים. אחרי מותה של אמא, אבא קמל כמו פרח. היה לו מאד קשה להיות בודד. ניסינו גרשון ואני ומשפחתו נכדים ונינים, למלא את חייו. אולם הוא הסתגר וחי בצניעות ובפשטות שקשה לתאר. אבא היה מאד רגיש וכל דבר קטן היה לוקח ללב.
ליד ביתו יש גינת פסלים מעשה ידיו. לפני יומיים נשברה קרן מראשו של הפר, אולי גם בליבו נשבר משהו. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את אבא מבקש להגיע לבית חולים.
כנראה שאבא ידע שסופו קרב. נראה לי מהר מדי להיפרד ממך אבא כך בלוויה אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו יחד. אני בטוח שבאחד הימים תמצא את אמא ותהיו יחד כמו שכל כך אהבתם. להתראות, בנך האוהב
יוני


הירח - מלך העדר
סבא-  מלך אמיתי אתה – אריה במלוא רעמתך והדרך. מעולם לא הומלכת, לא צריך היה - הרי פרינץ אמיתי אתה. מלוכתך, בכל מקום היתה - ללא פשרות, ללא השארת זנבות.
נפיל אמיתי אתה ־ מלך הנפילים.
אהבת כל דבר בעל חן ותמים - הרי מלך הנאיבים אתה. מוסיקה ואמנות, היות וצמחים, אנשים ונשים ־ כולם היו שלך בממלכתך. כסקרן העתיד והמדע, חקרת שוב ושוב את היקום - הרי אתה במסע ללא זמן, בין הגלקסיות.
מלך האהבות אתה - ללא פשרות, ללא גבולות ־ לחוסים בצילך. לשמש, מלכתך, נאמן כאור היום. משכבתה- ברוב כשרונותיך, גילית את הכוכבים שמסביבך, וגם אם לרגע קט הארת אותם, הם החזירו לך במלוא הדרם. ואת ממלכת העדר - רק אתה יכולת לכתוב ואף צירפת לה את ממלכת סין. הרי מלך הצניעות והיושר אתה- מקשיב ולומד, אך חסר סבלנות לשטויות. שוקל ומחליט מלמעלה - ממלכתך, כצוק סלע. ״זקן אתה? לא! מלך הצעירים אני!!״
והכוכבים מחכים לך, לירח שלהם. מלך שלנו- שוט לך בשלום בין הגלקסיות. כמלך הסקרנים- בטח תדע מתי ניפגש.
                                                                                           מהנסיכים
                                                                                           גרשון

בפורים מרים וולטר



ולטר יקר,
חשבנו שהבוקר הוא ככל הבקרים, שולחן מסודר למופת, נקי מעבודה, ממתין ליום הבא. שורת כרטיסים בקופסא ומחברות הרישום, רק מנורת השולחן שהיטיבה עם ראייתך נותרה כבויה .היה נדמה לרגע שהנה אתה מגיע, איש גדול ממדים עם תיק קטן, נכנס ומתיישב מול מסך המחשב, אך הוא נותר חשוך, והיה משהו באוויר שאמר: זהו, מכאן תמשיכו אתם!
ולטר, רק השבוע ביום שני חיבקת אותי חיבוק גדול, היה זה מעין דחף כזה, לא, לא חיבוק של פרידה אבל מהסוג שמשאיר זכרון בידיים, כתפיים עצומות, ידיים גדולות ורעמה לבנה, אתה חייכת ומיד עברת לסיפור, אחד ממאות סיפורים בהם העשרת אותי בשמונה שנות הכרותנו, ואני שהגעתי לא מכבר, שמעתי בשנים אלה על עבודתך בבנק בעיר הולדתך, לילות ספירת הכסף עד למציאת הפרוטה האבודה, משם הבאת את הקפדנות ברישום המדוייק 'על העליה לארץ, ימים ראשונים בגדרה, על ההכשרה ביגור, סיפורי המבכירות המטורפות, חליבה תחת אש בכפר־סאלד, ופרה אדירה מהגליל ששמה יצא למרחוק
וכמובן, על הקמת הרפת בגבעת-היים. סיפורים שאנו, דור המכונה והמחשב, נותרנו מולם פעורי־פה, כיהיה ברור: את מה שאתה שכחת כרפתן, אנחנו כבר לא נדע.

אנו, דור-שלא-ידע-את-יוסף שכמותנו, הכרנו יותר את ולטר המפרגן, התומך, נועץ בלוח סיכום יפה ובאותיות של קידוש לבנה רושם: ״כל הכבוד סבא" מעין תוספת כזאת שאומרת: ״זה בסדר״, ״זה הולך טוב״. כמו שהיית אומר. כי היית רומנטיקן כזה חסר־ תקנה, אפשר לעבוד עם פרות ולחטוף בעיטות בבוקר קפוא, אבל לצייר ולפסל אותן אחר־כך...?!

יכולת לעבוד מול מסך המחשב ולעבור פתאום לצ׳יזבט מדהים מימי ראשונים, להתייחס באדיבות ובאבירות לבנות המין השני שהערצת, לצייר פרח ולכתוב: ״ד״ש מסבא!״ כך סתם, ביום פשוט של חול.



אז מה, ולטר, לא נראה יותר את הבוסע גולשת אל הרפת ואתה יושב בתוכה כמו אביר?!
זה נשמע לי עצוב מאד, ולטר!
                                                                   נוח בשלום על משכבך.
                                                              גדי גבר ורפתני גבעת חיים איחוד



מרים וולטר



לרגל מסיבת קבלת פרס העבודה של ולטר פרינץ

ולטר פרינץ יש רק אחד - אך אל פחד
לא אעמיד כאן דיוקן ולא אחזור
בפעם המי-יודע-כמה על הפזמון - ״רפתן, רפתן״
דווקא אעלה כאן את קרנו של ולטר כ... רקדן!
לא היתה מסיבה - או איזה חג שבא עלינו לטובה,
שלא חיפשתי אני - את הרקדן התורן שלי.
וגם הוא - אני בטוחה - להזדמנות זאת חיכה
וזה היה כאשר רגלינו של שנינו עדיין קלות
כאילו בעצמן רוקדות - היה היתה חווייה.
אך בינתיים רגלינו כבדו - וכבר לא כל כך רקדו
ולאט לאט - מצטרפים ליושבים בצד.
מה שנוגע לי - אבוי - סיבובים אני מבצעת בקושי
פשוט מסתחרר קצת ראשי
אך הוא - לא תאמינו ־ הוא עדיין רוקד
כבר לא כפארטנר שלי - ממש בוגד
אך, חברים, אף לא בהצלחה, עולה מילה כזאת על הנייר
העט כאילו דוחף כבר
תכתבי שאין כמוהו נאמן - ולא רק כרפתן.
מי לא ראה את שני האנשים האלה - את מרים ואת ולטר - זוג הפלא
מרים בגוף מיוסרת - ולטר על־ידה יותר יציב עדיין - לפחות למראית
עין.
מובן שאנו בני השמונים כבר לא במלוא הכושר
בכל זאת נראה שהשניים יחד חשים עדיין את טעם האושר
המילה "יחד" וה"מה" שקושר ביניהם היא בעצם
מילת הקסם,
ומי שלקרבתם מזדמן ־ מהאווירה מתבשם.
חברים, תרשו לי בסוף הסיפור - רק בקיצור
עוד אילוסטרציה - להבהיר ולהשלים אח הסיטואציה.
היה ובאחד הימים אירחתי תייר - כל הנעשה כאן חדש לו וזר
אך מה אותו הפתיע - על מה בהתלהבות הצביע?
בראותו את פסל הפרה אצל ולטר בגן
קרא בהתפעלות – "הרי זה מעשה אמן! "
נראה לו מוזר - אמן שחי כאן בכפר הקטן
"כן״ פלטתי בגאווה: ״האיש פועל כרפתן - אך בלי ספק הוא גם אמן..."
ולו עוד ראה את המצח הגבוה ואת השיער נוסח בוהמיאן
כי אז פי כמה היה מתפעל ומשתומם.
חברים, לסיום רק עוד אציין - שאכן
ולטר ידע את חייו בתחומים שונים לגוון
ערכים כמו אהבה, התמדה ומסירות
האם הם לא סממני-אמנות?
לחיות עם כל אלה זה סודו - סוד אישיותו
- ואין פלא שהוא - וגם בת-זוגו
עדיין מרגישים ונהנים מטעם החיים
ועוד יוסיפו הרבה שנים לנוף גבעת-חיים.
לחיים!
כתבה עדה שלמון, בתוכנו 1991


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור