כניסת חברים ותושבים

רות לוי
תאריך לידה:
28/1/1912
תאריך פטירה:
14/6/1997
תאריך פטירה עברי:
ט' סיון תשנ"ז


בשבת בבוקר רות לא התעוררה? היא מתה בלילה, בשקט, בצניעות.
אהבתי אותה את ״רות האחרת״ - פעם היתה רות לוי - מבשלת דיאטה, תופרת בגדים.



לא תמיד הסתדרה עם חיי הקיבוץ ומסגרתו.
ודאי יש מי שזוכר דווקא את ה״רות של פעם״ - אני רוצה לדבר על״ רות האחרת״.
עברו על רות חוויות טראומטיות: מחלה ומוות של בעלה ובנה הצעיר, פרידה מבנה הבכור־ נשארה בביתה יחד עם לומפי הדקל, איתו יצרה עולם ״אחר״, עולם מלא פנטזיות, מלא אהבה וחום לבעלי חיים, בעיקר לכלבים וחתולים, 
לבני אדם - בעיקר לילדים 
לטבע - בעיקר לפרחים 
ליופי - בעיקר לבגדים. 
עולם בו השכיחה את העבר ואת ההווה וחזרה לציור ולכיור, השתחררה, כאילו מ״רות הסובלת״ נולדה ״רות האחרת״.



רות לוי, כך קראו לה, רצה עם לומפי דרך הקיבוץ - הוא כיוון אותה. כאשר התעייף סחבה אותו על הידיים - תמיד בעזרתו מצאה את הבית - שם דרו, אכלו וישנו שניהם. ובחוץ הצטרפו מספר חתולים אשר גם קיבלו מזון, אך לא השתייכו לבית פנימה. 
נפגשנו כמעט יום יום, אהבה לאכול אצלי משהו טוב, ותמיד היתה שיחה על נושאים ״מן החיים״־ הזכרנו ביחד את העבר המשותף. הכרנו, בערך לפני 60 שנה.

מימין לשמאל - רות ואדמונד לוי, הנס פיינברג



מצב רוחה בדרך כלל היה טוב, אך קרה גם שהתעצבה ודיברה על מצבה, על בילבולה, על חוסר זכרונה, ובכתה. 
היא אהבה לשמוע סיפורים, התעניינה בציורים של נכדתי - איתה היה לה קשר מיוחד.
היה נעים להיות איתה, והיא היתה אסירת תודה בעד כל עזרה קטנה ביותר.
רות היתה פגיעה ונעלבה בקלות - אני חושבת שרק מעטים פגעו בה, כי רוב האנשים אהבו אותה. לפעמים, אולי, לא הבינו אותה.
כשמת לומפי הדקל היא מיד קיבלה כלב אחר, גם הוא היה לומפי - לא אהבתי לארח אותו, כי הוא היה מלוכלך. 
רות אמרה: ״את לא מבינה, אני אוהבת אותו, גדלתי עם בעלי חיים-
ולא יכולה לוותר על כלב? באמת, לא וויתרה, לא שכחה.
שאלה על לומפי עוד בתקופה האחרונה, כאשר כבר חייתה מחוץ לביתה בלי הכלב, חיפשה את שניהם. את הבית ואת לומפי.
יותר ויותר התכנסה לתוך עצמה ולאחרונה רזתה, נחלשה, בעיקר ישנה.
ייתכן וחלמה - לא נדע. רות דעכה בשקט ובצניעות. לא אשכח את האשה המיוחדת בעלת המחשבות האורגינליות.
ייתכן ונוכל ללמוד ממנה משהו באמנות החיים 0 רות אהבה לחיות.
                                                                                                      הילדה מירון

אדמונד ורות לוי במטבח - 1968

 

6.16.9

סבתל'ה- אופיר (הנכד)

את מסמלת לי אושר

צניעות, פשטות, שמחה

אהבה, כנות, חופש

תמימות וחוזק.

 

סבתל'ה

את בשבילי מודל לחיים

את ידעת לאהוב

את ידעת להנות

את ראית את היופי

בכל נשימה ומצב.

 

אמנם אני רחוק ממך

אבל אני איתך תמיד

אני חלק ממך.

סבתל'ה אני אוהב אותך, עד סוף ימי.

 

רות לוי/ טובה מייקלס

אישה צנועה, לב טהור, חכמה אינטואיטיבית, נפש של משוררת, שפת דיבור עדינה, שפת גוף נשית.

הכרתי את רות ממש, רק בשנים האחרונות. שנים קשות של אובדנים ומחלה, אבל הן היו גם שנים יפות בהן נבנה סביבה עולם של נתינה הדדית. אצל רות ראיתי אנושיות ורגש בלי קליפות.

בהתחלה היה כיף לשמוע את דעתה על כל מיני נושאים - מהשמנת יתר ועד אופנה, מחשיבות העבודה ועד כיבוד אב ואם. תמיד בשילוב חינני של כנות, רצינות והומור.

היה לה יושר פשוט וברור. ידעה גם ליהנות מהחיים, מעבודות אומנות גדולות ומתענוגות קטנים כמו פרח או כוס קפה כמעט שום דבר לא היה מובן מאליו.

בתקופה יותר מאוחרת, כשהיה לה קשה להגיד מה היא חושבת היא המשיכה להגיד מה היא מרגישה. המילים והליטופים שלה נגעו ישר ללב.

מרות למדתי מושגים כמו זהות ה"אני", עצמאות, חופש, צניעות, הסתפקות במועט, שמחת חיים, כבוד עצמי, חיבה ואהבה ללא תנאי ולדאבוננו גם צער ואובדן.

היה לה קשה לקבל מחמאות. היא אהבה יותר לחלקן. אני אהבתי לתת לה מחמאות כי פשוט אהבתי את התגובות שלה, החצי הומריסטיות. אני אהבתי גם לקבל ממנה כיוון שידעתי שזה אמיתי, מהלב.

אני חושבת שרות לא היתה יכולה לדמיין לעצמה עד כמה היא חסרה לנו היום.

יהי זכרה ברוך

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור