כניסת חברים ותושבים

טובה אנגל
תאריך לידה:
18/10/1910
תאריך פטירה:
3/1/1998
תאריך פטירה עברי:
ה' טבת תשנ"ח

טובה נולדה בסלובקיה, בעיר קושיצ׳ה, לאב רופא צבאי ואם שהחזיקה חנות לכלי־בית. הייתה אחת משמונה אחים ואחיות, ועוד שתי אחיות מאומצות, שהיו כאחיות לכל דבר, ועם כל המשפחה הגדולה גרה גם הסבתא. הבית היה חם ומשפחתי מאד, עם מודעות ליהדותם,
אך בחיי היום יום־ אווירה של התבוללות.
חמישה אחים נספו בשואה, אחות אחת מאומצת נישאה לגוי, נותרה בחיים וחיה היום בצ׳כיה. השאר התפזרו לארה״ב או עלו ארצה. טובה הייתה פעילה ב״מכבי הצעיר״,
עד שהייתה לראש התנועה, שכללה גם את ״מכבי הצעיר״ בהונגריה־ עקב כך הייתה הרבה בדרכים.
לפני שעלתה ארצה יזמה עליית קבוצות מנערי התנועה- עברה ממש מבית לבית, לשכנע את ההורים לצאת מאירופה ולהתרחק מאימת השלטון הנאצי המתחזק. עד היום זוכרים לה חסד אלה שבעזרת שכנועים אלה עלו ארצה וניצלו.
כשעלתה, פעלה בכפר המכביה, בהתארגנות גרעינים להקמת ישובי־כפר המכבי וכפר רופין. טובה עצמה הצטרפה לכפר המכבי.
ב1942- הגיעה לידי החלטה מיוחדת -להתגייס ל- A.T.S קבוצות עזרה נגד הצבא הנאצי במסגרת הצבא הבריטי.
לפנינו קטעים שכתבה ביומן אישי מקסים ומרגש:

והייתי לחיילת...
והנה שוב חודש אפריל, הוא זהשהביא לשינוי גדול בחיי. נדמה, שכל דבר חשוב שקורה לי קשור בחודש זה: באפריל עליתי ארצה־ ועתה הגיוס.
איזה תהו ובהו שודרבי! אינני יודעת, אם בגלל התרגשות ואם בגלל סקרנות.
עובדה היא שלבי הולם בקרבי כה חזק, עד שאני נאלצת להשקיט אותו בהכירי את עצמי לחשוב ולהרהר, או להיכנס עם מישהו לשיחה. אין זה פלא, כי הרי אין לי מושג מה יקרה לי עכשיו. איזה שגעון היה זה לקפוץ ככה ללא כל ידיעה מוקדמת לתוך הכרעה כה חשובה! אתמול, לאחר ה״שיחה״ חשבתי וחשבתי ונדמה לי שעשיתי מעשה פזיז ביותר.
קיבלתי על עצמי דבר־מה חדש ובלתי ידוע. אני בטוחה שלא הייתי מתרגשת בך, אילו ניתנה לי האפשרות לשוחח עם מישהו שגם הוא עצמו חייל ,וליתר דיוק־ היא עצמה חיילת. אני מקווה בכל זאת שאירגע.
אחרי תקופת התחיילות וטירונות הוצבה טובה לעבודה במצרים. היא הוצבה במחנה בית חולים ליד ״תל־אל־כביר״,תחילה במחסן הבסיס ובהמשך בעזרה בטיפול בפצועים.
טובה מתארת את מה שעובר בלבה: אני בטוחה בכך שכל אשה שבאה במגע עם החולים והפצועים ואשר השתתפה בהעברתם ובטיפולם וראתה את סיבלם- בתום המלחמה תשתדל בכל כוחה לחנאת ילדיה לשנאת המלחמה.
אחרי שחזרה לארץ ולכפר המכבי פגשה ביוסף (אנגל (שהתאלמן) ויחד גידלו את אבנר בגבעת חיים.
יוסף היה חולה מאד ונשלח להתרפא באירופה. כשנה לאחר שלאה נולדה־נפטר מהמחלה.
בגבעת־חיים עבדה טובה תחילה בחינוך כמטפלת בגילאי כיתות היסוד. היא הייתה מטפלת אהובה על הילדים ועדיין זוכרים לה את סיפורי מנוחת הצהרים שהמציאה מד ייום־על משפחת הפילים ״צ׳ילי־צ׳לה־וארי״.
אחד כך גויסה לעבודה באיזולטור ועשתה זאת באהבה רבה.
כשהגיעה לקיבוץ חברת־נוער, יחזקאל לנדאו ז״ל וגרי בר־שלום גייסו אותה להיות המטפלת בצוות. כמובן, שהתמסרה למשימה בכל מאודה, לרווחת הנערים והנערות.
אחרי כמה שנים במחסן, שוב קיבלה על עצמה תפקיד מיוחד־ טיפול במתנדבים. ביומן המשק קראו לאופי ביצוע עבודתה־ שליחות בבית.
אחרי שבתה לאה עברה למולדת לבנות את ביתה, בחרה טובה לעבור גם כן, להיות יחד עם המשפחה. לאחרונה חזרה אלינו לנווה נועם ונראתה שמחה בחלקה, במיוחד כאשר התגברה מעט על חולייה והצטרפה לפעילות בסביום. אך לא הספיקה הרבה, כי לפתע לבה בגד בה.
טוב היה לנו עם שובה של טובה לביתנו, למשפחת הקיבוץ, בקרב חבריה. ועכשיו - למנוחת עולמים. 
                                                                                     יהי זכרה ברוך.


אני רוצה לדבר אתכם על אמא שלי טובה אנגל.
אם שמו של אדם מעיד עליו- הרי שמה היה תאור מדויק של אופוייה.
אני זוכרת את ביתנו, בילדותי, כבית פתוח וחם, ותמיד מלא!
בבני נוער מחברת הנוער בקיבוץ, שאמא הייתה המטפגלת שלהם;
בחניכים של תנועות ״מכבי הצעיר״ מהונגריה וצ׳כוסלובקיה, שהיו מגיעים מכל קצות הארץ אל המדריכה הנערצת עליהם;
במתנדבים, שאמא הייתה אחראית עליהם במשך שנים לא מעטות;
בילדי חוץ, המאומצים על ידה בחום; וכמובן, בהמון חברות וחברים מהמאוחד, מהאיחוד ומכל מיני מקומות. לכולם היה מקום בלב הרחב שלה, אוזן קשבת, התעניינות אמיתית במה שקורה להם.
כשעזבתי למולדת היה קשה לשתינו.
אחרי שש שנים הזמנו אותה אלינו. אמא הייתה קשורה מאד לגבעת חיים וההחלטה לעזוב הייתה מאד קשה. מה שהכריע הייתה הקירבה אלי ואל הנכדים האהובים.
ובגיל 70 היא התחילה דף חדש. לזכותם של אנשי מולדת יש לזקוף את הקליטה החמה שזכתה לה. מהר מאד אימצו אותה לחיקם ונתנו לה להרגיש טוב במקום החדש. קרוב ל-18 שנה חיה אמא איתנו, רואה את הנכדים גדלים לנגד עיניה ונהנית מהם מאד מאד.

אבל כשחלתה וידעה שתהיה מעתה זקוקה לעזרה, ביקשה לחזור לגבעת חיים, כלומר, הביתה. אין לי מלים להודות לכולם על קבלת הפנים החמה והאוהבת שבה התקבלה וכל כך ריגשה אותה! על כך ש־8 שנים שמרו לה אמונים ולא שכחו אותה, טיפלו בה במסירות רבה עד ליום מותה.
אנחנו, המשפחה, רוצים להודות בשמה לכל אלו שהיו ידידיה בדרכה הארוכה והלא קלה. אנחנו יודעים שאנשים החזירו לה את מה שהיא הייתה להם - ידידה, מאזינה, אנושית וחמה.
אני אוהבת אותך, אמא, ומאד מתגעגעת אליך.
                                                                        יהי זכרך ברוך
                                                                        לאה לשם


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור