כניסת חברים ותושבים

תמר ויגדרהויז
תאריך לידה:
13/12/1909
תאריך פטירה:
23/2/1998
תאריך פטירה עברי:
כ"ז שבט תשנ"ח



שבעת ימים וחיים ומעשים הלכה מאתנו תמר, כמעט בת תשעים.

אני זוכרת אותה בצעירותה, בהירת פנים,זהובת צמות העוטרות את ראשה ,וכחולת עיניים. וגם כשהזהב פינה מקומו ללבן,עדיין היו הצמות עוטרות את הראש הזקוף, וכשקמטי הזמן חרשו את הפנים,עדיין היו הם בהירים ויפים. רק גופה קצת מסורבל היה, כבד תנועה. אך לגוף זה היו ידים זריזות ומיומנות, וכל שנותיה הן הפיקו עבודות יצירתיות לתפארת־מעשי

רקמה מקוריים, צבעוניים ועליזים. וציירה בביתה קיר- כולו פרחים.

תמר היתה מדברת על עצמה בצניעות ובכנות רבה. למשל,על איך חיתה בקיבוץ, מבלי שמילאה תפקידים כלשהם. תקופת מה דווקא היתה חברת מזכירות, אבל אז, ״פה אחד החלטנו, שאני מיותרת שם...״.היא גם אומרת: ״לא נורא התעמקתי

בפוליטיקה, ובפילוג הלכתי לאיחוד, כי נטיתי יותר לרוחו. כיום איני מצליחה לראות את ההבדל ביניהם״.

תמר היתה אדם אינדיווידואליסטי, כך ראיתיה, שאין לו צורך עז בחברה סביבו ־ אינו מתקשה להעסיק את עצמו ,ולמצוא בעצמו ענין וסיפוק בחיים. עם זאת, היתה אדם שאהב לספר. היו נושאים, שמספיק היה, שרק תיתן לה רמז קטן של התעניינות, ומיד היו סיפוריה שופעים. קודם כל, הזיכרונות, בית אבא-אמא. הערצתה לאבא - האוטודידקט והממולח. כשהגיעו מאודיסה ליפו, כבר היה לאב במה לפרנס את המשפחה -  כבר היתה לו כאן התחלה של עסק, בענף בו עסק עוד ברוסיה -  סיטונאי לכלי בית ומטבח.

תמר לא ידעה, איך, עוד משחר נעוריהם, הגיעו הוריה לציונות ולחלום לעלות ארצה. אבל, ידעה, כי כבר ב-1910  עשו עליית ״היכרות״, ואז, עד שהתארגנו לנסיעה,פרצה מלחמת העולם הראשונה והם נתקעו.

עם כל צניעותה, יש רשימה שלמה של דברים, שאפשר לומר, שתמר היתה גאה בהם:

שהגיעה ארצה באנייה ״רוסלן״- ה״מייפלאואר״ הארצישראלית, האונייה הראשונה של העלייה השלישית, שהעלתה רק ״עולים חוזרים״, ב 1919.

שהיא ואחיה ידעו עברית עוד מילדותם. ומבחינה זו, לא היו להם שום קשיי קליטה. כשהגיעה, נכנסה ישר לכיתה ה׳, בבית ספר לבנות בנווה צדק. וכמקפידה על עברית נכונה הכרנוה כל השנים,נכונה ומדוייקת ועשירה,במבטא רוסי קל, כל

השנים. ומי ששיחקה עם תמר ״שבץ נא״ כבר בהיותה על ערש דווי, יכולה להעיד, כי בתחום זה, עד הסוף, לא נס ליחה.

בחצר משותפת עם בית הספר, היה גם סמינר לווינסקי, ותמר למדה שם הוראה. ברכה חבס היתה מורה נערצת עליה שם. ולצד הסמינר היה בית ספר לדוגמה.והיא, אחרי שנתנה בו שעורים לדוגמה בכיתה א' מצאה, שלמורה לילדים קטנים, חשוב להבין גם בגננות - אז למדה גם גננת, ״אף על פי שכולם צחקו עליי״.

ב-1929 סיימה, והיתה לגננת בקבוצת כנרת.תחילה שכירה ,ואחר כך חברה בה. חמש עשרה שנים היתה בכנרת, ולאו דווקא כגננת. עבדה בענפי חקלאות רבים, ושנים - במטבח. גם בטיפול בפעוטים עבדה - כל שנותיה אהבה וידעה לתקשר עם הילדים.

אז גם הקימה משפחה. וכשנתפרדה החבילה, עברה עם איתן לגבעת חיים. זה היה בשנת 1944 . איתן היה אז בן תשע.

גאה היתה בעבודתה בספריה. עשרים שנה.

״הכל היה שם יחד - ספרי לימוד, ספרי קריאה,ספרי עיון לתלמידים אף למורים! היום, שלוש או ארבע ספריות דרושות בשביל כל אלה! ״ ומה על כריכת ספרים ותיקונם? גם פה באה לביטוי תבונת כפיה. והיא אהבה מלאכה זו, לא פתות משאהבה

את הספרים ואת המגע שלה עם הילדים, קוראי ספרייתה.


בספריה



דווקא מעבודתה במתפרה, היא מביעה אכזבה: ״עשיתי טוב את עבודתי,והיה לי הספק עצום, אבל, ידעתי רקמה שלמדתי אצל אמא, במכונת התפירה שסובבנו את ידיתה. לא למדתי שם שום דברים חדשים. חבל.״

גאה. ועוד לא הזכרתי את איתן ואת עירית ואת ארבעת הנכדים. אני זוכרת, שהתגאתה בעצם לידתו של איתן ־ ״המעשה הכי חכם שעשיתי". בתקופת הפילוג, כשהכריעה שהיא עוברת לאיחוד,היה איתן בצבא, ולא רצה לעבור.זה לא חיבל ביחסיהם - הם חיו בקרבה רבה, חרף היותם חברים בשני קיבוצים.

היא גאה בכך,שהנכדים הנחמדים, שומרים על קשר חם,גם כשהם כבר גדולים. ״זה נעים. הרבה סבתות מקנאות בי על כך״. וגם את האפתעות שהם מזמנים לה, היא מקבלת בשמחה - הנינים היפניים שנולדו לה.

 

במתפרה



תמר סיפרה לארכיון את תולדות חייה, ומשהו מאלה שזרתי פה. והנה, אחרי שסיימה, חזרה וביקשה להוסיף משהו. ונראה לי, שמתאים לשייך אותם לרשימת הדברים שהיא גאה בהם:

״איך שכחתי לספר, כי הייתי - אני ועוד חברה - המטפלת של ׳חברת הנוער הסורית׳, כך קראנו להם, אף על פי, שמחציתם היו עיראקים. מה הפלא, שהיו ילדים עצובים, הם, הלא, הורחקו מהוריהם. שנתיים הייתי איתם. הרגשתי שאני אמא לעשרים ילדים.״

״ואיך לא סיפרתי, שבשנת 1947 במלחמה, התנדבתי להיות מבשלת בעין זיתים. התנדבתי, אבל, לא מבלי שאקבל את אישורו של הבן תחילה. הוא היה בן 13  ואמר לי" :סע". אחר כך, מפקד המקום אמר לי:"חיזרי הביתה, זה לא נעים. אנו את הבחורות שלנו פינינו, ואת  תבשלי אצלנו?" אבל, לא נטשתי. שלושה חודשים. ״וזו תמר, המכריזה על עצמה,כבלתי מעורבת.

בסוף ימיה, היתה חולה מאוד,וביקשה את נפשה למות. אף ביקשה עזרה מרופאיה...

לא כל כך ידעה להסביר את כאביה, אך,כבר לא היה לה כוח לשאת. ברגעיה הצלולים - כך מעידים סובביה - עוד ידעה לזהות את איתן ולשמוח בו, אף במטפליה. ועד הסוף גם לא איבדה את חוש ההומור שלה.

תולדות חייה של תמרה וגם פרק מרתק בהיסטוריה שלנו. ובטח עוד נרצה לספר בהן.

ינעמו לך, תמר, רגבי עפרך.

 

	 על מגדל המים - תמר ויגדורהאוז עם הנכדה  על מגדל המים - תמר ויגדורהאוז עם הנכדה


על תמר ויגדורהויז, כתב ארז פטרקובסקי – נכדה

24.2.98


תמר עכשיו נפרדים. 

כולנו באנו להגיד שלום

ואת אם את היכן שהוא רואה אותנו עכשיו

את בטח אומרת: לא היינו צריכים. 

סבתא תמר כשאני צריך לתאר בקצרה מי היית. 

אני רוצה לספר לכולנו על שיחה שהייתה לנו: 

את סיפרת לי על שיחה שהייתה לנו, את סיפרת לי על כל העבודות שעשית בקיבוץ. 

אם זה דילול גזר או בספריה או בהודיה. 

אני ילד קטן שאלתי בתמימות: מה זה לא היה נורא משעמם?

ואת השבת לי בטון מסביר בשבילי אם זה חשוב זה לא משעמם. 

תמר היית אישה של עושים כי צריך.

היית סבתא של תאכל חביתה משלוש ביצים בשביל שתיים בכלל לא כדי לעשות. 

בקשרים בינינו לא הרגשתי שיש מוקשים שצריך לעקוף. פשוט סבתא של כייף. 

אבל בעניין הפשטות לא כך כלפייך : 

כששאלתי למרות לימודייך לא הלכתי להיות גננת, 

הסברת לי שבן-אדם שמזייף כמוך בשירה לא יכול ללכת להיות גננת.

תמר אני חושב שלמרות שלא נולדת בישראל ובאת כשתיל צעיר, 

נקלטת כאן לחלוטין ויכול להעיד על כך היחס החם שרחשת לשפה העברית שאני חושב שהייתה אהבתך הגדולה.

לסיכום תמרין היית סבתא מאוד ישראלית. 

                                                                ארז פטרקובסקי. 

                                                                             24.2.1998 


תמר ויגדורהוז

אנו עולים באוניה "רוסלן"

בוקר סגריר. יום סוער. ובלב אור גדול ושמחה ללא גבול, והעיניים את צללית אפורה בשולי האופק. יש אומרים חוף יפו, ויש אומרים חיפה שם, אך אין חולקים על כך שחוף המולדת הוא. ומה דמות למולדת? לי הדבר ברור, הרי אמא סיפרה: שמים כחולים- כחולים וגבוהים וריח תפוזים בכל אשר תפנה וחול זהוב אשר טוב להלך בו ברגליים יחפות ונשים ערביות בשמלות שחורות רקומות מעשה אמן, ושרשרות כבדות של מטבעות תלויות להן על פניהן. כן, כך אמא זכרה את הארץ, אחרי שישנה בה שנה אחת ויצאה על מנת לחזור אחרי חודשים אחדים שנתמשכו לה חודשים אלה לתשע שנים ארוכות ארוכות.

והנה חוזרים ארצה בתוך קהל רב של חולמים ללא תקנה, מערבים את האפשרי בהזיות, מוכנים לכל.

הספינה- ספינת משא קטנה ומלוכלכה, והנוסעים חלקם חוזרים שהיו כבר בארץ ורובם אנשים שהצליחו לשכנע כי אמנם היו בארץ. היה עליהם לעבור מבחנים ולהוכיח כי אכן "חוזרים" הם. אך למעשה עברו כולם את המבחנים, אפילו אותו יהודי ש"נסע מיפו לפתח תקווה- באוניה".


אנו ביפו. נכון, נשים ערביות כמתואר פגשנו. אבל שמים כחולים וחול זהוב עדיין אין. רואים בינתיים רחובות צרים ומרופשים ורעש מחריש אוזניים. הכל ברחוב מדברים, הכל צועקים. מכריזים על סחורתם וסתם רועשים. את הכל מקבלים אנו ברוח טובה.

עדר עזים מופיע ברחוב. זו הדרך למכור חלב: הנשים ניגשות אל הרועה, זה תופס אחת העזים וחולב- בו במקום. העזים מפתיעות אותנו באוזניהן הארוכות ובדבלולים התלויים להן מתחת לסנטרן. אחד ההולכים איתנו ניגש אל עז ומודד בזרותו את אורך אוזנה. כולם צוחקים, גם הנער הערבי הנוהג בעדר.

אנו מתחילים להתאזרח. לומדים לאכול מאכלים שלא הכרנו. השוק עדיין מוצף מצרכים של הצבא הבריטי אשר מצאו דרכם אל הקונה האזרח. והמקורות למזון האוכלוסייה שונים עד מאוד. ביצים מסוריה, בצל ממצרים, תפוחי אדמה מאירופה או קפריסין, הקמח מאוסטרליה ודברים רבים אחרים אינם בנמצא כלל.

אך אין מתלוננים. נדמה שהדבר מובן מאליו כל כך. זו ארץ חדשה, הארץ שלנו, ואלו תנאיה. כך חי העם בארץ זו, וכך נחיה גם אנחנו.

עם אחדים מן העולים ב"רוסלן" נפגשים אנו תכופות, נפגשים כידידים. שבועות של הכנות לנסיעה קרבו את המבוגרים, והישיבה של שלושה שבועות באוניה דחוסה ולא נוחה הוסיפו וליכדו את כולם. הנה אחת המשפחות, גדולה ומסועפת, התיישבה בשכונה הגרמנית ליד תל אביב. ואנו רואים בהם מתקרבים ל"אדמה" ומבקרים אצלם בשבתות מפעם לפעם. נושמים אנו את אוויר הכפר ורוחשים טינה לשכניהם הגרמנים, המהלכים בכפרם זקופים ובוטחים, הקשורים לאדמה זו בנפשם ובעמלם. ואילו אנו באנו רק לשאוף קצת אוויר ליד ידידינו, גם הם מנמיכים קומתם לפני החקלאים המושרשים כחולי העיניים. מתי נכה גם אנחנו שורשים בקרקע?

 תמר ויגדורהוז.


תמר ויגדורהאוז על קלנוע


תמר ויגדורהאוז במתפרה

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור