כניסת חברים ותושבים

רחל לבקוביץ
תאריך לידה:
1/11/1913
תאריך פטירה:
19/1/1999
תאריך פטירה עברי:
ב' שבט תשנ"ט
רחל בלקוביץ

מתוך קורות חיים שנכתבו ע"י רחל לבקוביץ בספטמבר 1985

"אני רוצה לספר על חיי מתוך הרצון שנכדיי וצאצאיהם יקראו פעם את הדברים. בהיותי צעירה עוד לא היה נהוג לחטט בפרטי חיינו. בתקופתנו זה מודרני, וכולם מתעניינים בכך.
הורי נישאו ע"י שידוך, כפי שנהוג היה בימים ההם. אימי עברה לעיירה גולובנבסק מהעיר בלטה, אבל חזרה לבלטה, כדי ללדת אותי ולהתפנק אצל הוריה. כשהייתי בת ארבע נסע אבי לעיר באקו, כדי לא לשרת בצבא הצאר. שהינו שם שנה אחת.
כאשר חזרנו לגולובנבסק, זה היה לפני המהפכה הבולשביקית. אחרי שנה התחילה ההשתוללות של הרוסים "הלבנים". באחת ההתנפלויות של "הלבנים" האלה על העיירה שלנו נהרגו 200 יהודים במשך שלוש שעות. באותו הזמן היינו באיזה מחסן בקצה העיר, הגברים עלו על הבוידעם (עליית הגג) של המחסן, וגם אני הייתי שם עם אבי. הייתה הפסקה ברציחות. חשבנו ש"הלבנים" ברחו, ואז ירדתי אל אמא וראיתי מראה שלא יישכח ממני לעולם – ישבה שם אשה אחת, שירו בשד שלה, והיא כולה זבה דם. לאחר מכן החליט אבי לעזוב את העיירה, ועברנו לעיר הגדולה אודסה. אני זוכרת את הדרך לאודיסה. נסענו ברכבת משא בלתי מחוממת במשך שעות רבות. הגעתי עם רגליים וידיים קפואות. מזה סבלתי רבות בחיי.
באודסה למדתי בביה"ס רוסי עם ילדים רוסים וגם יהודים. בבית דברנו רק רוסית. איני זוכרת שום הבדלים בין הילדים. נשאר לי בזיכרון דבר אחד שפגע בי מאד. יום אחד לפני אחד החגים היהודיים אמרתי לילדים - "מחר לא אבוא כי יש לנו חג". אחת הילדות צעקה לעברי - "חג של יהודונים". לא אשכח זאת לעולם. אז הרגשתי שפגעה בנקודה היהודית שלא התייחסתי אליה קודם. 
אבי היה מנהל חשבונות. הוא עבד בבנק והיה איש משפחה למופת. 

ב-1925 נודע לי שנוסעים לארץ ישראל. אבי אמר לי שאסור לי לספר על זה. הייתי בת 11. יום אחד העמסנו את המיטלטלים ולשמחתנו יצאנו באופן לגאלי באוניה "איליטש" (לנין). את הנסיעה באוניה אני זוכרת כדבר מרגש מאד. כשהגענו לארץ היו סירות קטנות שהביאו את הנוסעים אל החוף. הספנים הערבים, בעלי הסירות, לבשו מכנסיים רחבים מאד, הם תפסו את הנוסעים וזרקו אותם לסירות. את הילדים תמיד הפחידו שאם הם לא יהיו טובים, הערבים יקחו אותם במכנסיים. כשירדנו עברנו קרנטינה –חיטוי. אינני זוכרת שאנחנו, וגם לא משפחות אחרות ראינו בכך עלבון, כמו שראו בכך עלבון העולים שבאו בשנים הבאות. 

הורי שכרו בתל אביב, חדר אחד בלבד, בלי מטבח ובלי מקלחת ובית שימוש שהיה בחוץ. אמא אף פעם לא התלוננה על התנאים הקשים, אף כי בעצם היא לא רצתה לעלות לארץ, והייתה רגילה לתנאי חיים אחרים. 
כעבור זמן מה קיבל אבא עבודה בתור מנהל חשבונות ומזכיר של מושב הזקנים הראשון בתל אביב. שם עבד עד יומו האחרון. מיום עלייתנו ארצה, אבא היה חבר ההסתדרות ומספר פנקס החבר שלו היה מהנמוכים. אבא התחיל מיד לקרוא את "דבר". לפני עלותנו ארצה אבא הבטיח לאביו להניח תפילין בכל יום וכן עשה. הוא שמר על מסורת, אבל היה קרוב לתנועת הפועלים בניין העיר תל אביב שהייתה גדלה והולכת נתן לו סיפוק רב. הוא שמח עם כל בית חדש, כאילו הוא שלו. 

הגעתי ארצה בלי ידיעת השפה העברית. בימים ההם היו כיתות הכנה לעברית בבתי הספר לילדי העולים. כך למדתי את השפה, במשך חודשים מעטים, ובהצלחה רבה. למדתי בבית ספר לבנות בנווה צדק, במקום בו נמצא היום תיאטרון נווה צדק. הצטיינתי בלימודי ובסוף אותה ההכנה נכנסתי ללמוד בכיתה ה', כיתה אחת נמוכה מגילי, וזה עזר לי להיות תלמידה טובה גם בעתיד. 
בסמינר "לוינסקי" למדתי שנתיים במגמה של המורות ואז עברתי לסמינר "בית הכרם" בירושלים. זו הייתה יציאתי הראשונה לעצמאות. בסמינר הזה למדו הרבה תלמידים לא ירושלמים, וזה הכניס הרבה עניין וחיים. תלמידי החוץ נפגשו הרבה והיה הרבה מן המשותף בחיינו. 

גמרתי את הסמינר בשנת 1934. לי היה ברור שאחרי גמר הלימודים אני אלמד בקיבוץ אבל לא היה מקום פנוי באף קיבוץ. קבלתי עבודה בבית ספר עממי ברמת גן בכיתה ג' עם 55 תלמידים. לעבוד בשנה ראשונה עם מספר כזה של תלמידים, זה לא היה תענוג. לפעמים ביקשתי מאלוהים שאחלה, ובלבד שלא לקום לעבודה הקשה הזו. פגשתי את מורי מבית הספר העממי, אדון יפה, וסיפרתי לו על קשיי בעבודה, והוא אמר לי "העבודה קשה לך כי את מקבלת אותה ברצינות. כולנו עברנו את זה".

אחרי שנת העבודה ברמת גן, חזרתי לבקש עבודה במרכז לחינוך של ההסתדרות. הפעם הציעו לי עבודה בקיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל. מצאתי עניין רב בעבודה, בקשר עם ההורים ועם המטפלות. לא ראיתי שום חסרונות בחיי הקיבוץ, ראיתי רק את הדברים הטובים. זו הייתה תקופת המאורעות של שנת 1936. שדות בערו בלילות, היו יריות והיו התנפלויות על תל יוסף ועל קיבוצים אחרים בסביבה.

באותו הזמן התקיים בעין חרוד הסמינר הרעיוני הראשון של הקיבוץ המאוחד. השתתף בו עדי נחמני מכפר סאלד, ושם ראיתי לראשונה את ז'ני היפהפייה. מגבעת חיים השתתף שלמה גל, שהיה בא אל חדר המורות לקרוא עיתון. הכרתי גם את אניה ארז, שלא הפסיקה להלל את גבעת חיים, והציעה לי לבוא לגבעת חיים, לייסד את בית הספר. באחת השבתות נסעתי ביחד עם שלמה גל לגבעת חיים. 
באנו לחדרה, למכבסה של הקיבוץ, ומשם נסענו לקיבוץ. ביליתי בגבעת חיים את השבת והחלטתי לקבל את ההצעה לבוא ולייסד את בית הספר. 
החבר הראשון שלי בגבעת חיים היה רדיוס - אליעזר רט. נפגשתי איתו כדי לעשות תכנית לבניית הצריף לבית הספר. הצריף כלל שני חדרים - כיתה וחדר אוכל. בגבעת חיים היו ארבעה ילדים מיועדים כדי שאלמד אותם: גלעד כרמי, מיכה רטר לכיתה א', ואמנון נטע ועוזי גלר לכיתה ב'. כדי להגדיל את מספר התלמידים קיבלנו גם שמונה תלמידים מהמושב הקרוב – כפר חוגלה.  אחר כך עברתי ללמד בכפר חוגלה. מאז אותה תקופה נשארו לי קשרים טובים עם חברי כפר חוגלה. לימדתי שנתיים והבאתי את שכר עבודתי לקיבוץ. בינתיים התקבלתי לחברות בקיבוץ. 
עבדתי שנה בגן הירק, בהנאה רבה. אז הדביקו לי תפקיד של סדרנית עבודה (שש שעות עבודה, ושעתיים לסידור). לא עמדתי בתפקיד הזה. ביקשתי חופשה מהקיבוץ. עברתי ללמד בעמק הירדן, בבית החינוך, שהיה מוקם ליד דגניה א'. אחד התלמידים שלי היה אסף חן שהצטרף לקיבוצנו לאחר נישואיו לרבקה'לה ארז (חן), שהייתה גם כן תלמידתי. גרתי בקיבוץ אפיקים, בצריף כמובן, בחום הנורא של עמק הירדן בשנים 1941-1942. נשארתי נאמנה לגבעת חיים, ובחופשים הייתי באה לגבעת חיים ומביאה את משכורתי, כמובן. 
ב- 1943 חזרתי לגבעת חיים, לבית הספר. היו כבר חמש כיתות. 
ב- 1943 התקשרתי עם אביגדור לבקוביץ, שהיה בצבא הבריטי. בתי הבכורה - ענת נולדה כאשר אביגדור היה באיטליה, ועברו עלי הרבה ימי דאגה. כשחזר הוא מצא תינוקת בת שנה שחייכה אליו ממש נחמד. כאשר חזר, עבדתי במטבח שנה, במשמרות, אפילו אחרי הצהריים, עד תשע בערב, למרות שהייתה לי תינוקת. כך היו החיים בימים ההם, זה היה טבעי. בכל השנים ההן לימדתי עברית את העולים החדשים, בערב כמובן, אחרי שעות העבודה.

ואז, הגיעו ימי הפילוג בתנועה הקיבוצית, ובקיבוץ גבעת חיים. אני, שהייתי רחוקה מפוליטיקה, פתאום לא מצאתי את שמי בין המלמדים עברית. חשדו בי שאני יכולה להעביר את העולים החדשים לפלג שהיה "מסוכן". זו הייתה אחת הסיבות שהצטרפתי לחלק שנעשה אחר כך "האיחוד". אני זוכרת את התקופה הזאת כקשה מאד בשבילי. אני זוכרת את היום בו חילקנו את כיתתי לשתיים, בכיתי. כאשר העברנו את המטלטלין שלנו לנקודה החדשה, לדירה החדשה שלנו, שוב בכיתי מרה – עזבנו משק ובו עצים ושיחים לרוב, והגענו למקום שממה, חולות וחולות. אני עבדתי אז שנה בחדר האוכל הזמני שלנו, שהיה ממוקם בצריף, שהיה קודם חדר האכילה של הילדים. הצריף היה ממוקם באמצע הדרך בין שני הקיבוצים. את האוכל היינו מקבלים בטנדר, שהיה נוסע מהמטבח הזמני בקיבוץ המאוחד. אם היה חסר משהו, זה לא היה פשוט. בכל אופן האנשים שהיו באים מאוחר, קיבלו גם כן מזון לארוחת הצהריים, כי עד השעה שלוש חיממתי את האוכל על שתי פלטות חשמליות.

אם כי מצאתי תמיד עניין בהוראה נהניתי גם מעבודה פיזית, וחלומי היה לעבוד בנוי, אבל זה לא ניתן לי, כי מורה תמיד הייתה נחוצה.
אני זוכרת את שיחות השכנוע של הורים, שבניהם היו מיועדים להתחיל ללמוד בכיתה א'. נכנעתי, וכך התחלתי ללמד בכיתה א' הראשונה בנקודה, שהילדים בה היו משני הקיבוצים המאוחדים – גבעת חיים וכפר סאלד שהצטרפו אלינו. בכיתה זו השקעתי את כל מרצי ואהבתי לילדים ועבדתי איתם עד הגיעם לגיל מצוות. בנותיי התבטאו בשמץ קנאה לילדי מחזור זה של ילדים. כאב גדול כאבתי כאשר שלושה מבני מחזור זה מצאו את מותם בצה"ל. 

גייל ענת ורחל לבקוביץ

גייל ענת ורחל לבקוביץ

ב- 1962 נשלחתי לשנה לקיבוץ מגל, והייתי המקשרת עם הקיבוץ שלנו, שהיה המאמץ של קיבוץ מגל. אחר כך התחילה תקופת האולפן. נכנסתי להורות באולפן בעברית שהיה קיים בקיבוצנו. זו הייתה תקופה מעניינת מאד, פגישה עם הרבה אנשים צעירים, יהודים ולא יהודים, מכל ארצות תבל. העבודה לא הייתה קלה, אבל מספקת מאד. קשרתי קשרים טובים עם הרבה אנשים שהיו זקוקים לעזרתי האנושית, לא רק כמורה, אלא כאדם העוזר לעולים בקליטתם הראשונית בארץ, וכן כמי שמראה את הצד היפה של ישראל לגויים. עד היום יש אנשים שמתכתבים איתי, מבקרים ושולחים את ידידיהם. אביגדור עזר לי בכך, וביתנו היה תמיד בית פתוח לזמניים ולחסרי בית. בחופשים, בקיץ, כאשר לא לימדתי, תמיד השתדלתי לעבוד בעבודה פיזית – על פי רוב בכרם, בבציר ובקטיף תפוחים.

כאשר יצאתי מן האולפן הייתי מודאגת - היכן לעבוד? עד מהרה נכנסתי לעבוד במחסן הבגדים, אף כי זאת לא הייתה עבודה שהיה לי ניסיון בה. מצאתי שיש בעבודת התפירה משהו מרגיע, ואם עושים את העבודה היטב אפשר למצוא בה גם סיפוק. וכך, אני יושבת ליד מכונת התפירה, כבר שנים רבות, ואני מתפללת שאוכל לעבוד עד יומי האחרון.     


במחסן הבגדים

       

רחל וגייל

רחל וגייל בלקוביץ

רחל לבקוביץ' 
דברים על קברה. 

קשה להיענות לבקשתה-צוואתה של רחל, ולהימנע מלומר מלות פרידה. 
זהו צורך של המשפחה – ורחל, למשפחתה, תמיד סולחת. וזהו צורך של החברה – ואנו מקווים, כי גם לנו תסלח הפעם. 

עם הנכדות



רחל הייתה אישה שמרנית. ואני ברגעי פרידה, שבהם אנו רוצים לדבר בשבחו של אדם, רוצה להצביע על פן של שמרנות המיוחד לה, לרחל. רחל הייתה אדם נאמן מאין כמוהו. היא שמרה אמונים, היא שמרה ידידויות, היא לעולם לא שכחה, ותמיד שמרה רגשי תודה, למי שהייה ראוי בעיניה. 
כך, למשל, ברופא שטיפל באביגדור, שהראה מסירות ואכפתיות – כל חייו – כל חייה – יקבל דרישות שלום ויקבל ברכות לחגים, ויקבל מתנות מפרי גינתם, או מתוצרת הקיבוץ. כך אחות, שהאירה לה פנים אחרי לידתה של ענת או של גיל – כאילו היום היה הדבר. היא לא שכחה. 

רחל ואביגדור



חברותיה מימי בית הספר ומהסמינר ומשנות עבודתה הראשונות כמורה, כבנות משפחה היו לה, לה ולאביגדור, שקשריה איתן היו גם קשריו שלו. ובנותיה ממשיכות. 
גם גייל וענת מטפחות את הקשרים. 

ואיך שמרה על זכרם של ההורים, ועל זכר האח היחיד. ודודים ובני דודים, וילדיהם.   

ועוד לא הזכרתי את תלמידיה – את מי שלימדה בהיותו קטן, את מי שלימדה שכבר גדל קצת, ותלמידיה הבוגרים – אולפניסטים. לכולם היה מקום בביתה-ביתם, ובליבה-ליבם. וזכר תלמידיה שנפלו. 

ילדי מחזור יב בטיול עם המורה רחל לבקוביץ

ילדי מחזור יב בטיול עם המורה רחל לבקוביץ


בארכיון שמורים דפים שכתבה רחל על תולדות חייה. מילדותה ברוסיה, והורים וסבים והתנסויות שם, ועד העלייה, והחיים בארץ, והלימודים, ועד הקרע הכאוב של הפילוג, ועד גבעת חיים איחוד. ולא עוד. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע רחל נרתעה מלכתוב את קורותיה, צריך היה ממש להפציר בה שתעשה זאת. ואני קראתים היום, והדברים מעניינים, וכתובים יפה להפליא, והם מתחילים במילים: "אני רוצה לספר על חיי, מתוך רצון שנכדי וצאצאיהם ייקראו פעם את הדברים". ואז זורם הסיפור, וכולו עיקר, אין בו טפל. והוא אופייני ועקבי. לא נפרט עתה, התבקשנו שלא להאריך, אך הוא שווה, שווה קריאה. 

עם אביגדור בטיול 1992



לאחרונה בקשה רחל את נפשה למות. היא לא התאוששה מהליכתו של אביגדור. 
והיא לא התאוששה מן המחלות שתקפו אותה. רחל, אומנם, ידעה להעריך את אהבתן ומסירותן של בנותיה, וידעה כי תחסר להן, והיא גם נהנתה לעקוב אחר הקורות את נכדיה והתפתחותם. אבל, רחל גם לא רצתה להכביד, להיות לנטל. אולי גם תשו כוחותיה מן הסבל. אתמול נגאלה. 
ולנו לא נותר, אלא להתעצב. ולהתרגל לכך שגם רחל כבר איננה בינינו. ופי כמה יקשה הדבר על הבנות, אשר בית ההורים שלהן, מה שעוד נותר ממנו, איננו לעד. 
היי שלום, רחל. אנו נזכור אותך. 
סימה. 

רחל בלקוביץ בחדר האוכל 1966



חמלה 
אזכור אותך כזאת: 
רכת מבט 
כפופה מעט
שער הדבש 
ועיניים לחות. 
ואצבעות – 
כף יד 
פוכרות 
מטפחת בד – 
מהווה מעומס שנות. 
תמיד מוכנה 
לאסוף את הדמעות. 
רחל. 

זיווה רום

מימין לשמאל - רחל לבקוביץ בלה ורפל


לזכר רחל
רחל לימדה שנים רבות בבית הספר ולאחר שסיימה את ההוראה בבית הספר, עברה ללמד באולפן לעברית שהיה בקיבוצנו. בעבודה חינוכית זאת מצאה אתגר וענין רב, והקדישה לפגישות עם האנשים הרבה מעבר לתפקיד. היא ראתה בלימוד העברית ממש מצווה, והרבה עולים ומתנדבים נהנו גם מאירוח בביתה.
לאחר שנים רבות של עשיה חינוכית, החליטה רחל לפנות לתחום אחר לחלוטין. היא התחילה לעבוד במחסן הבגדים ועסקה בעיקר בתפירה ותיקונים. היא הגיעה למיומנות רבה בתפירה וזכתה להערכה רבה מאנשים שנזקקו לשירותיה. גם היא נהנתה מכך. מקצוע התפירה מצריך יוזמה רבה, ורחל גילתה יוזמה בדברים שונים ובנוסף לכך היתה לוחמת אמיצה של שוויון וצדק בחברתנו.
בין אולגה, רחל וביני נוצר איזה משולש והיינו קרובות בהשקפת עולמנו ולכן היתה בינינו גם תקשורת וחברות רבה. רחל אהבה לתת מתנות לרבים מחבריה, ותמיד שמחה בשמחתם. היא גם ידעה לשמור חברויות של שנים ארוכות עם חברותיה מבית הספר והסמינר, וגם עם חבריו של אביגדור.
רחל ואביגדור היו משפחה אידיאליסטית בכל המובנים. הם תמכו אחד בשני ויצרו סביבם אווירה נעימה וביתית. מי שביקר בביתם של משפחת לבקוביץ' זכה ליחס וחום אנושי, וזאת בנוסף לשיחה לבבית וכיבוד טעים.
רחל קיבלה את מותו הפתאומי של אביגדור, ללא זעזועים, למראית עין, אך בעצם אך בעצם היתה זו מכה מאד קשה עבורה. חברות ושותפות של חמישים שנה, נפסקה בחטף. זמן לא רב אחרי לכתו של אביגדור, חלתה רחל ויכולת הדיבור והתקשורת של נפגעה. דבר זה פגע כמובן גם במצב רוחה והקשה על הקשר. למרות זאת השתדלתי מאד להמשיך ולהיות קרובה אליה ולהיות חברה טובה. למרות מחלתה עבדה עד ימיה האחרונים בסביום.
נזכור אותך רחל כחברה, וכלוחמת.  
חוה.


1983

רחל לבקוביץ בת ה- 70 / עדה שולמן


מי שבגילוי שורשים עוסק - כפי שנהוג היום בכל מקום

מי שסיפור יחוסין בודק - יגלה בלי שום ספק

שהיה אחד מאבות המשפחה

במיוחד מסור ונאמן למלאכה

כי חברים שם לא נתנו אף פעם סתם

והיה פעם ונתנו לאיש את השם Arbetnan

איש עבודה בתרגום - כך היה חתום

איש עבודה - חותמת נכבדה

אדם זה הוריש את תכונותיו מדור לדור

עד שהגיעו לישראל - והוסיפו מאונם לאופי של רחל

אך על אף הקשר - אין זה כל המסר

שרחל מעבירה - לחברה.

רחל היא אחת, שלה אכפת - רואה את הפרט, את הזולת

רצונה עז לעודד את האיש הבודד

טורחת בעדו - בצער ובשמחה תהיה לידו.

אצל רחל - וזה מעניין לציין לא התכהה עם השנים

לא הצטמצם האימון בערכים.

המוטו - כל אחד לפי כוחו

היא מבינה אותו על הפרוש העמוק שבתוכו

על כל ההיבטים - החברתיים והפרטיים.

לא להיסגר- להתפתח - לתת לאחר - לחבר

ציווי לשמור כך בנאמנות - על יחסי הידידות.

חברים - אין לסיים מבלי לציין את רחל כסבתא וכאם

יחסים יפים- יחסי גומלין.

ואת האהבה הרבה לה זוכה כל המשפחה.

 

 

ולסוף רק עוד רגע - מה קורה במקרה

שאחת מאתנו, העובדת - אל רחל פונות

גם בדבר של מה בכך

אם אולי בשמלה של הבת - איזה תפר נפרם

היא מוכנה תמיד- מחוץ ומעבר לכל תפקיד.

רחל היא נכס - מה עוד יש להגיד

רק שתוסיף עוד הרבה שנים

לנוף גבעת חיים.

לחיים!

מזל טוב!

 עדה שולמן






יש חברים

יש חברים

ויש חברים.

יש חברים של יום יום

ויש חברים של שבת.

יש חברים של פתאום

ויש חברים של תמיד.

יש חברים של לקחת

ויש חברים של לתת.

וכשיש מזל-

יש חברים באמת.


נמצא בעיזבונה של רחל, בכתב ידה. (לא ידוע ע"י מי נכתב)



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור