כניסת חברים ותושבים

רחל לבקוביץ
תאריך לידה:
1/11/1913
תאריך פטירה:
19/1/1999
תאריך פטירה עברי:
ב' שבט תשנ"ט


רחל לבקוביץ' 
דברים על קברה. 

קשה להיענות לבקשתה-צוואתה של רחל, ולהימנע מלומר מלות פרידה. 
זהו צורך של המשפחה – ורחל, למשפחתה, תמיד סולחת. וזהו צורך של החברה – ואנו מקווים, כי גם לנו תסלח הפעם. 

עם הנכדות



רחל הייתה אישה שמרנית. ואני ברגעי פרידה, שבהם אנו רוצים לדבר בשבחו של אדם, רוצה להצביע על פן של שמרנות המיוחד לה, לרחל. רחל הייתה אדם נאמן מאין כמוהו. היא שמרה אמונים, היא שמרה ידידויות, היא לעולם לא שכחה, ותמיד שמרה רגשי תודה, למי שהייה ראוי בעיניה. 
כך, למשל, ברופא שטיפל באביגדור, שהראה מסירות ואכפתיות – כל חייו – כל חייה – יקבל דרישות שלום ויקבל ברכות לחגים, ויקבל מתנות מפרי גינתם, או מתוצרת הקיבוץ. כך אחות, שהאירה לה פנים אחרי לידתה של ענת או של גיל – כאילו היום היה הדבר. היא לא שכחה. 

רחל ואביגדור



חברותיה מימי בית הספר ומהסמינר ומשנות עבודתה הראשונות כמורה, כבנות משפחה היו לה, לה ולאביגדור, שקשריה איתן היו גם קשריו שלו. ובנותיה ממשיכות. 
גם גייל וענת מטפחות את הקשרים. 

ואיך שמרה על זכרם של ההורים, ועל זכר האח היחיד. ודודים ובני דודים, וילדיהם.   

ועוד לא הזכרתי את תלמידיה – את מי שלימדה בהיותו קטן, את מי שלימדה שכבר גדל קצת, ותלמידיה הבוגרים – אולפניסטים. לכולם היה מקום בביתה-ביתם, ובליבה-ליבם. וזכר תלמידיה שנפלו. 

מימין לשמאל - רחל לבקוביץ בלה ורפל



בארכיון שמורים דפים שכתבה רחל על תולדות חייה. מילדותה ברוסיה, והורים וסבים והתנסויות שם, ועד העלייה, והחיים בארץ, והלימודים, ועד הקרע הכאוב של הפילוג, ועד גבעת חיים איחוד. ולא עוד. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע רחל נרתעה מלכתוב את קורותיה, צריך היה ממש להפציר בה שתעשה זאת. ואני קראתים היום, והדברים מעניינים, וכתובים יפה להפליא, והם מתחילים במילים: "אני רוצה לספר על חיי, מתוך רצון שנכדי וצאצאיהם ייקראו פעם את הדברים". ואז זורם הסיפור, וכולו עיקר, אין בו טפל. והוא אופייני ועקבי. לא נפרט עתה, התבקשנו שלא להאריך, אך הוא שווה, שווה קריאה. 

עם אביגדור בטיול 1992



לאחרונה בקשה רחל את נפשה למות. היא לא התאוששה מהליכתו של אביגדור. 
והיא לא התאוששה מן המחלות שתקפו אותה. רחל, אומנם, ידעה להעריך את אהבתן ומסירותן של בנותיה, וידעה כי תחסר להן, והיא גם נהנתה לעקוב אחר הקורות את נכדיה והתפתחותם. אבל, רחל גם לא רצתה להכביד, להיות לנטל. אולי גם תשו כוחותיה מן הסבל. אתמול נגאלה. 
ולנו לא נותר, אלא להתעצב. ולהתרגל לכך שגם רחל כבר איננה בינינו. ופי כמה יקשה הדבר על הבנות, אשר בית ההורים שלהן, מה שעוד נותר ממנו, איננו לעד. 
היי שלום, רחל. אנו נזכור אותך. 
סימה. 

רחל בלקוביץ בחדר האוכל 1966



חמלה 
אזכור אותך כזאת: 
רכת מבט 
כפופה מעט
שער הדבש 
ועיניים לחות. 
ואצבעות – 
כף יד 
פוכרות 
מטפחת בד – 
מהווה מעומס שנות. 
תמיד מוכנה 
לאסוף את הדמעות. 
רחל. 

זיווה רום


1983

רחל לבקוביץ בת ה- 70 / עדה שולמן


מי שבגילוי שורשים עוסק - כפי שנהוג היום בכל מקום

מי שסיפור יחוסין בודק - יגלה בלי שום ספק

שהיה אחד מאבות המשפחה

במיוחד מסור ונאמן למלאכה

כי חברים שם לא נתנו אף פעם סתם

והיה פעם ונתנו לאיש את השם Arbetnan

איש עבודה בתרגום - כך היה חתום

איש עבודה - חותמת נכבדה

אדם זה הוריש את תכונותיו מדור לדור

עד שהגיעו לישראל - והוסיפו מאונם לאופי של רחל

אך על אף הקשר - אין זה כל המסר

שרחל מעבירה - לחברה.

רחל היא אחת, שלה אכפת - רואה את הפרט, את הזולת

רצונה עז לעודד את האיש הבודד

טורחת בעדו - בצער ובשמחה תהיה לידו.

אצל רחל - וזה מעניין לציין לא התכהה עם השנים

לא הצטמצם האימון בערכים.

המוטו - כל אחד לפי כוחו

היא מבינה אותו על הפרוש העמוק שבתוכו

על כל ההיבטים - החברתיים והפרטיים.

לא להיסגר- להתפתח - לתת לאחר - לחבר

ציווי לשמור כך בנאמנות - על יחסי הידידות.

חברים - אין לסיים מבלי לציין את רחל כסבתא וכאם

יחסים יפים- יחסי גומלין.

ואת האהבה הרבה לה זוכה כל המשפחה.

 

 

ולסוף רק עוד רגע - מה קורה במקרה

שאחת מאתנו, העובדת - אל רחל פונות

גם בדבר של מה בכך

אם אולי בשמלה של הבת - איזה תפר נפרם

היא מוכנה תמיד- מחוץ ומעבר לכל תפקיד.

רחל היא נכס - מה עוד יש להגיד

רק שתוסיף עוד הרבה שנים

לנוף גבעת חיים.

                          לחיים!

                         מזל טוב!

                                              עדה שולמן




במחסן הבגדים




גייל ענת ורחל לבקוביץ

גייל ענת ורחל לבקוביץ


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור