כניסת חברים ותושבים

אליעזר ארזי
תאריך לידה:
13/1/1913
תאריך פטירה:
31/1/1999
תאריך פטירה עברי:
י"ד שבט תשנ"ט
אליעזר ארזי ליום הולדת 75

לאליעזר, החבר הותיק, מכולנו לך שלוחות הרבה איחולים,
מכל הלב ברכות.
תשאלו - מה יום מיומיים? מה קרה? מה יש?
לא כל יום קם אדם בבקר ומונה - ש־ב־ע-י-ם ו-ח־מ-ש:
שבעים וחמש ־ בין שיבה לגבורות - בדיוק באמצע הדרך.
שבעים וחמש שנים של יופי, עמל, של איכות ושל ערך.
ותמיד בשמחה, ברצון, בהתלהבות של להט נעורים ותם
לתת את המירב, את החשוב, את הנדרש, באמונה ובתם. -

כבר בצעירותו עם לימודי משפטים וקבלת התאר
היה חבר בתנועת הציונית ופעיל בקרב הנער.
ובתור בוגר אוניברסיטה,לבית הספר לקצינים עמד להשלח
וכה טבעי וברור היה שקול פנימי ציוה לו: קום ברח!
וכך ב־1939, ב״קולורדו" בספינת מעפילים
בקרב חלוצים ויהודים, פליטי שואה,הנישאים על גלים,
עושה דרכו לארץ: מעצר בעתלית...קיבוץ אפיקים...
ולימוד העברית - שפה כל־כך אחרת ־

שייך לקבוצת צעירים שבנו את ״מעגן" - קבוץ צעיר
לחופי הכנרת.

ואליעזר שלנו, לא נח לו, הוא מרגיש כ"זקן" בין צעירים
וכך מגיע לגבעת חיים ונקלט בעיקר ע"י ההונגרים.

ושוב התגייסות, הענות לקול קריאת צו וחובה,
פעיל בהגנה, בפלמ"ח, בסזון ובבית הערבה.
הבטחת הדרך לירושלים, ליל וינגייט וליל הגשרים
עבודה במטעים וחינוך בקרב נערים.
וכמובן שליחות לאיטליה,לארגון עליה מטעם ההגנה
וכאן בנימין שפריר יוצא לציד ונכנס לתמונה.

מכתב נשלח ובו הסבר על המסגרת החדשה,
תאור מפורט של כל האתגרים ולסיום בקשה:
"אנא בא מיד, קצר שליחותו והשתלב בצוות,
התלמידים זקוקים למורה, למדריך, ליד מכוונת ואוהבת.

ומאז אליעזר איתנו, עוסק במלאכה שנים, שתים ועשרים,
ולא תש כחו ולא נס ליחו ועדיין במרץ נעורים.
מקשיב, מלטף, עוזר, מטייל, מורה ומדריך - ותמיד כאן!
עסוק בכל מאודו, ולא הוא מרגיש ולא אנו -
איך עובר לו הזמן.
השנים חולפות, החומר אולי נחלש - אך הרוח איתן!
ועם משפחה שכזאת: רעיה,ילדים ונכדים
ואנחנו אתך, וקבוץ שלם והרבה ידידים,
זו סיבה להרים הכוסית, לחיים לשתות ולברך.
"אשרי האיש שזקנתו לא ביישה נעוריו - ועוד איך!"

זיוה גולן מצוות המסגרת החינוכית המקדמת
תשמ״ח  1988
 
אנית המעפילים "קולורדו"
בתוכנו מס. 248 25.10 1964 י"ז חשון תשכ"ה

בימים אלו התקיים, במסגרת שנת ההעפלה, כנס מעפילי האוניה "קולורדו". ברגשות מעורבים נסעתי לכנס זה. הן עברו כבר 25 שנים מאז עלייתנו, ומי יודע אם נכיר איש את רעהו ? או שזכר החוויות המשותפות ילכד אותנו שנית? ואכן, כך היה. המאבק סביב שחרורנו ליכד בשעתו את כל היישוב, וזכר החוויות נשאר טבוע בנו עד היום. ולא מקרה הוא שדווקא מעפילי ספינה זו נקראו כיום לכנס מיוחד.
"קולורדו" ספינת נהר אמריקאית קטנה, בת 500 טון, שמשה מספר פעמים להעברת עולים מאירופה לישראל. ביולי 1939 הפלגנו מקונסטנצה ברומניה להפלגתה החמישית והאחרונה.
כמו בכל ספינות המעפילים התנאים היו קשים מאד. הצפיפות הייתה רבה, ומים חולקו במנות. על הדרגש הארוך בקומתיים היה מקום צר בלבד מוקצב לכל אחד. האוכל היה... אבל כל זאת לא נחשב בעינינו, הן אנו עולים לארץ ישראל! 
המעפילים בספינתנו היו רובם חברי הכשרות בפולין וברומניה. לשם ארגון החיים נבחרו מוסדות, ואני נבחרתי להנהלת האונייה. תפקידי המוגדר היה אחראי על הניקיון. תפקיד זה היה בעל חשיבות רבה בתנאים הקשים שבהם היינו נתונים על האונייה. בצפיפות הרבה והחוסר מים איימה עלינו סכנת מגפות ורק ע"י ניקיון קפדני אפשר היה להימנע מהן. לעבודות הניקיון מונו מידי יום שלושים איש, וכך באתי במגע ישיר עם מספר רב של אנשים.
לשם הסוואה הפלגנו תחת דגל פנמה, ומדי פעם במשך הדרך החלפנו את הדגל ואת שם האוניה. בכל זאת גילה אותנו אווירון-סיור בריטי, צילם אותנו, והתמונה פורסמה בכל עיתוני הארץ. 
לאחר שבועיים של טלטולים בים התקרבנו לחופי המולדת. עשינו את כל ההכנות לירידה, התארגנו לקבוצות, וקבענו את סדר הירידה. בלילה התקשרנו עם חברי ההגנה על החוף וקבלנו את האות להתכונן לירידה. אז.. לפתע... נשמע רעם יריות, ואור זרקורים סנוור את סיפון האוניה, לתדהמתנו, גילינו שהאנייה הקטנה מוקפת ע"י הצי הבריטי : אונית משחית,טורפדות וסירות משטרה.
התנגדותנו לא עמדה לנו., נלכדנו! האנגלים עלו על האוניה וגררו אותנו לחיפה. לנו, ניתנה פקודה ע"י אנשי ההגנה לזרוק את תעודותינו לים כדי למנוע את זהותנו.
ידענו את המדיניות הבריטית. באותם ימים, עד מלחמת העולם, לאחר פרסום הספר הלבן, הם רצו לקבוע את ארצות המוצא של העולים, כדי להחזיר אותם לארצות אלו. פרט לגרמניה, אליה כבר לא יכלו להחזיר יהודים.
כאשר נלכדה האוניה עלו שוטרים, צילמו אותנו, וציוו עלינו להזדהות. בקיצור, יחס כמו אל פושעים. 
כנראה שהייתה לאנגלים אינפורמציה מדויקת על ארצות המוצא של העולים. אבל אנו קיבלנו הוראה "לקבוע", את גרמניה כארץ המוצא שלנו. כל מעפיל נשאל שלוש שאלות: שם העיר, הכתובת ושם הרב וכתובתו. רוב העולים הצהירו שהם מברלין 

והכתובת "כמובן" פרידריך שטרסה או וילהלם שטרסה ולפי ההצהרות הסתבר שבכל בית גר לפחות רב אחד...
אבל האנגלים לא הסתפקו בתשובות גרידא אלא, שלפי המבטא של המעפילים, ביידיש לרוב השתדלו לקבוע את המוצא האמיתי של העולים. והסכנה הייתה רבה שהמעפילים מפולין ומרומניה עלולים להיות מוחזרים לארצותיהם.- מועמדים לגירוש.
הבריטים הביאו לנו אוכל – זרקנו אותו לים והתחלנו בשביתת רעב. רק בהתערבות המוסדות (הסוכנות- ההגנה ) הפסקנו את השביתה. ארגנו מקהלה מדברת: "אנו רוצים לעלות" "לא נזוז מפה", אשר הדהדה בכל חיפה וקולה הלך על פני כל היישוב? לבסוף, אחרי עשרה ימים בנמל, הסכימו האנגלים להוריד אותנו לחןף, וכלאו אותנו בבית הסגר בחוף שמן בחיפה. 
מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם הבריטים על שחרורנו. אך התנאי היה קשה מדי. הם דרשו מהסוכנות הצהרה בגנות העלייה הבלתי חוקית. מחיר זה אי אפשר היה לשלם. על מנת להגביר את הלחץ על הסוכנות, שיחררו מעפילים בלתי מאורגנים שנתפסו לאחר בואנו, ואנו נשארנו כלואים. 
אנו עמדנו בקשר מתמיד עם המוסדות בדרכים שונות, למשל: פתקאות שהיו מוכנסות לתוך ככרות לחם, ידיעות שנמסרו בעת הורקת האשפה מחוץ למחנה, ועוד.
באחד הימים קיבלנו הודעה שהתאימה להלך מחשבותינו : עלינו לפרוץ ולברוח.
תכנית הבריחה הייתה כדלקמן: עלינו להצית את הצריפים במחנה, עם פרוץ השריפה יתהווה אי-סדר גדול, הבחורות תתעלפנה, מכוניות של כיבוי אש מחיפה יכנסו למחנה יחד עם עשרות מתנדבי ההגנה, ובתוך ההמולה שתווצר, נפרוץ כולנו, נתערבב עם הישראלים ונמלט מן הכלא. את הכלים לפריצת הגדרות במחנה היינו צריכים לקבל בתוך כדים של מרק פירות.מובן שרק בודדים בינינו ידעו על התכנית. אמוננו במוסדות ההגנה היה ללא סיג וקבלנו את תכנית הבריחה.
אבל לא ניתן לנו להיות גיבורים. בו ביום שנקבע לפריצה, כחודש לאחר מעצרנו, הופיע מייג'ור בריטי והודיע על שחרורנו. יצאנו בגלוי את שערי מחנה ההסגר והתפזרנו לקיבוצים שונים ברחבי הארץ. אני עברתי ל"מעגן " ששכנו אז,בחצר כנרת. הדבר היה כתעלומה בעיני. מדוע שוחררנו לאחר חודש, דווקא בו ביום שנועד לבריחה? האם היה זה מקרה ? או אולי נודעה לאנגלים תכנית הבריחה, וראו בשחרור ורנו דרך שלא להיכנס להתנגשות גלויה עם היישוב המאורגן. והתעלומה נשארה בעינה.
ועתה, אחרי 25 שנה נפגשים שנית, המעפילים, מארגני הספינה ומלוויה – חברי ההגנה שנשלחו לליווי הספינות. היו פגישות מרגשות בין חברים לשעבר, ושוב נגולו כל החוויות מחדש. פרטים רבים שלא נודעו עד כה ושרוב החברים לא ידעו עד היום נתגלו רק עתה.ברצוני לציין בסיפוק שלמעלה משליש מעפילי האוניה קולורדו הם חברי קיבוצים עד היום. 
אליעזר ארזי 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור