כניסת חברים ותושבים

שרה הלברשטט
תאריך לידה:
18/7/1915
תאריך פטירה:
7/12/1999
תאריך פטירה עברי:
כ"ז כסלו תש"ס

שרה הלברשטט

קטעים מתוך סיפור חייה אשר סיפרה ללאה הישראלי.

 

נולדתי בשנת 1915 בעיר קניגסברג שבגרמניה, להורי רחל וחיים גינסבורג.

מההורים יש לי זכרונות חמים וטובים. אבא היה חסיד וציוני (שילוב לא רגיל). הוא היה מניח תפילין ומתפלל יום יום. בבית שמרו על כשרות והקפידו על קיום מצוות.

היינו שבעה ילדים, שלוש בנות וארבעה בנים. אבא היה סוחר תבואות. הוא היה יהודי ישר והגון והיו לו יחסים מאד יפים עם האיכרים הגויים. המצב הכלכלי שלנו נע בהתאם לעסקים. יותר מהמסחר עניינו את אבא הלימודים. כל חייו למד תלמוד, וליד לימודי הקודש, קרא ולמד גם על הציונות.

היתה לנו אמא נפלאה, יידישע מאמע אמיתית. אמא ניהלה את הבית ברוח טובה ובחריצות. יש לי זכרונות חמים וטובים ממנה. היא נתנה הרבה עזרה, תמיכה וחום. בגיל תשע כבר הייתי חברה בתנועת ״בלאווייס״ (תכלת-לבן). אהבתי מאד את הפעילות בתנועה. כל יום ראשון היינו יוצאים לטיול מחוץ לעיר ביערות, בטבע. באמצע השבוע התקיימה פעולה בסניף. המדריכים סיפרו לנו על ארץ ישראל והחיים בה. בתנועה גם למדתי עברית. מלבד התנועה, הייתי גם חברה במועדון הספורט של ״מכבי הצעיר״. שם התאמנתי על מכשירים והתעמלות.

בגיל 18 יצאתי להכשרה, בשוודיה ובדניה. הייתי שם תשעה חודשים. עבדתי במשק־בית. אחרי העבודה, בערבים, היינו נפגשים עם החברים מההכשרה. כולנו חיכינו לסרטיפיקטים מהארץ.

בפברואר 1935 עליתי ארצה. נחמיה ופינו חיכו לי בנמל. אני זוכרת שהיה יום מאד גשום וקר. הלילה הראשון שלי בארץ לנתי בחיפה, ולמחרת בבוקר נסענו לגדרה, למחנה שער־הנגב. בשער־הנגב פגשתי חברים שהכרתי מהתנועה מתקופת ההכשרה. מההתחלה הרגשתי טוב במקום החדש. הייתי מרוצה מהחברה ומההווי בקיבוץ, וקיבלתי את הקשיים כחלק מהחיים בארץ ובקיבוץ. בחורף ובאביב עבדתי בפרדסים ובקיץ עבדתי אצל נשות המושבה במשק-בית, בעיקר בכביסה. בשער-הנגב היינו שבע שנים, ושם הכרתי את אליעזר.

בשנת 1940נישאתי בחתונה צנועה בקיבוץ. החתונה היתה משותפת לנו ולעוד שישה זוגות והרב מגדרה קיים את הטקס הדתי בחיפזון. לא היתה לי טבעת, וחברה השאילה לי. ביום החתונה עבדנו, והטקס היה בערב. אמא שלי (הורי הגיעו ארצה כשנה קודם לכן וחיו ברמת־הכובש, אצל אחי פינו) הביאה איתה עוגה, ובחדר של אחת החברות עשינו מסיבה צנועה סביב העוגה ובקבוק יין.

בשנת 1942 עלינו לכפר-סאלד.שם הייתי מאד מרוצה, הנוף היפה של הגליל והחברה היו לרוחי. ההתקפה על כפר-סאלד זכורה לי היטב. עבדתי אז בבית הילדים כמטפלת. ההתקפה התחילה מוקדם בבוקר. מהחדר שלי בקצה הקיבוץ רצתי לבית הילדים והורדנו אותם למקלט תחת מטר הכדורים. שם בילינו עד הלילה. יותר מאוחר פינו אותנו לעין-חרוד, מחשש של התקפות נוספות. פינו רק את הילדים והאמהות ופעם בחודש הגיע אליעזר לביקור.

את תקופת הפילוג עברתי בהרגשה קשה. היה לh קשה לראות איך החברים מהקיבוץ המאוחד, שהיו חברים שלנו, נעשו קרים אלינו. היתה לי הרגשה שהם אפילו עוינים אותנו. רציתי לעזוב לעיר, לא רציתי לעבור לקיבוץ אחר. האמון שלי בחיי קיבוץ התערער. אליעזר רצה להמשיך בחיי קיבוץ ולנסות להתחיל מחדש. כשעברנו לגבעת-חיים נכנסתי לעבוד במחסן הבגדים של הילדים. אני זוכרת שהמחסנאית הראשית העירה לנו על הביגוד הדל שהבאנו איתנו מכפר-סאלד.

באופן כללי הרגשתי טוב. זה שהתחלנו, שני הפלגים, להקים קיבוץ במקום חדש, עזר להרגשה הטובה.

ב-1971 עברתי לעבוד במחסן הבגדים של גת. אהבתי את העבודה הזו ועבדתי שם יותר מעשרים שנה.

הקיבוץ של היום הוא אחר ממה שחשבתי שיהיה קיבוץ. כל הבנות שלנו גרות מחוץ לקיבוץ והיו זמנים שגם לאליעזר ולי היו מחשבות ללכת מכאן, אך בהשפעת נחמיה נשארנו.


עד כאן סיפורה של שרה.

בשנים האחרונות נחלש גופה של שרה והיא נזקקה לתמיכה ועזרה של חברים קרובים וצוות הקשישים.

הבנות, החתנים, הנכדים עם הנינים הירבו לבקרה, לעטוף אותה בחום ואהבה, שכילדה הורגלה לקבל בבית הוריה.

                                                                                                              יהי זכרה ברוך.

 

 


 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור