כניסת חברים ותושבים

שמשון (מקס) בישבורג
תאריך לידה:
9/10/1925
תאריך פטירה:
7/2/2000
תאריך פטירה עברי:
א' אדר תש"ס

שמשון (מקס) בישבורג

דוד מקס לא היה דוד במובן המקובל של המילה. מילדות ליוותה אותנו דמותו האחרת, המופנמת, השתקנית, התמהונית משהו. את חידת הדמות הזאת מעולם לא הצלחנו לפענח עד תום, ואולי גם לא היה אפשר.

לימים, בבגרותנו, כבר ידענו והבנו יותר. קצת, טיפ-טיפה ממה שהיה מקס מוכן לספר ומעט ממה שליקטנו מאחרים. מקס היה ניצול שואה, מאותם ניצולים, שמעט מאד דובר בהם, והם לא נעטפו בחמלה, בדחילו ורחימו כמו אותם שניצלו מן התופת עצמה. מקס היה מאלה, שאמנם לא נפגעו בגופם, אבל התעללו קשות בנפשם. אלה, שהמלחמה עקרה באחת ממשפחותיהם, השליכה אותם, נערים בודדים, לגורלם, חיללה את ילדותם ונעוריהם ופצעה את נפשם ללא תקנה.

שנים היטלטל בדרכי אירופה, נגרר ממסתור אחד למסתור אחר, עבד בכל עבודה קשה על-מנת לקנות לעצמו את פת הלחם והיצוע במרתף שהעניקו לו משפחות נוצריות. כל אותן שנים היה אחוז אימה גדולה, בדידות ללא גבול, מנותק מהוריו ומאחותו וחרד לגורלם.

"שם", אמר לי פעם, "הורגלתי לשתוק. אסור היה שישמעו את המבטא הגרמני שלי, שעלול היה לעורר שאלות וחשדות, ולהביא עלי אסון".

אז הוא שתק. הוא שתק כנער פשוט, הוא שתק כשזכה לעלות ארצה ולהצטרף אל אחותו בכפר-סאלד.הוא שתק כששלחו אותו לכל עבודה , מבלי לברר אם רצה בה,

ושתק – הגם ששמח – כשהגיע לגבעת-חיים, ונשלח לעבוד ב״גת״, שם היה אחרון חברי הקיבוץ ליד פסי הייצור.

כיוון שסבל כל כך בנעוריו , ידע להעריך את מה שהיה לו כאן, והסתפק במינימום ההכרחי : דירה שמעולם לא הורחבה, ריהוט נזירי, פטיפון ותקליטים קלאסיים, ספרים, עיתונים, טלוויזיה.

מי שהתעניין והתאמץ לדובב את מקס, גילה, מן הסתם , שהיה בקי בהוויות העולם, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, שהיטיב לצטט סופרים ומדינאים, שהיה מצוי היטב בספורט. הפועל-ת״א היתה הקבוצה שלו.

בשנים האחרונות, כשהלכה בריאותו והידרדרה, ארכה והלכה שתיקתו . עד ראשית החורף הייתי לוקח אותו, אחת לשבוע, לסיבוב קצר בדרכי הקיבוץ. רוב הזמן שתק, מרוכז היה בצעדיו הזהירים, ונדמה כסובל. ובכל זאת לא ויתר. הוא חיכה לטיול

השבועי. בחודש האחרון, כשגברו מכאוביו ומצבו החמיר, התנתק מאיתנו, אם כתוצאה ממצבו, אם מבחירה. בשתיקה קיבל את ייסוריו, ובשתיקה, כמו תמיד, לבדו, כמו תמיד, נפטר.

דוד מקס לא היה דוד במובן המקובל של המילה, אבל בחייו, מבלי שהתכוון, לימד אותנו שיעור חשוב על מורכבותו של הקיום האנושי, ועל קסמו של האחר והשונה.

                                                                                                                                     ארנון לפיד


 

דרכו הארוכה לארץ ישראל

מתוך סיפור חייו של שמשון בישבורג


מוקדם למדי, עוד לפני שהגיש הנשיא הקשיש פון-הינדנבורג את השלטון להיטלר (30.1.1939) חשתי באנטישמיות. ברחובות נשמעו לעיתים הקריאות ״יהודים החוצה", ומאוחר יותר הייתי עד לנישול יהודים מעסקיהם ופרנסתם. אז גם החל בית הספר הכללי בקניגסברג להתרוקן מתלמידיו היהודים ואני הועברתי לבית-יתומים בעיר.

מייד לאחר ״ליל הבדולח" (9.11.38) נשלחנו חזרה לבתי ההורים. לעולם לא אשכח את אווירת הפחד ששררה בעיר. במו עיני ראיתי את בית-הכנסת בוער, ואת השתוללותם של אנשי הס״ס ברחובות. יום אחד התקבל מכתב, בו נתבקשתי לחזור מייד לקניגסברג. הייתי אז בן 31 וכשנפרדתי אותו לילה ממשפחתי , לא שיערתי שיחלפו שמונה שנים קשות עד שנשוב וניפגש. בהמשך, כשמימי אחותי נשלחה להכשרה חלוצית, יצאנו, כ- 25 מחניכי בית היתומים, למצוא מקלט במדינה הראשונה שפתחה שעריה בפני פליטים יהודים - הולנד.

ב-1 ביולי החל גירוש היהודים מאמסטרדם. נרקמת תוכנית להבריח אותנו לשווייץ. אני וחבר נוסף יוצאים אחרונים למסתור – מקלט גדול באמסטרדם. המקלט הזה,

יתברר בהמשך, יהיה רק תחנה ראשונה בשרשרת תחנות זמניות, אולי עשר, שטולטלתי ביניהן. תמיד באותה דרך: אלמוני היה מגיע, אוסף אותי בלי שאדע לאן, ואיתי רק הבגדים הבלויים שלגופי ותיק עם מעט חפצי האישיים.

כשנה היטלטלתי כך בין תחנות שונות ומשונות. כשסוף סוף התקרב מועד הברחתי - הביא אותי האלמוני לבית משפחת יהלומנים בצפון הולנד, אלא שאז בוטל במפתיע המעבר לשווייץ. התברר כי קבוצת פליטים שניסתה לחצות את הגבול - נתפסה. הוחזרתי לאמסטרדם, ולאחר שבוע לקח אותי האלמוני לכפר נופש כלשהו. שם חייתי, יחד עם עוד שני צעירים, כחצי שנה.

במאי 1943, כשנודע על פלישת הגרמנים לצפון-אפריקה, נכנסתי למרה שחורה. העתיד נראה מאיים. עם חבר נוסף הועברתי לרוטרדם. בפברואר 1944 הועברתי לכפר נוסף. האיכר שנתן לי מחסה העביד אותי בפרך, פשוטו כמשמעו. כיוון שלטענתו אכלתי יותר מדי, החליט לסחוט ממני את מלוא התמורה. מחושך עד חושך עבדתי בגן הירק שלו, עד שהגעתי לאפיסת כוחות.

באביב 1946 התארגנו, כ-25 צעירים, במטרה לעלות לארץ. בהגיע היום, התלווינו לחיילי הבריגדה היהודית. נסענו בשתי משאיות, עם מעט ציודנו האישי, בדרך הארוכה למארסיי שבצרפת. שם התחלקנו לשתי קבוצות, וזכינו לבלות שבוע בעיירה קטנה בריביירה הצרפתית. למרות שהיה זה חודש ספטמבר, לא ויתרנו על רחצה בים, והופתענו לראות את הנערות הנאות לבושות ביקיני. שליחים שהגיעו אלינו מהארץ הבטיחו, שעד חנוכה נעלה כולנו.

בסופו של דבר התאחרה יציאתנו עד ערב פורים. שבועיים שלושה לפני היציאה זכיתי לראשונה לקבל מאדם זר אות חיים מההורים, והייתי נרגש ומאושר.

נדחסנו, כ- 730 איש, רובם ככולם צעירים, על סיפון האוניה ״תל חי״, שעשתה דרכה ממארסיי ארצה במסגרת ״עלייה ב״׳. מלבד מזון בשפע – שימורים של הצבא האמריקני – היה על האוניה גם נשק, שהיה מיועד ל״הגנה״.

11 יום ארכה ההפלגה, במהלכה עברו עלינו סערות קשות, ולקינו במחלת-ים. אך ככל שהתקרבנו ארצה, הלך הים ונרגע. ביום האחרון למסענו ערכו לנו הבריטים קבלת-פנים: מטוס-קרב חלף מעלינו באיום, ואוניות מלחמה התקרבו אלינו. מיהרנו להשליך את התעודות והנשק למים ולהתלבש – כולל אנשי הצוות – בבגדי פליטים. כשעלו האנגלים על הסיפון, התייצבנו כולנו מולם, ושרנו בגאווה את ״התקווה״.

 

מדברי העובדים בסביום:

מקס לא היה איש רעים להתרועע, וגם לא איש מילים.

אבל אלה שבכל זאת הצליחו להתקרב אליו, הכירו אדם בעל ידע רחב בתחומים שונים, אותו שאב מספרים שקרא, והיתה בו הבנה ואהבה גדולה למוזיקה.

היה אדם חרוץ ומסור לכל עבודה אליה נשלח, ולא ויתר על יום עבודה גם כאשר חש ברע.

ב״סביום״ עבד בהנאה גדולה. ידע להוקיר ולהודות במילים חמות על כל שירות או עזרה שהוגשו לו.

מעולם לא התלונן או נקלע למריבה.

מעט אנשים הכירו את מקס, אבל מי שהכירו - אהבו.

 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור