כניסת חברים ותושבים

מימי (מרים) ליפמן
תאריך לידה:
13/3/1920
תאריך פטירה:
13/11/2000
תאריך פטירה עברי:
ט"ו חשון תשס"א

מימי ליפמן בצעירותה


קורות חייה

אנו לומדים על תולדות חייה של מימי מסיפורה לארכיון.

נולדה בגרמניה ב־1920, בעיר זנצבורג. בעיר היתה קהילה יהודית קטנה מאוד, קהילה שומרת מסורת.

עם עליית היטלר לשלטון, החלו נדודים מעיר לעיר, עד שבגיל 18 הצטרפה מימי לתנועת הנוער, וכאן החל גם מסלול עלייתה ארצה.

אחרי ליל הבדולח החליטה להירשם לעלייה. עברה הכשרה, ואולי יותר מאחת. ובאחת מהן גם פגשה את הלל, ויחד, כידידים, המשיכו את דרכם לקראת העלייה.

הם זכו לצאת מגרמניה בקבוצה האחרונה שאישרו אז הגרמנים, במסגרת עסקה של הוצאת יהודים תמורת כסף יהודי רב - כסף, ששימש את הגרמנים לרכישת נשק...

מימי והלל, ואיתם אסתר וצבי פלבר וגם רולף דרייפוס, הועלו לאונייה פאטריה למסע הידוע - הקשה והארוך - לארץ ישראל. זו אותה אונייה, שחובלה וטובעה בנמל חיפה כדי למנוע את גירושה לאי מאוריציוס.

הניצולים הועברו למחנה עתלית. לשם הגיעו שליחי קיבוצים ותנועות, לעשות נפשות ליישוביהם. עדי נחמני שכנע אותם להצטרף לשער-הנגב. ומאז היו חייהם שזורים בחיי הקיבוץ שלנו: הם היו בין הצעירים באנשי שער-הנגב, לכן נשלחו בין הראשונים הגלילה, להכנת התחלת ההתיישבות החקלאית לכפר-סאלד. עבדו שם בעיקר בעבודת סיקול, וכך הכינו את הקרקע לגן הירק והמטע.

שם גם נולדו למימי והלל אילנה, בכורתם וארנון.

הם אהבו מאוד את כפר-סאלד ואת נוף הגליל, ועם הפילוג הצטרפו, מסיבות חברתיות, לקבוצה שהתאחדה עם הפלג של גבעת-חיים. כאן נולדה אלה. מימי עבדה תחילה כמטפלת, ואת קבוצתה הראשנה ליוותה מכיתה א׳ ועד בר-מצווה (כך היה נהוג פעם בחינוך אצלנו, וזה גם התאים לטבעה של מימי - התמדה).

אחרי כן עברה לעבוד במחסן הבגדים, כל השנים, עד שחלתה במחלתה האחרונה.


 מימי ליפמן, מחסן בגדים 1991

מימי, מחסן בגדים 1991



כולנו זוכרים אותה משכימת קום, הולכת במרץ רב, או מדוושת על אופניה, דבקה במשימותיה.

כולנו גם זוכרים את מסירותה לאחיה, מקס ז״ל, בימי מחלתו הארוכה. ערב ערב היתה מבלה שעות אחדות לידו, ומקלה על בדידותו. ערב ערב, גם כשכוחה כבר לא היה עימה .

הכרנו את מימי כאדם סגור. ואולם, בימי מחלתה, נפתחה מאוד, והתגלה לנו הצד הרגיש והרך באשה זו. נעים היה לעזור לה. נעים היה בחברתה.

ילדיה בחרו לחיות במחוזות אחרים. אנו רוצים, שהקשר שלנו לאילנה, ארנון ואלה יימשך.

יש לכם חברים ואוהבים כאן. אנא!

אורה ורד

 

 

על ואל אמא

הצניעות היא לדעתי התכונה והמתנה שיש לנו, בני האדם. וכזאת היתה אמא, ושכזאת הסתפקה במועט. היו כמה דברים שהאהבה אליהם היתה לפעמים קצת מוגזמת. אמא אהבה צמחיה, אמא אהבה את הגינה המטופחת, שבעזרת ארנון

ואצבעותיו הירוקות תמיד פרחה, אמא אהבה צמחים יפים בבית, אמא אהבה תמיד פרחים יפים בבית, וכשהיה לה כבר קשה להחליף את המים המלוכלכים, שהיא הרי היתה איסטניסטית, החליפו פרחי המשי היפים את מקומם של הטריים . אמא אהבה מאד תכשיטים וגם היה רצוי שהם יהיו ממשיים - זהב, טורקיז, אמטיס ופנינים. אמא אהבה בגדים יפים וגם אהבה מאד את הבושם white linen של אסתי לאודר. אמא ידעה להתלבש והגרדרובה שלה היתה מן היפות שראיתי לנשים בגילה.

אחרי שאבא עזב אותנו, לפני אחת-עשרה שנים, האהבה הכי גדולה שלה היתה לבוא אלינו לתל־אביב, ולא בגלל מה שיש לעיר להציע, היא הרי באה מעיר גדולה, אלא שימח אותה שיכלה להיות איתנו, שימח אותה לשבת אצל שלומית בקפה ״דיצה״ ולשתות אספרסו כפול בלי סוכר ועם חלב קר, ולאכול קרואסון טרי. היא שלטה בממלכת הגלידות הנפלאות בתל־אביב, היא ידעה ש״ד״ר לק״ וגלידת באר־שבע הן המשובחות יותר, ובשל שמירה קפדנית על מה שהיא אוכלת, גם הגלידה היתה צריכה להיות אך ורק שרבט ולא גלידות עתירות קלוריות. כשהייתי מחזירה אותה הביתה תמיד היה לשתינו קצת עצוב, אבל תמיד התנחמנו שעוד מעט יהיה ראש-השנה או פסח או ימי הולדת ואז שוב נתכייף לנו כולנו בתל־אביב.

במארס האחרון חגגנו לה את יום הולדתה השמונים, ולכבוד זה גם באה ענת האהובה שלה מאוסטרליה. חשבנו לעשות את זה קצת אחרת, ובחרנו בנסיעה לזכרון-יעקב. שתינו קפה בבית־קפה וקצת טיילנו, נראה היה שהיתה מאושרת. למרות המגבלות

הפיסיות היא עמדה בכבוד ביום הנפלא הזה, שסיומו היה ארוחת-צהריים במסעדה שהומלצה מראש בבנימינה, ואמא לא הסתכנה והזמינה רק סטייק וצ׳יפס. ואז הגיע חג הפסח שכל-כך אהבה, ובליל הסדר היא לבשה לבן ונראתה נקייה ואצילית

ומאושרת שהפעם כולנו עושים ביחד את החג בקיבוץ.

ואז, כרעם ביום בהיר, קצת אחרי הפסח, נפל עלינו האירוע, והחיים השתנו מן הקצה אל הקצה. דרך השיקום בכפר־סבא לנווה-נעם, לשיגרה חדשה, מאד אחרת. מהמקום של להיות אמא שלנו הפכה היא להיות המטופלת הנזקקת. ופה התברר לנו שאמא, בעקבות האירוע, לא רק שנפתחה לסביבה ואלינו בפרט, גם נפתחה ורבאלית ורגשית, חוש ההומור שלה פרח, היו שעות משעשעות, היו שעות מצחיקות עד דמעות, היו רגעים קשים אבל עצמת האהבה, הנתינה והקבלה היו שיא בחיינו והיה

השיא של סיום חייה. כמו בחייה כך במותה, בלי דראמות גדולות, אחרי מקלחת, אחרי ארוחת־בוקר ואחרי מסאז׳ ברגליים, שלמדה לאהוב, בחיוך מבויש, בצניעות ובשקט הלכה לה אמא למחוזות אחרים.

לתמיד תהיי אהובה, אימקה שלנו

אלה

 

מימי ואלה

מימי ואלה ליפמן


כמה עצוב שרק בזקנתה, ככל שהלך גופה ובגד, הלכה אמא ופתחה את נפשה. פתחה ונפתחה אל העולם, אל החברים, אלינו, ילדיה ונכדיה.

כמה עצוב, אבל גם מנחם, שדווקא בחודשיה האחרונים, מרותקת למיטתה, כלואה בכיסא גלגלים -  דווקא אז התירה לעצמה סוף סוף לתת דרור לרגשותיה ותחושותיה - הרגשות והתחושות שאצרה בתוכה בחומרה שנים רבות, אולי בעקבות ילדות שנשתבשה ונעורים שלא מוצו, ואולי בהשפעת התרבות הגרמנית שלתוכה נולדה. כך או כך, לפלא היה בעינינו התהליך שעברה בחייה. בצעירותה, בילדותנו, היתה אשה מופנמת, שתקנית, מרוחקת ורדופת פחדים שלא ידענו את פשרם. ככל שבגרנו, ככל שהזקינה, דומה כי הלכה ונתחזקה, השתחררה מפחדיה, פתחה סדק צר, שהלך והתרחב, אל סביבתה ואלינו. 

בהוויה התובענית של ראשית הקיבוץ היתה אמא נטע זר משהו. לעולם נותרה מחוץ להמולת העשייה ולמעגל היחד, למרבה מבוכתנו. שנים היו צריכות לעבור כדי שנשכיל להבחין באיכויות המינוריות; החריצות, המסירות, הצניעות, היושר, חדוות הנתינה והתמימות הנוגעת ללב.

אחרי שהתאלמנה, בניגוד לחששותינו, בראה לה עולם קטן משל עצמה, שהיו בו טיפוח עציצים וגינה, שחיית בוקר - 40 בריכות כל יום, אחת לא פחות - עיתונים וטלוויזיה, טיפוח חברויות קטנות, מתנות לילדים ולנכדים.

בחודשיה האחרונים התאהבנו בה עד כלות. אמא לא חדלה לדבר על תחושותיה, לבטא בגילוי-לב את רגשותיה, להרעיף עלינו, ככל שהרשה כובד דיבורה, דברי חיבה ודאגה. ועדיין האמינה שעוד תשוב לביתה, לעציצים, לבריכה, לשמלה החדשה שקנתה. וכיוון שהיתה חשופה ומוגבלת כל כך, התירה לעצמה לבכות את כל מה שאסרה על עצמה לאורך השנים.

כמה מנחם, שאל מותה לקחה עימה את ים האהבה שהרעפנו עליה, ואנחנו לוקחים אותו איתנו, אל שארית חיינו.

ארנון

מימי ליפמן

ליפמן

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 2

חלום

אילנה | 23/8/2014

הלילה חלמתי על אמא..בחלום ..צעירה ,אני עוזרת לה לבחור חולצה...היה מפגש כיפי..כמו שתי חברות ...שתינו בנות אותו גיל.....שמחה שבאה לי בחלום....כל כך ברור ...הכל מסתדר בחלום,,כל כך פשוט


מפגש מלא בזכרונות עם כל האנשים שהייתי איתם בשבילי החיים בגבעה.......

תמונה של אמא

אילנה | 4/1/2014

תודה גדולה לאנשי הארכיון.מתרגשת לראות את אמא שלי...

העתקת קישור