כניסת חברים ותושבים

אורי לב-רון
תאריך לידה:
18/12/1916
תאריך פטירה:
16/11/2000
תאריך פטירה עברי:
י"ח חשון תשס"א

רק בזק צהוב סמוך לארכובתו.

רגע ניצב בלי נוע.

הוא לא צעק.

הוא נפל חרש כאשר ייפול האילן,

וקול נפילתו לא נשמע בגלל החול הרך

                                                מתוך ה״הנסיך הקטן״


סרטון על אורי 





 קורות חיים


אבא נולד בגרמניה, בעיר דטמולד, בדצמבר 1916. אביו היה ממשפחה מאמינה, ובין יתר עיסוקיו היה המורה האחרון לעברית בעיר מלגו. אמו באה ממשפחה מתבוללת, שרובה נספתה במחנות הריכוז.

אבא נמשך לתנועה הציונית מגיל צעיר והתחיל להדריך בתנועה מגיל 14.

 

באפריל 1933, לאחר יום החרם הראשון של הנאצים על עסקי התושבים היהודים, חיסל אביו את עסקיו בגרמניה, ועד סוף השנה המשפחה היגרה לפלסטינה והקימה משק חקלאי בפרדס־חנה.

אבא היה פעיל בתנועת הנוער־העובד, ובמסגרת התנועה הגיע לקיבוץ אלונים בשנת 1939, שם הכיר את אמא.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליטו אבא והדוד ארנסט, שאחד מהם יתגייס לצבא הבריטי למלחמה בנאצים. היות שלאבא היתה מגבלה גופנית בכתף, הוחלט שאחיו יתגייס לצבא ואבא ואמא עברו לפרדס־חנה לעבוד במשק של המשפחה.

שם נולדתי אני.

עם סיום המלחמה חזר הדוד למשק בפרדס־חנה, ואבא, אמא ואני הצטרפנו לקיבוץ כפר־סאלד, שם נולדו אראלה ויפתח. דבורה נולדה כבר בגבעת־חיים, לשם עברנו לאחר הפילוג.

בגבעת־חיים ריכז אבא את הפרדס במשך שנים רבות. אמא עבדה יחד איתו בפרדס עד שחלתה. אבא המשיך לעבוד בפרדס, אך העביר את הניהול לדור הצעיר, ועבד בצוות הפרדס עד שנחלש גופנית (בסך הכל, כמעט יובל שנים).

בחודשים האחרונים התנדב לעזור בעבודת תרגום חומר מגרמנית לעברית בבית טרזין, והרגיש מצוין עם הצוות ועם תרומתו הנוספת גם לקיבוץ. ליד זה הקדיש המון מזמנו החופשי ללימודים בתחומים שונים.

 

                                                                                              דן לברון


 

 

סבא,

אלו לא דברי פרידה או הספד, הרי אני לא  אפרד ממך לעולם.

אני רוצה לדבר איתך, כמו שעשינו תמיד.

ראיתי אותך אתמול בפעם האחרונה . שליו ורגוע כמו מי שהגשים מטרה. ואיזו מטרה חשובה זו הייתה בשבילך למות צלול, לא להיות נטל על סביבתך. בצניעות כזו מתחשבת, רק לא להכביד על איש.

 

סבא, אני מודה לך על הזכות שהענקת לי להיות כל כך קרובה אליך .אולי רק אתה ואני נדע כמה מה שהיה בינינו היה מיוחד.

את כל הסודות שהיו שמורים רק לשנינו אני לוקחת איתי עכשיו.

כמה אהבנו את השיחות השמורות רק לנו. כמה אהבת לשמוע את שיש לי להגיד. קרנת כולך כשהקשבת לדבריי ודעותיי, שלא פעם סתרו את שלך.

ואיך אהבת לשמוע אותי שרה. לא מפספס אף קונצרט. העיניים שלך ברקו מהתרגשות כששמעת אותי שרה בגרמנית, שאתה  בעצמך לימדת אותי, במשך שעות, לשבור בה , בשפת האם שלך, את השיניים.

כל כך שמחת תמיד להיות בכל מקום שיש לי בו חלק.

היית השותף הסודי שלי לכל האהבות והקשרים שהתחילו, כשהייתי באה אליך לנהל שיחות סלפון של שעות, בלי שיפריעו. ותמיד בסוף היית יודע הכל ומביע את דעתך הסובייקטיבית.

תמיד עמדת לציד׳ בכל הצמתים החשובים בחיי. אפילו עכשיו, בקורס שכל כך היית גאה בי על בחירתו, עוד הספקת לתרום את חלקך.

סבא, אני לא יודעת איך אסיים את הקורם בלי  לראות אותך שם.

התמונה שציירתי אותך נמצאת סוף סוף בבית שלך. הרי בחייך לא הסכמת לקבלה.

הביכה אותך דמותך המוגדלת. כן, תמיד החרשת את גדולותיך הרבות.

אני יודעת שאתה ממשיך לצפות ב׳ ולראות את צעד״. אני יודעת שתהיה גאה בי על כל שאעשה, כמו שאני גאה בך על כל שעשית.

מעטים זוכים לסבא כמוך, ומעטים עוד יותר זוכים לקרבה כזו. אני יודעת שלא ניפרד לעולם.

תעדכן את סבתא על המשפחה הנהדרת שלנו, שדאגת בקנאות לשמור ולאחד.

אני אדאג שתנוח על משכבך בשלום, אפילו שאני בטוחה, שמה שבאמת מטריד אותך עכשיו הוא המצב הפוליטי בארץ.

אוהבת אותך כמו שרק אתה תוכל לתאר.

                             

                                                                                        סמדר

 

סבא,

שוב תפסת אותנו לא מוכנים, אבודים בתוך חלל גדול וריק שהשארת אחריך.

אף אחד מאתנו לא דמיין לעצמו מצב כזה, שפתאום לא תהיה, שיקרה לך משהו. היתה הרגשה כזאת, שאתה יכול להמשיך אתנו לנצח. ופתאום - אינך.

קשה לנו שהלכת ככה, בלי שום התראה, ולא היתה לנו הזדמנות להיפרד, להגיד לך, כמה אנחנו אוהבים אותך, ואיזה סבא נהדר אתה.

אבל, הלכת לעולמך בדרך שרצית ואיחלת לעצמך. באמצע החיים ממש. המשכת לעבוד וללמוד במרץ כל השנים, בלי מנוחה. התעקשת להמשיך לעשות הכל לבד,

ולהכין ארוחות ערב ביום שבת, גם כשכבר היה לך קצת קשה. אמרת תמיד, שברגע שלא תוכל להיות עצמאי, ותהיה תלוי בעזרה וסיעוד - לא תרצה

להמשיך יותר.

וכאילו מישהו שם, למעלה, שמע אותך וקטף אותך באמצע החיים: באמצע תרגום ספר, באמצע נסיעה ללימודים במכללת רופין. פשוט, לא הפסקת לעשות את מה שאתה אוהב. וככה, הלכת לנו בשקט, בלי טיפה קטנה של סבל. מוות של צדיקים.

עד הרגע האחרון נשארת צלול ופיקח. היית מעורב בכל מה שקורה, ועל הכל היה לך מה להגיד. אנחנו תמיד הקשבנו בתשומת לב. היית מעורה בפוליטיקה, בענייני המשפחה, בחגים ובאירוע״ הקיבוץ.

תמיד היית מגיע לכל אירוע חשוב בחיינו - מיומולדת בגן, דרך טקסים בבית הספר, תחרות סוסים, ג׳ודו, מפגשי נגינה ושירה, ועד טקסים בצבא. ותמיד עם המון אהבה וגאווה.

למדנו ממך כל כך הרבה, ונתת לנו דוגמה אישית כזו גדולה. ראיית עולם פיקחית ונבונה, חוש צדק ומוסר גבוהים ונדירים, מוסר עבודה, עקשנות ודבקות במטרה.

הקשבנו וספגנו הכל. לפעמים נדמה שלא מספיק, שיש לך עוד המון אוצרות פנימיים שרצית להעניק לנו מהם, ולא תמיד היינו פתוחים לקבל את הכל. תמיד ידענו שתהיה לצדנו, ותתמוך בנו בכל צרה שלא תבוא. יכולנו לבוא אליך בכל

בקשה או בעיה, ותמיד ניסית לעזור ולתת עצה טובה.

היית עמוד התווך של המשפחה, היה לך חשוב לאחד ולגבש אותה, וכולה סבבה סביבך.

היית סבא נפלא ואוהב לכל נכדיך, וכולנו נתגעגע לארוחות המשפחתיות בשבתות, ובחגים לביתך החם, שתמיד היה פתוח לפנינו. ובעיקר נתגעגע לחיבוק האדיר, החם והאוהב שלך. כולנו מתקשים לחשוב על ההמשך בלעדיך.

אוהבים ומתגעגעים

 

                                                                                    שני

 

אבא נחשב בקיבוץ לדחפור חופר בעל זיקה מיוחדת לסוריה. אני זוכר, שהתקבצנו כל ילדי גן אדית (היום גן רימון( מול משפחת זילברמן את שינדלר, כדי לראות את אורי לב־רון חופר מעביר־מים מתחת לכביש. מעביר, שעד היום מוריד את המים מחדר האוכל לכיוון משפחת זילברמן־נחמני. הגננת שאלה את אבא למה הוא חופר בידיים ולא בטרקטור, והוא הסביר לה שבימי גשם אין עבודה בפרדס, והוא עובד כ״פקק״ בקיבוץ... כזה בדיוק היה אבא, בעל מוסר עבודה בלי גבולות. כל ארבע שנים היה אבא מתגייס לפעילות מפלגתית, ונעלם לתקופות ארוכות לצורך העניין. בין לבין הוא נהג להזכיר לאמא ציפורה שהוא עסוק, אבל שלא תשכח את תאריכי ימי ההולדת שלנו ושל הדודים ושל הדודים הרחוקים בכל העולם.

אבא זכר תאריכים באופן פנומנלי: מה שלמד בילדות או בשלב מאוחר יותר נרשם אצלו בזיכרון ונכנס אצלו לראש לעולמים. בשבילנו הוא היה המחשב.

גדלנו עם אבא שהערכנו והערצנו מאד, אך בילדות לא קיבלנו מספיק ״שעות אבא״. רק עם פרוץ מחלתה של אמא בפעם הראשונה, הגיע השלב שגיליתי תכונות חדשות באבא.

אבא היה בהלם, כאשר התברר שלאמא יש מחלה ממארת. הוא דיבר איתנו והסביר והתכנס בתוך עצמו. אמא היתה זו שעשתה מהר מאד את השינוי באבא - היא לא נתנה לו רגע אחד להסתגר, ומייד התחילה בשיחות איתנו על התפקוד בבית, וגם העמידה אותו על מה יהיה מקום הפרדס בסדר יומו ובחיי הבית. מאותו רגע קיבלנו אבא אחר: רגיש יותר ומבין יותר.

הפרדס הרוויח משרד חדש. הבית והמשפחה היו חלק גדול מחייו מאותו רגע, במקום ניירת מהפרדס, הוא התחיל לסדר את ערמות התמונות שהוא שמר. אבא ניסה לתת לנו דברים שבעבר לא הספיק, ואמא דאגה לכך, שאבא ימשיך בכל הדברים החשובים לו.

עוד שינוי גדול אצל אבא היתה הנכדה הראשונה, טליה, ואבא-סבא פשוט השתגע. פתאום ראיתי את אבא הולך לפעוטון ויותר מאוחר לגן, דבר שאנחנו הילדים לא זכינו לו. טליה שיגעה אותו, והוא רדף אחריה, ושמר עליה כמו על יהלום. יחד עם זאת, הוא גם נמס ממנה. אנחנו, הילדים, סבלנו קשות מעישון הסיגריות של אבא. שנים רמזנו וביקשנו שיפסיק לעשן, ולא עזר לנו, וסבלנו בשתיקה. טליה הקטנה ־ בגיל שלוש עמדה על שלה שיפסיק לעשן, הוא ניסה וניסה, הפסיק ונשבר, ובסוף, טליה הנכדה הקטנה ניצחה אותו - אבא הפסיק לעשן.

 

פרידה מאבא

על דף אחד קטן, ואתה הרי איש כל כך גדול.

אין תחום שלא התעניינת בו, אין ספר שלא חרשת אותו, אין חלקת ארץ שלא דרכת עליה, אין אבן שלא הפכת, ואת השכלתך -  תמיד העשרת, וגם ביומו האחרון היו לך תוכניות בלי נוף, ללמוד, ללמוד, וכמובן ללמד. אהבת לתת מהידע שלך לכולם, ובעיקר לנכדים.

 

אהבת ספורט והתעניינת בספורט, עיקר אהבתך היתה לספורט נעוריך: טניס שולחן וטניס בכלל. את אהבתנו לספורט קיבלנו ממך. אנחנו, ארבעת האחים, גדלנו עם אמא, כמו אפרוחים תחת הכנפיים, ועם אבא גדול, עם מוסר גדול, שהיה שייך יותר לדור התמימות והאידיאולוגיה - לקיבוץ, למדינה, לפרדס, לכל ועדה שרק אפשר, וקצת גם שייך לנו.

בילדות ראינו את אבא מרחוק, תמיד פעיל, עסוק וטרוד עם ניירות ושרטוטי עצים עליהם.

 

את יומו התחיל בפרדס בארבע לפנות בוקר. אחרי הצהריים, אחרי יום עבודה מפרך, טיפל בענף המתנדבים, מושג שהוא יצר והקים לעצמו בקיבוץ. ובערב - שוב ״שותל״ עצים על ניירות בבית. כל הבית היה מלא בחלקות וכל החלקות מתפזרות

ומתגלגלות על הרצפה, בין שיעורי־בית ומשחקי ילדים. אמא מסדרת ולפעמים גם צועקת, ואבא בשלו, מסביר למי שמוכן לשמוע: כאן זה קובאני וכאן זה זלפ׳ וזה פרדס א', ופרדס ב׳, וגי, ודי, והי, וגם ו', וכאן יהיה שבת (כי ז׳ זה לא יפה להגיד...) כדי ליהנות מאבא ולהיות עם אבא, היינו יוצאים לפרדס ומתגייסים לעבודה יחד איתו. בילדות ראיתי את אבא כאיש חזק ותובעני, למרות חילוק׳ הדעות שהיו לנו מדי פעם הערצת׳ אותו ביכולות שלו.

היו גם קוריוזים, שהיום קשה להבין אותם.

שנות החמישים. ערב אחד, נכנסו לביתנו שני גברים מדור הנפילים, אהרון מדיני ומשה דייג. אבא ישב איתם במרפסת כחצי שעה, ולאחר מכן כינס אותנו והודיע לנו, שיש החלטה קיבוצית להוציא את עץ הקלמנטינות הפרסי מהגינה שלנו, ובמקומו נקבל עץ גויאבה קיבוצי, כמו לכל החברים. אמא לא הסכימה, אבל ההחלטה נפלה, ולמחרת התבצע ניתוח ההשתלה בגינתנו.

 

אמא בינתיים, לאחר ניתוח, התאוששה להפליא וחזרה לכושר מלא - דבר שאפשר לנו ליהנות יותר מאבא שלא הכרנו . בינתיים המשפחה הולכת וגדלה, ועוד נכדים ונכדות הגדילו את השבט , אבא הבין שאת הפרדס הוא יכול ל הוריש לצעירים שבחבורה. הוא נשאר לעבוד בפרדס, אך חילק את זמנו בצורה אחרת ואת הזמן הפנוי, אם בכלל היה לו כזה, החזיר לנו כפיצוי. ואכן, זכינו לשי נוי כזה, שקשה ממשל תארו במילים - גילינו אבא רגיש, מדבר, מטייל, לומד עם הנכדים, ונהנה מן החיים.

אתמול פתאום אבא נגמר לנו. רצינו עוד קצת ממך, עוד לדעת, עוד ללמוד, עוד לס״ל, ועוד סיפורים על פרדס - חנה הקטנה. אתמול, בלי שום  סימן  אזהרה, נעלמת לנו. אבא! היית איש גדול, והלכת מאיתנו כמו ענק בדורו.

                                                                                            אוהבים אותך כולנו

                                                                                                                  י פ ת ח



דברים ביום הולדתו ה-80 של אורי לברון

עלי להודות כי אני מתרגש לברך את אורי.

הפראזה שהרבה משתמשים בה: ״כבוד גדול נפל בחלקי״־ עכשיו באירוע הזה אני מבין את המשמעות האמיתית שלה אני מרגיש כי הזכות לברך את אורי היא באמת כבוד גדול בשבילי.

כשהתיישבתי לכתוב את הברכה הסתבר לי, אורי, כי זה בכלל לא בעיה לברך אותך וצריך מאד להיזהר שלא להאריך, ואני בחרתי את הדברים הקרובים לי ביותר.

בשבילי אורי מסמל את כל היפה, אולי ההירואי, שיש בחקלאות. אדם משכיל, אינטיליגנטי, סקרן, אוהב את הארץ, ציוני במשמעות הישנה של המלה, איש חברה ושיחה. עובד בפרדס מתוך בחירה, ומתוך אהבה. אני לא יכול לתאר לעצמי את הפרדס שלנו ללא אורי.

לאורי ולי היו לא מעט ויכוחים על עתיד קיומו של הפרדס בגבעת־חיים. גם בימים הקשים של הענף בארץ, אורי לא ויתר. העקשנות שלו היא שהיתה אולי הגורם העיקרי להמשך הענף ולהתחדשותו אצלנו. והתוצאה היא לא רק שהפרדס שרד אצלנו, הוא גדל, ובעידן הנדל״ניסטי, אצלנו רואים נטיעות חדשות מדי שנה. אני שמח להודות כי בויכוח בינינו על קיום הפרדס, אתה אורי צדקת ומותר לך להיות גאה בכךגם באופן אישי.


בציון יום ההולדת של אורי, שהתקיים השבוע בפרדס, אמר אורי כי יום ההולדת המשמעותי יותר לגביו יתקיים בפברואר השנה, התאריך בו ימלאו לאורי 45 שנים לעבודתו בפרדס. 

אורי, אני מברך אותך ליום הולדתך ומאחל לך, ועוד יותר מאחל לנו, עוד הרבה שנים ארוכות לעבודה משותפת בפרדס.

                                                                                            שמאי


אלוף הטוריה


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור