כניסת חברים ותושבים

חיים ויקטור
תאריך לידה:
1/10/1909
תאריך פטירה:
30/5/2001
תאריך פטירה עברי:
ח' סיון תשס"א
ברטל וחיים ויקטור

ברטל וחיים


דברים על קברו של חיים ויקטור:

אני מודה שמזה מספר חודשים אני מכין עצמי למעמד הפרידה הזה כמו למבחן, בו אדרש לבטא באמירה מתומצתת וקולעת את מה שקלטתי וספגתי במשך 35 שנה, בהן "כיהנתי" כמבוגר שבחתניו של חיים.  משום כך חשבתי שאבחר בשם תואר אחד, שיהלום במקסימום את אישיותי, כפי שנצברה בתוכי.

תחילה חשבתי על אינטלקטואל, ח״כ אידיאליסט, ג'נטלמן, או חכם ואולי ה-חכם.  ככל שחככתי בדעתי, נדרשתי לצרף את כל התארים, ועוד הרבה, ואנה אגיע?

לפתע צצה במוחי המילה: אציל. זאת היתה מעין הארה גדולה, משום שנשאבה מלקסיקון קלאסי, שכל כך מאפיין את חיים. האם חשבתם על הצירוף הבנאלי "Noblesse Oblige".  ובעברית "האצילות מחייבת", ולאיזה עומקים הוא סוחב?

אני, שבאתי למשפחת ויקטור מן המזרח, לא על מנת להתבטל בפני תרבות אחרת, נפעמתי מאצילות, שידעה את סוד המינון האופטימלי. אותה אצילות שביקעה מעטפת של תרבות תפורה היטב, ואולי נוקשה, ויצרה בינינו חיבורים שנשזרו בהרבה חוטים מינוריים.

יותר מתמיד אני מקנא במה שהשגת: הגשמת ללא פשרות כמעט כל מה שרצית, והתפייסת עם אכזבות הזמן האחרון באיפוק מדהים.

 

תנוח בשלום חותני האציל.                                         

כל רגע במחיצתך היה שווה. יוסף דלומי.

 

 

חיים מספר על עצמו לרותם, נכדתו. לעבודת ה״שורשים״ בשנת 2000

שמי הלועזי הוא הנס, אך הייתי צריך גם שם יהודי, לבית הכנסת, וניתן לי השם חיים בן אביגדור. חיים - נשאר עד היום. שם משפחתי היום הוא ויקטור, אך הסבא-רבה שלי שינה את שם משפחתי מירמיאס לויקטור. היום שמי הוא חיים ויקטור, ואני סבא מצד אמא של רותם.

שם אבי היה וילי ויקטור ז״ל. הוא נולד בעיר פתן שבגרמניה, היום היא שייכת לפולין. ב-1904 הוא עבר לעיר המבורג. אבא היה עורך דין. הוא היה מראשוני הציונים בעירנו, עוד מתקופת הרצל, והיה פעיל במפלגה הסוציאל דמוקרטית. הוא לא היה הרבה בבית - עסקן ציבורי במלוא מובן המילה. וכל זאת עשה בהתנדבות. אבא בא מבית דתי, אך כבר בתור סטודנט הוא נעשה חילוני מהכרה, לכן ביתנו היה חילוני, אבל ציוני. אבא עבד בשבתות, היה מקובל שיום ראשון הוא יום המנוחה. לבית הכנסת היינו הולכים רק בחגים הגדולים: ראש השנה, שמחת תורה ופסח, בעיקר עשו זאת בגלל הילדים. גם את החגים האחרים

חגגנו בבית, כי ההורים ראו את החגים כחגים לאומיים.

שם אמי היה אלישבע רינטלן/ויקטור ז"ל. אמא באה מקאסל. היא היתה מבית חילוני, ולא היה לה שום מושג ביהדות, לכן גם הבית לא היה כשר. במקצועה היתה מורה לפסנתר, אך בחו״ל זה היה לה תחביב.

המצב הכלכלי בבית היה טוב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היתה בבית מטפלת לילדים ושתי עוזרות בית. היינו שלושה ילדים בבית: לאחי קראו מאיר, (השם העברי) קורט

(שם לועזי) ויקטור ז"ל, לאחותי קראו רחל )שם עברי(  לוטה (שם לועזי) ויקטור/צגלה. היהודים היו חברה לחור. לא היו קשרים חברתיים בין יהודים לגרמנים. ההורים היו מוסיקליים מאוד, והלכו הרבה לקונצרטים ולתיאטרון.

בבית דיברו גרמנית,אחרי הלימודים הילדים קיבלו שיעורים בעברית. הבית הזה היה קיים עד שנת 1933.

כאשר עלה היטלר לשלטון, קיבל אבא מכתבי איום. כמה נאצים איימו עליו שאם לא יפסיק להגיש תביעות נגד אנשים חברי המפלגה הנאצית, סופו יהיה מר. אבא נסע לאלטונה, עיר קרובה, וחיכה שם עד שהניירות לעלייה יהיו מסודרים.ב -1 לאפריל 1933 פיטרו את כל היהודים, והעסקים של יהודים נהרסו.

אבא אמר: אנו עולים לארץ ישראל! ובמאי 1933 הוריי ואחותי עלו לארץ ישראל. אחי כבר היה בארץ.

ב -1924 הוא הלך להכשרה בגננות וב -1932 עלה לארץ. אחותי למדה בבי״ס לאומנות בארץ, והיא עכשיו עקרת בית וציירת.

בארץ חיו ההורים מהכספים שהצליחו להוציא מגרמניה. אבא לא הסתדר בארץ, כשעלה היה בן 57 ונחשב זקן. ב -1937 , לאחר 4 שנים של מגורים בתל אביב ובת-ים, עברו ההורים לרמתיים. שם נתנה אמא שעורים בפסנתר, והיתר, להם משתלת פרחים קטנה. ברמתיים נשארו ההורים עד יום מותם. אבא נפטר בגיל 80 בשנת 1956, ואמא - בגיל 86 בשנת 1971.

אני נולדתי ב-1909, גרנו בהמבורג שבגרמניה. הלכתי לבי״ס בונדסביק, לגן ילדים לא הלכתי. התחלתי  ללמוד ב -1915 בגימנסיה ההומניסטית. לא הייתי בבי״ס עממי רגיל, אלא בכיתות המכינות לתיכון. בי״ס התיכון היה רק לבני בורגנים (עשירים(. הבורגנים היו שכבה דקה באוכלוסייה. 80% מהאוכלוסייה למדו בבי״ס עממי רגיל. באזורנו לא היו כמעט יהודים. אני ואחי היינו היהודים היחידים מתוך 800 תלמידים. היו לנו מעט חברים ששיחקנו אתם, אך קשר חברתי הדוק לא היה. היו פה ושם הערות אנטישמיות ממורים ותלמידים, אך פיסית לא סבלנו. בסך הכל, הסתדרנו די טוב. כבר בגיל 12 הצטרפנו אני ואחי לתנועת

הנוער ״בלאו וייס״ - תנועה חלוצית גדולה. התנועה שלחה הרבה חלוצים לארץ. תנועה זו התפרקה בשנת. 1925. באותה תקופה היה אחי בהכשרה. ואני, אחרי שנה אחת בלי תנועה, הצטרפתי לתנועת ״קדימה״: תנועת קדימה היתה תנועה ציונית, אך לא חלוצית, לכן לא עמדתי בפני הבעיה של הפסקת הלימודים, כי התנועה הזו לא שלחה להכשרה. באותה תקופה חייתי בשני עולמות: בבוקר הלכתי לבי״ס גרמני ושלוש פעמים בשבוע הלכתי לתנועה ציונית.

בשנת 1928, עם גמר בי״ס התיכון, התחלתי ללמוד רפואה משום שהיו יותר סיכויים שרופא יעלה לארץ מאשר שאר המקצועות. לאחר סמסטר אחד, החלטתי שזה לא בשבילי ועברתי ללמוד משפטים (המקצוע המשפחתי). לאחר שגמרתי את הלימודים באוניברסיטה, עברתי להיות מתמחה בבית המשפט. בשנים שאין עתיד ליהודים בגרמניה, ולא השלינו את עצמנו, כמו רוב היהודים, שהגל הנאצי יעבור.

כאשר אחי עלה לישראל, כבר היה ברור לנו שהפעם נצטרף אליו. זה אירע יותר מוקדם מאשר חשבנו - במאי 1933. זכורה לי פגישה משפחתית בביתנו ב-1933: ב-24.2, הוא יום הולדתה של אמי.היו שם דודים ואחים של אמא, האחד שופט והשני פקיד גבוה במשרד האוצר, שניהם ניספו בשואה.

במקרה פתחנו רדיו ושמענו נאום של גרינג, בו הודיע כי ״נשמיד את כל היהודים״. אבא אמר אז שנחסל את הרכוש ונעלה לפלסטינה. שני הדודים התנגדו בתוקף, ואמרו שאלו סתם דיבורים של גרינג, ולא צריך ליצור בהלה .(שניהם נספו בשואה)

ב -31 למרץ ב -1933 קיבלתי הודעה שאני, בתור יהודי, מפוטר. אז החלטתי ללכת להכשרה חקלאית ולעלות לארץ. התנועה שהשתייכת אליה: ק.י.פ.- תנועה של סטודנטים ציונים, ארגנה הכשרה לחברים ליד ריגה, כי בריגה היה סניף של התנועה. כאשר הייתי בהכשרה הוריי ואחותי עזבו את גרמניה ועלו לארץ. יומיים לאחר מכן עליתי לרכבת לכיוון ריגה ומאז לא ראיתי את עיר מגוריי. ב -15 לאוקטובר 1933 קיבלו הקבוצה הראשונה, שאני הייתי בתוכה, סרפיטיקטים. הגענו ארצה קבוצה של 15 חלוצים. הציעו לנו להצטרף לפלוגת ״הכובש״ אך לא רצינו. בסופו של דבר הגענו לחבר הקבוצות. הגענו לגבע להכשרה. עם יסוד הקיבוץ בגדרה, החליטה הקבוצה להצטרף. זה היה קיבוץ שנקרא אחר כך שער הנגב. לשער הנגב הצטרפנו בספטמבר 1934 . רוב החברים היו יוצאי גרמניה ושליש מהם היו הונגרים. הרוב ידעו גרמנית ודיברו גרמנית.במשך הזמן השתלטה העברית, אך בהתחלה אפילו האסיפות היו בגרמנית.

בשער הנגב עבדתי בהתחלה בפרדסים, בטוריה, אחר כך הייתי עגלון של זוג הפרדות של הפלוגה. שאיפתנו הייתה להגיע להתיישבות. בשער הנגב הייתי רוב הזמן סדרן עבודה (כמובן שבזה עבדתי לאחר יום העבודה(, בסוף הייתי מרכז משק (גם את זה עשיתי לאחר יום העבודה).

מסיבות שונות אנחנו נהפכנו למועמדים להתישבות ואדמותינו ניתנו לקיבוץ ״חפץ חיים״. לאחר מכן עבדתי בסדום בעבודות בנין.

בשנת 1937 התחתנתי עם ברטל וב1939- נולדה מרים.

ב-1942 מצאו לנו אדמה בגליל. בנובמבר 1942 עלו הראשונים לכפר סאלד.אני לא הייתי ביניהם, כי ברטל היתה חייבת ללכת, כי היא היתה אחות ואני הייתי צריך להישאר עם מרים. לאחר כמה חודשים התחלפנו - אני עליתי וברטל חזרה לגדרה. כל זה היה ב1943 -נשארתי כמעט שנה בלי משפחה בכפר סאלד. ב-1944 כולנו התאחדנו. בסוף 1944 נולדה רוחמה. בכפר סאלד הייתי מרכז המשק הראשון. חיינו מאוד בצמצום. לאחר שגמרתי להיות מרכז משק הקמתי את ענף המספוא, לא היו לנו מכונות. רק בשנת 1950 הכנסנו קומביין לירק. בשנת 1950 נולדה חגית (אמא שלי).

ב -1952 היה פילוג, לא האמנו שיהיה דבר כזה. לאחר שכולם התפלגו גם אנחנו התפלגנו והגענו לגבעת חיים איחוד. את כפר סאלד עזבנו מסיבות חברתיות אך היינו חברי מפא״י.

בגבעת חיים עברתי למשך 7 שנים במספוא, עזבתי את המספוא עקב כאבי גב (הגעתי כמעט לגיל 50) עבדתי קצת במכבסה.לאחר מכן פנו אלי בהצעה להיות ספרן במדרשת רופין, המזכיר לא אהב זאת והביא את זה לאספה ולאחר ויכוחים רבים הסכימו ל״עבודת חוץ״.

לאחר זמן מה הלכתי לקורס ספרנות: בל ערב לאחר 8 שעות עבודה בספרית הייתי נוסע לתל אביב ללמוד בקורס, והדפסה למדתי בקורס בחדרה. במדרשת רופין עבדתי כמה שנים טובות ואף קיבלתי שם את התואר ״העובד המצטיין״.

ער גיל 80 עבדתי במדרשת רופין, ומאז אני עובד בארכיון.

כיום אני בן 90 אבא ל -3 ילדות, סבא ל -11 נכדים וסבא רבה לשלושה נינים.

בשעות הפנאי אני שומע מוסיקה קלאסית ורואה טלוויזיה.

בסיכום, אני רוצה להגיד: אילו הייתי עומד עוד פעם בפני הבעיה, להחליט על דרכי בחיים -

הייתי מחליט א) לעלות לא״י. ב) ללכת לקיבוץ. אולי הייתה לי אפשרות לחזור למשפטים, אבל בחרתי להיות חקלאי וקיבוצניק.

אני שלם עם עצמי ומרוצה בי ובמשפחתי.

 

 

חיים וברטל בביתם



אבא שלנו,

יותר מכל רצינו להגיד לך שאהבנו אותך.

היית כל כך נחמד, חם, אוהב, עדין, חכם ונעים הליכות.

קיבלת מתנה נפלאה, שרק יחידי סגולה זוכים בה - הנחמדות, הצלילות, החשיבה והזיכרון-עד יומך האחרון. הכל ידעת ובכל התמצאת - באמנות, במוסיקה, בפוליטיקה – התמצאת בכל רזי הפוליטיקה הישראלית והעולמית, כל שעה חדשות, כל יום עיתון. עוד אתמול, בקושי נשמת, ועיתון ביקשת, ועל החדשות שאלת. גם היסטוריה היתה  אחת מאהבותיך הגדולות. ביתך מלא בספרי היסטוריה. אנו זוכרות איך הכנת אותנו לבחינות. את כל התאריכים המדוייקים זכרת בצורה מפליאה - ממש אנציקלופדיה מהלכת. וגם בספורט וכדורגל התעניינת והבנת.

ומעל הכל - מוסיקה. נזכור שתמיד תמיד, מבוקר ועד ערב, התנגנה מוסיקה בביתנו. אהבתך למוסיקה, אותה הבאת מבית הוריך, שרדה גם בשנים הארוכות בהן לא היה מכשיר רדיו בבית. וגם עכשיו, בימי מחלתך - המוסיקה המשיכה למלא את חייך.

היית מעורב בכל נימי נפשך בקיבוץ, בערכיו ובכל שמתרחש בו - מרכילות ועד למאזן הכלכלי של כל ענף בקיבוץ, אותו ידעת בעל פה.

לאבא שלנו!

כל משפחתך הגדולה נמצאת סביבך. כולנו נפרדנו ממך בבית החולים, כמו שרצית ודמיינת.

תנוח על משכבך בשלום, ואהבתך הגדולה אלינו, ואהבתנו אליך יישארו איתנו לתמיד.

 

 מרים, רוחמה, חגית הבנות.

 

 

"יהיה בסדר"

רועי שקדי, הנכד, כתב שיר זה והקריאו לחיים ערב לפני מותו (לשיר חיבר גם מנגינה).

 

סבא, תהיה חזק

אני פה לידך לא במרחק

סבא תתן לי יד

כי לא אתן לך להיות לבד

 

יהיה בסדר

אל תחשוש

אני פה לידך מנסה לא לבכות

כי סבא... כי סבא...

אני אותך אוהב

 

סבא אל תמות

כי אני רוצה אתך לשוט

סבא אל תפחד

כי אני לא רוצה להיפרד

 

אל תחשוש

אני פה לידך מנסה לא לבכות

כי סבא ... כי סבא...

אני אותך אוהב

 

סבא אני פה קרוב

את השיר הזה לא רציתי לכתוב

סבא אני פה בחדר

ומקווה ש... יהיה בסדר.


אבא יקר שלי

עברה שנה והנה אנחנו פה - כל משפחתך האהובה יחד עם חברייך מהקיבוץ שכה היה מרכזי בחייך, כששאר חברייך בעצם רובם טמונים כאן לידך, כאילו שמרו מקום בשבילך. 

בשיבה טובה הלכת מאיתנו, ואפילו בקשת שהחיים העלובים האלו (כדברייך) ייגמרו. 

דווקא בשנים אלו התקרבתי אלייך מאוד, נפתחת, ספרת, ודברת, בשביל כל השנים שהיינו מרוחקים יותר ואפילו לבכות הרשת לעצמך

היית כמו יין ישן שהשתבח עם השנים, וקבלת מתנה נפלאה של אריכות ימים בתוך משפחתך עם אמא, ויכולנו לדבר על הכל מפוליטיקה, ספורט, ספרות, מלבד כמובן דברים שעם ייקים לא מדברים כי קודם כל היית "יקה" גאה. 

אבא יקר שלי – אתה חסר לי – אבל בעיקר אתה חסר לאמא שבתקופה האחרונה היית לה לפה, לראש, לשעון וללוח שנה וכעת היא נשארה עם עצמה ואנחנו מנסות למלא את מקומך. 

אני רוצה להיפרד ממך שוב ולזכור רק את טוב ליבך, את אהבתך אלינו ודאגתך האינסופית לנו ולמשפחתנו, ולהתנחם בכך שנחסכה ממך שנה כ"כ קשה בחיי מדינתנו הקטנה שכה אהבת. 


היה שלום אבא יקר שלי 

נמשיך לשמור ולטפל באמא

ולבקר אותך כאן "בגן העדן"

30.5.2002  


 אולה שקדי וחיים ויקטור עם הנכד המשותף  אולה שקדי וחיים ויקטור עם הנכד המשותף

אולה שקדי וחיים ויקטור עם הנכד המשותף  



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור