כניסת חברים ותושבים

רות ידיד
תאריך לידה:
6/4/1910
תאריך פטירה:
2/10/2001
תאריך פטירה עברי:
ט"ו תשרי תשס"ב
רות ידיד

רות ידיד
בת 92 במותה

רות לבית המבורגר, נולדה באפריל 1910 בעיירה קטנה בגרמניה, להורים שומרי מסורת רפורמית. מצבה בכלכלי של המשפחה היה טוב, עד שהתדרדר בתקופת השפל בגרמניה. בתקופה זו חייתה המשפחה בברלין. שם, בברלין, מספרת רות, בהשפעת אחותה הבכורה, אווה, התקרבה לציונות. 
בעקבות אחותה זו היא אף תעלה אחר כך ארצה, ב-1937, עם עלות היטלר לשלטון. הכל בתמיכה ובעידוד של הוריה. 
לפני-כן עוד יצאה להכשרה חקלאית, ועשתה בה – באהבה רבה – כל עבודה. עם חבריה להכשרה, ועם קבוצת הכשרה נוספת מגרמניה, הצטרפו היא וחיים לגבעת-חיים. 

פה יש לרות סיפור מחויך קטן: את חיים הכירה עוד בגרמניה, והייתה מיודדת איתו. עם התקרב מועד העלייה, בקשה להינשא פיקטיבית, כדי לחסוך סרטיפיקט. בעצם, הם עוד לא התכוננו אז להיות למשפחה, העלייה, היא שהחישה את התהליך... 
גם חברי ההכשרה האחרים באו מבתים מסודרים, והגיעו מצוידים היטב (בקיבוץ הם זכו לכינוי "העלייה של מעילי העור"). עם קבלתם לחברות, עבר כל רכושם לרשות הכלל, למחסן הבגדים, קומונה א'. העניין כנראה די התקבל על דעתה של רות ("אינני זוכרת שהתרגזתי במיוחד", היא אומרת). 
בעתיד גם לא היססו היא וחיים למסור את השילומים שקיבלו, אם כי, לאחר מכן התאכזבו קשות, כאשר לא הקלו עליהם, בזמנים בהם רצו לעזור לבניהם. 
מאוד מצאו חן בעיניה התנאים החלוציים – מגורים באוהל בהתחלה, ואחר כך בצריף דל. והחיים הצנועים בכלל. וזאת, למרות מחלות ההתאקלמות שפקדו אותה – טיפוס בהרות, דיזנטריה, צהבת, דלקת פרקים ועוד. 
על גידולם וחינוכם של הבנים היא אומרת, כי הם טופלו ע"י המטפלות. הכל עשו המטפלות, "ואני הייתי מקבלת בערב ילד מסודר". האם אומרת זאת בצער? בדבריה היא מדגישה, כי המטפלות היו מקצועניות! 

שנים רבות עבדה במטבח – בישול לתינוקות, דיאטה, אפייה. רות אהבה את עבודתה זו, ואת אווירת הצוותא השמחה עם חבריה לעבודה. 

כשרות מספרת על כל כך צעיר, רק בהתחלת הדרך". ומותו הפתאומי, ב-1976, בהתקפת לב, של חיים – "הוא הסתיר ממני שהייתה לו אנגינה פקטוריס".
הדברים הללו הם חלק ממה שסיפרה רות ללאה הישראלי בשנת 1988. 
לפני סיום, היא מעידה על עצמה כי היום היא כבר פחות אידאליסטית, ועם הרבה דברים בקיבוץ היא כבר לא כל כך משלימה. 
אושרה הגדול, היא אומרת, הם שני בניה המסורים לה, החיים איתה בקיבוץ. 
נזכור אותה ואת יקיריה. 

דבר המשפחה 
אילו היינו ממלאים את כל משאלותיה הצנועות של רות במלואן, מה שנכתב כאן, לא היה רואה אור. אך משאלה זו לא נקיים, כי הפעם אנחנו מרגישים צורך לומר כמה מילות פרידה. 

רות הייתה אישה שלא רבים הכירה אותה. אישה סגורה וצנועה. 
את רוב ימיה בילתה בתוך ביתה פנימה. היא זכתה לבנים מסורים ואוהבים, הם דאגו למלא את כל צרכיה ובקשותיה בכל רגע. 
כשחיים חי לצידה, הם ניהלו חיים מלאים ורגילים לכל דבר. השבר התחיל עם נפילתו של גלעד, צעיר בניה. רות סגרה את צערה בתוך נפשה ולא נתנה לסובבים אותה להקל עליה. עולמה המשיך ונסגר עם מותו של חיים. כל מעייניה התרכזו בבניה ובמשפחותיהם. 
נכדיה של רות יכולים להעיד, איזו סבתא חמה ואוהבת הייתה להם. סבתא שתמיד התעניינה בכל פרט מחייהם, וזכרה כל דבר שלפעמים אחרים כבר שכחו. 

רות פרשה מהציבור לפני שנים רבות. בניה ונכדיה היו הקשר שלה עם העולם שבחוץ, אך ערנותה וצלילותה ייזכרו על ידי כולם. 
היא נלחמה על עצמאותה בציפורניה. רק כשכוחותיה עזבו אותה בחודש האחרון, נכנעה והסכימה להיכנס לנווה-נועם. בעקשנות גדולה סירבה לכל ניסיון לטפל בתחלואיה. 
כמעט עד יומה האחרון ביקשה לא להכביד על אף אחד. נחום וגיורא, הבנים שחיו קרוב אליה, דאגו אף כאן לכל מחסורה. יום-יום ביקרו ומילאו אחר בקשותיה הצנועות. 
בגיל 92 נכנע גופה העייף, והיא באה אל מנוחתה האחרונה בימים אלה של חג הסוכות, לצד בעלה ובנה הצעיר. 
יהי זכרה ברוך. 
המשפחה. 
 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור