כניסת חברים ותושבים

מוסה (משה) עקה
תאריך לידה:
1/1/1929
תאריך פטירה:
6/2/2002
תאריך פטירה עברי:
כ"ד שבט תשס"ב


חבריי בני קיבוץ גבעת חיים איחוד,

משה אחי, המכונה בפי כולכם - חבריו ואוהביו - מוסה, הלך לעולמו בשבוע שעבר. משה נטמן בגבעה המשקיפה על כל עמק חפר, נוף בחרותו, בגרותו ושיבתו, נוף אותו אהב כל כך. נוף אשר לא היה הופך חלק בלתי נפרד מהוויתו של אחי, אלמלא חי מרבית חייו אתכם ובמחיצתכם.

במושגי העירוניים (המוגבלים משהו, כך מסתבר) נעצב לבי עם השנים על כי אחי לא זכה להקים משפחה בישראל. לתומי סברתי, כי מוסה חי את חייו ערירי, אך לא השכלתי להבין מה גדולה הייתה משפחתו, שבניה כל אחד ואחד מכם. עד כמה אהב ונאהב, וכמה היו מלאים חייו וגדושים.

למרות הקשר ההדוק ביני לבין אחי כל השנים, רק הצצות אקראיות אל מהלך חייו סיפרו לי את סיפורו האמיתי. אירועים, אשר רק בבגרותנו, שלו ושלי, נתנו לי להבין כי מוסה זכה בזכייה גדולה במשפחתו האוהבת, משפחת גבעת-חיים. בין אירועים אלה - מסיבת יום הולדתו השבעים, ולצערי גם הלוויתו. אירועים מרגשים אשר שפכו אור גדול על האושר שהיה מנת חלקו, ועל העצב הגדול שלכם, חבריו ובני משפחתו הראשונה, עם לכתו מאתנו.

חייו של מוסה היו חייו אתכם, ילדיכם - ילדיו, ואתם אחיו! גאוותו הייתה בהישגי הקיבוץ, ודרכו הייתה דרכה של גבעת חיים איחוד. חיים מלאי אהבה, חברות, כבוד הדדי, נתינה וקבלה. חיי משפחה למופת.

נוח אחי על משכבך בשלום, והשגח עלינו ממרומים, למען נשכיל לחיות את דרכנו בדרכך המיוחדת, מלאת שמחת החיים, המחפשת את הטוב בכל דבר (או הטוב, בב' דגושה ובעלת משנה משמעות, כפי שלמדתי), דרכה של משפחתך האמיתית, משפחת גבעת חיים.

                                                                  האח דוד עקה

 



מוסה!

ב״מילון אסטליין השלם״, תחת הערך קרובי משפחה כתוב:

״מוסה עכה, מוסייף, מוסה קעקול, חוייה, אחינו - זה השכן מקדימה, שמלווה את המשפחה כל השנים. השמות נגזרו לו מספר חסמבה,

ומהזמנים שעבד עם אבא-אורי במחסן המשק ובאקונומיה. בשימוש יומי נצעק השם עם כינוי, ובתגובה נפתח תריס וראש עגול - בקיץ, או כובע צמר שחור מכסה פנים - בחורף, אומר ״אהלן אורי איסלנד, מה המצב?

ולאחר קבלת דיווח יומי, היה בא הסיכום: או ״יהיה טוב״ או, בהתאם לנסיבות, ״המצב ניש״. עד כאן עיין ערך.

מוסה, היית באמת חלק מאיתנו. מהמשפחה, מהשכונה. מהדור שבא אחרי הפילוג לקיבוץ. דרכינו הצטלבו לאורך שנים, בפרדס, במחסן המשק, אחר כך באקונומיה ובחדר האוכל, במגרש הכדורגל, וכמובן בשכנות, בשכונה.

איש רחב גו היה מוסה, ובגו הזה שכן לב רחב. גם כשקצף על מישהו, תמיד היה מפטיר בסוף: תעזוב, תעזוב, במשמעות של לא כדאי להתרגז. ידע לאבחן אנשים, ידע להעריך ולכבד את הטובים, ואילו על האחרים היה אומר בשקט ״חבל על הזמן״.

למרות היותו ערירי, לא היה מוסה בודד. אולי דווקא משום כך היה איש רעים להתרועע, וחברות זו חצתה מחיצות. ואנשים גמלו לו כגמולו, והוא הטביע חותם בחוגים שונים בקיבוץ.

הרבה להתעניין, וכל ערב, כשחזרתי הביתה, היה פותח את החלון ושואל, ומוסה היה אדם שידע לשאול. 

בשיחות ארוכות יותר, על הדשא או אצלו או אצלנו, היה מעלה בנוסטלגיה את ימיו הראשונים בקיבוץ ואת העבודה במחסן המשק. מדבריו ניכר היטב שממש העריץ את הלל ליפמן ז״ל, שנתן לו הרגשה של שותפות ואחריות. משיחות אלה הבנתי מניין למוסה הביטוי ״המצב ניש״. תמיד ניסיתי לתקן אותו ולומר ״המצב ביש״ ולא ניש. אבל, מאוחר יותר התברר, שכשהלל ליפמן רצה לבטא אי שביעות רצון, היה אומר ״גאר ניש״. מוסה הטמיע מזאת על המצב, שהוא ניש...

לימים, כשעבד בגת, וכושרו הגופני נפגע, חש מוסה כעס ועלבון על חולשותיו הגופניות, והתעקש, שהוא יכול לבצע הכל. אך, לא כאלה היו פני הדברים. בסיועו של התומך והמעודד - של נחום - ולאחר היסוסים ולבטים, נטש מוסה את שכונתנו, ועבר לשיכון שבו היו תנאים טובים יותר.

לפני שבוע נפגשנו בבית-החולים מאיר. פתאום ראיתיו, ואמרתי בקול רם: מוסה קעקול! עיניו הכמעט עצומות נפקחו, והוא אמר בפליאה: אורי איסלנד? מה אתה עושה כאן?

שוחחנו קצת על דא ועל הא, ואז אמר לי: אתה יודע, מאז שעברתי, אני כל הזמן בנווה-נועם, ואפילו לא עשיתי חנוכת-בית... בינתיים, יוסי כפרי חזר, ונפרדנו, ולא ידעתי שזאת פגישתנו האחרונה. ועכשיו אני זוכר, שכשהסתובבתי ללכת, שמעתי אותו אומר בשקט, כאילו לעצמו: יהיה טוב...

                                                                            אורי אסטליין

 

 

המכתב הבא נשלח לידידו של מוסה, ולדברי כותבתו מיועד הוא לכולנו...

אתמול, עת צעדתי בדד בשבילי המשק, בשבילי ילדותי, והתבשמתי בריחות של פעם, ידעתי, שלדודי היקר נתח משמעותי בבניית שורשיי. אותם מחוזות שנגעתי בהם, עיצבו בבוא הימים את תשתית חיי, עליה קמה וצמחה האהבה לארץ הזאת ומקימיה.

ולמה אני כותבת אליך... דווקא אליך? כי ידעתי על הקשר המיוחד שנרקם בין מוסא היקר, או בפינו מוש-מוש, לבינך.

עת היינו במסע הלוויה )לוויה שכל אחד מאתנו יצא והתפלל שכך בדיוק ייפרדו ממנו החיים), נותרה חרותה בי תמונת בנך הנשען עליך ובוכה על האבדה ואתה עמדת שם מחבק ומנחם.

תמונה זו, במקום אלף מילים, הוכיחה על הקשר המשפחתי המיוחד שנרקם ביניכם.

לדוד משה, הקיבוסניק, (בפי הבגדדים) היה מקום נכבד באלבום המשפחתי - איש מיוחד. לגביו היה קונצנזוס אחיד - אהוב, נערך ואהוד.

האיש שכיבד את האדם באשר הוא, ואת אורח חייו מבלי לדרוך, מבלי לקטרג ומבלי לבקר. נוח לבריות. וכשכאבנו על כך שלא זכה להקים משפחה משלו, מצאנו, שלאדם היקר הזה יש עוד מחוזות אליהם התחבר ומהם ינק הנאה ואושר.

ואתה היית זה שהראה שלידידות שנרקמה יש רלוונטיות לא פחות מאשר לתא המשפחתי הידוע.

חרוטות בי תמונות, בהם דאגת להביאו לכל האירועים המשפחתיים, ואתה הוא זה שטיפל בו בעת חוליו, ובעיקר זה שדאג לחגיגת ה 70 שלו.

ידידות זו, שהייתה קרוב לוודאי הדדית, מהווה צידה ומסר שלחברות מעין זו יש כוח, נפח ומשמעות.

מוסא הוא ״מושג״ כפי שהתבטא אחד החברים אתמול.

דודי היקר מיצה את חייו עמנו ואת מקומו על הארץ הזאת במידה כזאת, שאתה ומשפחתך היוותם חולייה דומיננטית במחרוזת חייו.

נתן יהונתן באחד משירו כותב: ״ראיתי דו-שיח ללא מילים על רקע של שקיעה ודומיית מילים מקצה הדרך״ - ואלו המילים שחותמים את מסכת חייו של דודי היקר בעיניי.

 

                                                             תודה,

                                             רותי הבת של סימה (אחייניתו)




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור