כניסת חברים ותושבים

שושה שינדלר
תאריך לידה:
6/11/1912
תאריך פטירה:
12/2/2002
תאריך פטירה עברי:
ל' שבט תשס"ב



קווים לדמותה של אמא. 
אמא נולדה בוינה ב-6.11.1912, בבית חילוני בעל תודעה ציונית ומעמדית-סוציאלית. בנעוריה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ובעקבותיה עשו זאת אף אחיותיה הבוגרות. 
היא עלתה ארצה בפברואר 1931, והצטרפה, עם חבריה מקן התנועה בווינה, לקיבוץ ג' שישב בבת-גלים. 
אמא עבדה בקיבוץ, ובשעת אחה"צ יצאה לעבוד בניקיון בתים, כדי לתמוך במשפחתה בוינה, אשר סבלה ממחסור, אחרי פטירתו של אביה. 
את כל חייה עשתה אמא בקיבוץ, מחיפה היא עברה לחדרה ומשם, עם החברים הראשונים, עלתה להתיישבות בעמק-חפר, בגבעת-חיים. מאוחר יותר הגיעו לקיבוץ גם אמה ואחיה ואחותה הצעירים. 
בקיבוץ עבדה אמא במטבח, תקופה קצרה במרפאה, ובמחסן הילדים. בכל עבודה שעשתה, קבלה אחריות מלאה ומלאה תפקידים מרכזיים בריכוז הענפים. 
בזמן הפילוג, עברה אמא משבר קשה – היא השאירה מאחוריה חלק מבני משפחתה ואחדות מחברותיה הטובות מגיל הילדות, והלכה עם אבא, שהיה בעל תודעה פוליטית חזקה, להקים את גבעת-חיים-איחוד. 


את כל חייה בקיבוץ אפיינו חריצותה בעבודה, בה התמידה עד חודשי חייה האחרונים : השיגעון לניקיון וסדר בבית ובמקום העבודה : והטיפול המסור מלא הדאגה לבני המשפחה באשר הם, ובייחוד בטיפול בסבתא, (אמא שלה) שבשני העשורים האחרונים לחייה הייתה חולה, ובמצב סיעודי באופן מוחלט. 
מותו המוקדם של אבא, כאילו גזל את שמחת החיים שלה. היא התמידה לבקר את קבריהם של אבא וסבתא, ולטפחם כל השנים, כמעט יומיום. 
אמא הקפידה לשמור על קשרים עם כל המשפחה ברחבי הארץ, לברך כל אחד ביום הולדתו ולדאוג לשלומו של כל אחד. שמחת חייה ושיא גאוותה היו 13 הנכדים והנכדות ו-7 הנינים והנינות שזכתה לראות. הייתה מאושרת בכל ביקור שלהם, ולא היה אדם גאה ממנה עת מנתה אותם בשמותיהם אחד אחד. 




היום אנחנו נפרדים ממך ומקווים, שכאשר תפגשי את אבא כעבור 27 שנים, תמסרי דו"ח מדויק על מה שקורה אצלנו, ועל כל מה שעברנו מאז מותו. 
נזכור אותך ואת אבא, את האהבה והחום שהענקתם לנו. 
את תחסרי לנו מאוד, אבל, אני בטוח, שעכשיו את מאושרת שכעת כבר טוב לך. 
היי שלום. 
כולנו אוהבים אותך, ומבכים על לכתך. 
דן שגיא

סבתא
כ"כ קשה לי לדבר ולחשוב עלייך בזמן עבר. 
קולך עדיין מהדהד בראשי, כאילו מסרב להיפרד. 
המחשבות עלייך שוטפות אותי בבכי וגעגועים. 
כ"כ ריק ואפור כאן בלעדייך. 
מעולם לא תיארתי לעצמי עד כמה אדם יכול לכאוב. 
אך נותר לי רק לקוות שטוב לך עם סבא למעלה בשמיים, 
ושהוא שומר עלייך. 
אני חייבת לסיים, למרות שאיני יכולה. 
תשמרו זה על זו ועלינו... 
אוהבת אותך ומתגעגעת נורא. 
עדי

שושה שינדלר- יובל שבעים לעלייתה ארצה
סיבה טובה לברכה, סיבה טובה גם לשמוע אותה. שושה נזכרת, איך בהיותה בת 18 בקיץ 1928, כבר אז חברה נלהבת ופעילה בה"שומר הצעיר" הווינאי, התקיים בווינה כנס בינלאומי של הנוער הסוציאליסטי. נקבצו ובאו אז לשם נציגים מכל העולם, ומובן, שגם סוציאליסטים מארץ ישראל היו ביניהם. שושה שהתה אז עם חבריה במחנה קיץ של התנועה- "מושבה" קראו לזה, ואותם שליחים מן הארץ ביקרו את החבר'ה שם. היא לעולם לא תשכח את אליק, כשביקר במושבה, אליק שומרוני. הוא דיבר הרבה, סיפר על הארץ, ושושה שכבר אינה זוכרת מה סיפר, יודעת שמאוד, מאוד השפיע עליה. "והוא גם היה יפה תואר, ואנו נערות צעירות..." ואז החלטתי- אני הולכת לארץ ישראל!
וזה מה שעשתה- ב- 28 בפברואר 1931 הגיעה ארצה. "למזלי", היא אומרת, "למזלי הגדול, עליתי ארצה!" והאופן בו היא מבטאת משפט זה, מצלצל בפיה כמוטו, מוטו חיים! "למזלי, לא?", היא חוזרת ואומרת. (ואגב, שושה היא אחרונת הווינאים חברי השומר הצעיר בגבעת חיים, והיא מרגישה שזה מעמד). אחריה, ב- 38, עלתה אחת מאחיותיה, גם היא לקיבוץ השומר הצעיר, לעין השופט.
בווינה התפרנסה משפחתם מחנות בדים שהייתה לאבא, עם שותף. אותו שותף עבד בחנות עצמה, ואבא היה נוסע עם הסחורה. אלא שהשותף בגד באבא וברח עם הכסף, ולולא עזרתן של אחיותיה של אמה שחיו באמריקה, שושה אומרת, כי אינה יודעת איך הם היו מסתדרים. ("ואינני מאלה שמספרים על כל הטוב והעושר הרב שהשאירו מאחוריהם כשעלו. לא!"). "הן, הדודות, גם רצו שאני אבוא לאמריקה, שנבוא כולנו. אבל, אני, היה לי חינוך שומרוני טוב, רק ארצה, רק ארצה".
שנתיים היה אבי המשפחה חולה במחלת הסרטן, שכב בבית חולים, עד שבשנת1937 נפטר. הייתה תקופה , שמצבם היה כה קשה, ששושה נאלצה לעזור להם מכאן. וב- 37 העליתי גם את אמא ושתי אחיותיי הצעירות, ואחי היחיד, אהוד". בכלל, שושה הייתה הבת הבכורה והרגישה עצמה מעין ראש המשפחה.
"הצלחתי להביאם הודות לשולמן. הוא היה אז בשליחות בווינה, ראה את מצב המשפחה ודאג להם לסרטיפיקטים."
"אהוד הצטרף לחברת הנוער אצלנו, והאחיות השתלבו כל אחת במסגרת הולמת את גילה וצרכיה. אמא נשארה איתי כל השנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס אחי אהוד לצבא הבריטי- כל קיבוץ היה מחוייב אז למכסת גיוס מסוימת, ואהוד נכלל במכסת המתגייסים מטעם גבעת חיים. הוא שירת בגדוד מובילי המים, נפצע בטוברוק, הוסע בספינת פצועים בריטית, ונהרג כשהגרמנים הפציצו אותה, את ספינת הפצועים.
כשבאתי היה הקיבוץ עדיין בחיפה, בבת גלים. קיבלו אותי יפה מאוד, במיוחד אני זוכרת לטובה את שושנק'ה בתקופה זו. היינו בסה"כ 60 איש, 12 מהם- בחורות. "שמי הלך לפניי, איני יודעת איך, כאילו אני יודעת לבשל, וישר שלחו אותי למטבח ואני בכלל רציתי להיות מטפלת תינוקות... אבל, אז עוד היתה משמעות! נכנסתי למטבח, ואיני מכחישה, הייתי טבחית טובה! אני זוכרת, שמישה נטע לא היה מוכן לנגוע בחצילים. אבל, אני עשיתי מהם שניצלים והוא ליקק את השפתיים ורק אחר כך סיפרתי לו מה אכל. הוא התקשה להאמין. בשר לא היה בכלל. בישלנו ירקות והייתי מבשלת טשולנט, שנאפה במאפיית לחם סמוכה. הכנסתי גריסים ושעועית והון המון בצל מטוגן, במקום בשר. בחיי שהיה טעים מאין כמוהו".
"בפעם אחרת, אני זוכרת, איך אמא נהנתה מאוד ממנת בשר שהגשתי לה. רק אחר כך סיפרתי לה שהיתה זו שוק של ארנבת ולא עוף והיא הקיאה אותה מיד. וזאת אף על פי שכלל לא הייתה שומרת כשרות. עצם הרעיון, כנראה... את מרק הפירות הבלתי נמנע ואת הפודינג, רק בארץ למדתי לבשל- את אלה לא הכרתי בווינה".
"התנאים במטבח היו בסדר. בישלנו על פרימוסים בעלי מספר ראשים ואני הייתי כה בריאה וחזקה שיכולתי להרים בעצמי את הסירים הכבדים. לימים, כשהיה לנו גם תנור במטבח, בריאה וחזקה, הייתי מקוששת עצים בכל שטח המחנה, כדי להסיקו". ועתה מגיע המשפט, שחוזר כפזמון במשך כל שיחתנו: "גם היום אני בריאה, חוץ מהעובדה שנפלתי, ושלא ידוע ממה נפלתי.
"אחרי ארוחת ערב, היינו, כל הרווקים, יושבים על התנור, כדי לחמם קצת את הטוסיק, לא לפני שתפסנו "אוואנס" = (מקדמה של קצת שינה, אחרי יום עבודה, ולפני ליל בילויים).
היו המון רווקים. הרוב. היינו שרים והיינו רוקדים. נורא אהבתי לרקוד, והייתי מחכה כבר לערב, שנתחיל. היינו חבר'ה צעירים, וידענו לחיות (לא כמו היום...).
"גרנו באוהלים. שלושה באוהל. האוהל שלי, אני עם שני בחורים, היה תחת עץ תאנה נהדר. בדרך כלל גרנו כך- בחורה עם בחורים, אבל אני שמרתי על צניעותי, והם ידעו זאת היטב. לא פעם נתתי סטירת לחי למי שניסה. מה הבנתי, הייתי בסך הכל צעירה בת 18".
" את צבי הכרתי בגבעת חיים. הוא היה יקה. אמרו עליו, שהוא משי מבפנים ומשי מבחוץ וזה מה שהוא באמת היה. כשהתיידדנו, הוא נראה לי כה צעיר, אבל ביררתי והוא היה בן גילי. שררה בנינו אהבה גדולה. חיינו כל כך יפה יחד. דאגנו זה לזה והוא כל כך עזר לי כל השנים בטיפול באמא".
בימים אלה, יום השנה העשרים ושישה למותו של צבי, ואלה ימים קשים מאוד לשושה. היא אינה מתנחמת. "היה צעיר, והיה בריא ומת כך פתאום מהתקף לב. היה ישר כסרגל, הגון ואכפתי, ולעיתים אני חושבת, שלקח יותר מדי ללב את הדברים שלא נראו לו וזה מה שהרג אותו".
"לולא משפחתי", חשוב לשושה לציין, "לא הייתי יוצאת ממצב הרוח הקשה שגרם לי מותו. הם כולם היו נהדרים. אחיותיי באו ללון איתי, ואז עוד בני משפחתו של צבי שתמכו בי וילדיי? ילדיי עשו הכל כדי להקל עליי. מהו ההכל הזה, בעצמי אינני יודעת. הם, פשוט, אהבו אותי, עטפו אותי באהבה.
"בינואר 36 נכנסתי לחדר משפחה. זה לא כך שלא נישאנו כחוק, אלא שעשינו זאת, כשכבר היו לנו שני ילדים... לפני כן לא כל כך יכולנו, כי אני הייתי נשואה בנישואים פקטיביים- הרי לא רצו, לא רצינו, לבזבז סרטיפיקט, אז עליתי ארצה כאשת אזרח ישראלי. אבל, כל התעודות שלנו עודכנו באופן רטרוספקטיבי, והכלה כל על פי החוק".
"העבודה היא חיינו" - כך למדנו בשומר הצעיר, וכך חייתי כל חיי. כל חיי אהבתי לעבוד". 
איך למדתי עברית? למדתי מן השמיעה ונתנו לי דל עם האלף בית, וזהו. אז קראתי קודם מבלי להבין, ובהדרגה, הבנתי יותר ויותר. והיום אני קוראת כמעט רק עברית. כבר הרבה שנים, שאני לא קוראת גרמנית. אני גם כותבת עברית. בשנים שדן היה בחו"ל, התכתבנו בעברית.
ושוב כפזמון חוזר, "אני בריאה. רק שנפלתי, ורק שאינני יודעת למה נפלתי. לא היתה שום סיבה ליפול בחדר.
שושה, שתהיי עוד יותר בריאה, ואנא, שלא תפלי, וגם לא ברוחך.
שוחחה עם שושה, סימה שרי.




עמרם הישראלי ושושה שינדלר חנוכה 1965 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור