כניסת חברים ותושבים

אגון לקר
תאריך לידה:
13/5/1926
תאריך פטירה:
11/4/2002
תאריך פטירה עברי:
כ"ב ניסן תשס"ב
אבא,
אבא נולד בשנת 1928 בברלין, בן זקונים לקלרה ויצחק.
הוא גדל למציאות של שנות העשרים והשלושים בגרמניה, לתוך גילויים של אנטישמיות ועליית הנאצים לשלטון. תקופה זו עיצבה יותר מכל תקופה אחרת את אישיותו של אבא, ומרבית הסיפורים ששמעתי מאבא שוב ושוב הם על תקופה זו.

לאבא היה חצי אח מנישואין קודמים של סבא יצחק. אותו אח, היינץ, שהיה מבוגר מאבא בעשרים שנה, היה מודל לחיקוי של אבא. הוא היה קומוניסט, שלחם בקרבות הרחוב מול הפלוגות של הס.א. של המפלגה הנאצית. עם עליית הנאצים לשלטון הפך היינץ למבוקש ונמלט לצרפת, שם התגייס ללגיון הזרים כטייס ונהרג בקרבות על בריטניה. למעשה נחשב היינץ לנעדר, ובסתר ליבו האמין אבא עוד שנים רבות כי יום יבוא והיינץ יופיע...

העולם לתוכו גדל היה עולם של לוחמה ומאבק לחיים. כילד נלחם אבא בילדים הגרמניים שהקניטו אותו על יהדותו. הוא הפך לציוני כבר כילד וגאוותו כיהודי הפכה למוטיב מרכזי בעולמו.
ב- 1938 ברחה המשפחה לשנחאי שבסין, שם גדל אבא במשך עשר שנים. כנער פליט בארץ זרה שוב נאלץ אבא להילחם, הפעם על עצם קיומו - היה זה מאבק מתמיד מול רעב ופרנסה, בסביבה קשה ועוינת.
למעשה מגיל צעיר פרנס אבא את המשפחה. אחיו ואחותו למדו ועסקו בשלהם, בעוד הוא צופה באביו- גיבור מלחמה, בעל איתור צלב הברזל הגרמני ממלחמת העולם הראשונה וגם פצוע מלחמה- מאבד את ראייתו, את יכולת ההליכה ודועך פיזית ונפשית מול עיניו עד מותו בשנת 1944.

אבא החל לעבוד בכל מה שניתן היה, תוך שהוא מנצל את הכישרון הטכני המדהים שהעניק לו אלוהים. אבא למד לתקן כל דבר. לימד את עצמו ללא שום השכלה פורמלית ובסוף המלחמה כבר עבד כמכונאי עבור הצבא האמריקני בסין.

עם התקדמות הקומוניסטים, שונאי הזרים, לשנחאי, שוב נאלץ אבא לברוח. 
אחיו ואחותו היגרו לארה"ב ואבא עלה לארץ יחד עם אמו, שלא יכלה לקבל ויזה לארה"ב. שוב האחריות היא עליו, והוא מחלק את זמנו בין טיפול מסור באמא, עבודה בלילות בכל עבודה ופרנסת המשפחה לבין שירות בצבא בו, כציוני אמתי, ראה ערך עליון.
אני משוכנע כי לאבא חלק משמעותי בעובדה של שמוליק ואני רבי סרנים ופעילים מאוד במערך המילואים.

את אמא פגש אבא בצבא. לאחר שנישאו הצטרף אבא למשפחה במושב בית עובד, לעולם חדש של חקלאות, משפחה, חברים חדשים והרבה צברים שורשיים. שוב בא לידי ביטוי החוש הטכני של אבא, ובמשך שנים שמעתי מהחברים למושב על הטרקטורים הגמורים, שלא נסעו שנים עד שאגון הגיע למושב ותיקן אותם ועל השכלולים שהכניס למשאיות.

אבא, על אף היותו יקה, השתלב בין הצברים ואהב מאוד את המשפחה החדשה ואת המושב, שם נולדו שמוליק ותמי.

אבא תמיד האמין ביכולתו, וכך שכנע- סחב את אמא לאמריקה. שם, שוב, ללא שום השכלה פורמלית, עבד כמנהל משמרת במוסך המרכזי של קאדילק בניו- יורק.
שוב בארץ זרה, צפו ועלו אצל אבא הכבוד היהודי והציוני. אבא התחכך הרבה עם מהגרים ממוצא שונה ואמריקנים אחרים- הוא חש כי מזלזלים ביהדותו ומקטלגים אותו ככזה. תמיד סיפר לי על ההרגשה הקשה שאפפה אותו בזמן מלחמת ששת הימים, כאשר הוא באמריקה ובארץ מתנהלת מלחמה.

בשנת 1970 חזרה המשפחה לארץ, איתי, בן הזקונים שנולד באמריקה ואבא היה מנהל אחזקה במפעל סנפורסט, שהוקם אז בארץ. שוב ללא השכלה פורמלית התמודד עם הקושי בהקמת מפעל מורכב ומודרני.

בזמן מלחמת יום הכיפורים אבא כבר שוחרר ממילואים, אל לא יכל לשבת בבית. שמוליק ואבא התנדבו בלילות לעזרה בבית החולים.

כשהגענו לקיבוץ, אבא עבד כאחראי טכני, ולמעשה הקים את מכון החליבה, ובהמשך הקים מחלקה אחראית על הצד הטכני של מכוני החליבה בגרנות, כ-40 במספר. זו היתה תקופה יפה בחיי אבא. הוא זכה להערכה מקצועית, חש בטוח בעצמו ונהנה מהעבודה. כילד, זכורות לי נסיעות רבות עם אבא, במיוחד זכור לי האוטו עם המגירות המסודרות, שרק יקה יכול לסדרם כך, עם סמרטוט בכל מגירה, לנגב את כלי העבודה המסודרים כמו חיילים.

בתקופה הזו נולדו הנכדות הראשונות, סמדר ואחר כך סיגל. היה מדהים לראות את אגון- איש ענק ממדים, קשוח ומעט עצבני נמס מול הקטנות האלה, זוחל איתן שעות על הרצפה כמו ילד קטן.
אבא היה תמיד איש חם המרעיף נשיקות וחיבוקים ללא הרף.

הדאגה למשפחה תמיד עמדה בראש מעייניו. המעבר לקיבוץ בגיל די מבוגר, שלא תמיד היתה מובנת לסובבים אותו נבעה בין היתר מבעיות בריאות אותן הסתיר מאתנו במשך שנים. לאבא היה חשוב לדאוג לעתיד המשפחה, למרות שלא היה לו קל בקיבוץ.

כאשר עבר אבא לפני 12 שנים את ניתוח הלב הפתוח וחווה מוות קליני, נפתח בחייו פרק חדש וקשה. אבא שמילדות נאלץ להלחם על חייו פיזית, קיומית ונפשית, החל להתמודד עם יריב חדש וקשה מכל- נכות ומחלה. השיקום שלו בבית לוינשטיין ולאחר מכן בקיבוץ, היה כמו כל דבר בחייו, מאבק. אבא לא קיבל את הנכות. הוא ניסה להמשיך לעבוד, באופסט, בצבע ובנהיגה. אך בריאותו לא אפשרה לו.
לאבא, שתמיד סחב אחריו משפחה- קודם את הוריו ואחר אותנו, היה בלתי אפשרי להפוך לנתמך. היה זה בלתי אפשרי לקבל את העובדה, שמטפלים בו. ככל שבריאותו הידרדרה כך הדכדך מצב רוחו, עד למעבר לנווה נועם, לבית החולים ועד מותו.
 חוסר התעסוקה והנכות חשפה פן נוסף בחייו: האספנות. אבא תמיד סחב מזכרות ממסעותיו בעולם, ובשנים האלה פיתח אוסף מדהים של שטרות, מטבעות ומסמכים מדהימים מחייו. שוב היקה, שהכל מסודר להפליא ומקוטלג יותר מבכל ארכיון מקצועי שראיתי מימי. לא פעם סיפר לי אבא כמה קשה היה לראות את אביו גווע לאורך שנים בסין, עד מותו. גם לי, כבן היו אלה שנים קשות, בו הוא דעך לאטו. אבא היה מודע למצבו והלך ואיבד את שמחת חייו. אבא שלי, תמיד נאלצת להילחם: בילדים הגרמנים שהכו והקניטו אותך, בסינים שנלחמו אתך על פת לחם, בצברים שלא קיבלו אותך כשייך, במהגרים השחורים והפורטוריקנים בתעשיית הרכב ואפילו בקיבוץ בדגל האדום ובעימותים רבים מול המערכת.
ולבסוף במחלה ובנכות. חיים קשים ומלאי מאבק היו לך, את אני יודע כמה אהבת שקט ושלווה, מי יתן ותנוח על משכבך בשלום, בהשלמה וברוגע.
שלך דני


סיגל הנכדה כותבת:

סבא,
בחרתי לא לדבר עלייך, אלא לדבר אלייך.
כבר עבר יום שלם מאז שאתה לא אתנו, ורק עכשיו כשאני מדברת אליך אני "מצליחה" לבכות.
דמותך המחבקת, העוטפת, המגוננת עולי לי בראש עכשיו, ברגעים האלו שאני מנסה להבין שאתה באמת אינך.
עוד בתור ילדה קטנה שהסתובבה לך בין הרגליים כל כך הרבה, אני זוכרת את האהבה העצומה שלך אלי, את המבט הזה בעיניים שמנסה להסביר לי שהיית עושה הכל בשבילי. זוכרת איך הייתי רצה אלייך בשבילי הקיבוץ כשהיינו נפגשים במקרה, אני, כילדה קטנה שרצה לאיש כל כך גדול. בתוך הידיים הגדולות והאוהבות האלה מרגישה הכי בטוחה בעולם וגאה כל כך בסבא הגדול והאוהב שלי, ואתה בתור הסבא הכי גאה שיש שרוצה להראות את הנכדה שלו לכל העולם.
כשגדלתי האהבה הזו התעצמה עם הערכתך אלי, אל האדם שגדלתי להיות וכל פעם שראית אותי היה בך מין מבט גאה בעיניים.
לא אשכח את אותו פלסטיק כתום על הדשא בבית הישן שלכם, שעליו היית מעביר שעות על גבי שעות עם סמדר ואתי.
לא אשכח את השער הקטן שגזמת בגדר החיה מחוץ לבית הישן, שער נמוך- שרק אנחנו, הקטנות שלך, נוכל לעבור בו.
לא אשכח שאמרת לי בכל פעם שאחד הנכדים נכנס לבית שלך ושל סבתא, הבית מתמלא באור ובחיים.
סמדר ואני זכינו להכיר אותך בשנים היפות והבריאות שלך, וקבלנו ממך כל כך הרבה דברים שהנכדים הצעירים כבר לא זכו להם, הטיולים עם סבא, הגלגולים על הדשא, המצלמה שלך שרודפת אחרינו ומנסה לתעד כל שנייה מחיינו.
כשעברת ל"נווה נועם", לקח לי זמן רב לבקר אותך, וכשבאתי היית שונה מאוד: חלש, כחוש ועצוב.
ישבנו בחוץ ושתקתי, דבר שלא אופייני לי. אתה אמרת לי: "סיגי לא הכל אפשר להסביר..." הדהים אותי איך הרגשת אותי, איך ראית בלי מלים שהיה לי קשה כל כך להבין את ההתדרדרות המהירה הזו.
השיחה הזו היא כמעט הזיכרון האחרון שלי ממך, אבל אני רוצה ואשתדל לזכור אותך אחר, ברגעי האושר שלך אתנו, הנכדים, שתמיד אמרת שאין אושר גדול מזה. אזכור אותך אוהב, מחבק, מגונן, אוסף אותי, את הקטנה שלך, אל זרועותייך.
המבט האוהב והגאה שלך ילווה אותי תמיד, ואני מקווה שאתה, תנוח על משכבך בשלום.

ראיון עם אגון לקר, 1992
הלכתי לדבר עם אגון גם על האופסט, אבל לכשנכנסתי לביתו, שכחתי. אז דברנו על החיים, על האוספים, על שם ועל
פה, על מה חשוב...
"איש גדול אוסף דברים קטנים״. בהרבה קלסרים, מעשה ידיו, כמו גם הארון - נמצא אוסף השטרות. כשהגיע לגבעת חיים, התחיל לאסוף. גם אוסף מרשים של מטבעות יש בשכנות לשטרות. צריך מומחיות, כמו בכל דבר.
"אני מקבל קטלוגים מכל העולם - מתעדכן. ב"מאוחד" יש לי חבר שהכניס אותי בזמנו לרזי העניין, וכעת אנחנו עמיתים לאותו הובי. אני לא קונה בכסף, רק מחליף. את האוספים בניתי לאט-לאט. צריך אדם להקדיש חלק מעצמו לעבודה שכזו. וצריך גם חברים. שיזכרו אותי כשהם בחו״ל. ה״ספק״ הראשי שלי – הוא דן לברון.״

לפי מה מסודר האוסף?
"המטבעות והשטרות, מסודרים לפי ארצות. בכל ארץ יש סידור פנימי לפי סדר כרונולוגי, ולפי ערך השטר /מטבע. כך ניתן למצוא אצלי שטרות סיניים עוד מלפני מלחמת העולם השניה, שטרות ישראליים מהבנק הפלסטיני, מטבעות יפניים, מטבעות מארצות אפריקאיות שכבר בעצם אינן.
יש גם אוסף בולים, הוא בשלב של סידור מחדש."

מה הכייף?
"אני נכנס לחדר שלי, שוקע בעבודה מדויקת, מקשיב לרדיו, זה תענוג גדול."

מה עם הבריאות?
"עכשיו אני מחלים מהרעלת דם קשה, פתאום באה, ללא אזהרה. מסתבר שזה סיבוך ידוע לאנשים שעברו ניתוח כמוני. כמויות של אנטיביוטיקה אדירות מחסלות את ההרעלה, אבל גם כל דבר חי אחר בתוכי. אפילו להתעסק עם האוסף שלי, לא היה לי חשק.
כשאני בריא, אני נוהג עבור צרכי המרפאה. שמחתי מאוד מהעובדה שהחזירו לי את הרישיון, והמגבלה הזו ירדה."

לפני כשנתיים, עברת ניתוח מעקפים שבעטיו כמעט ועלית השמימה. פעם, ספרת לי על מראה מיוחד במינו שרואים משם. התוכל לתארו כאן?
"הייתי כשלושה חודשים במעין דמדומי החיים, קצת חי וקצת לא. הרבה ערפול, כמעט ללא הכרה. תקופה זו, זרועה היתה בהזיות, במראות שלא מין העולם הזה.
חלמתי שאני שוכב על הגב, ועולה לאט לשמים, ומשם רואה את אגון שוכב על המיטה, מראה זה עדיין חי בתוכי. זה היה מוזר.
ומראה אחר - אני נכנס למערה חשוכה, שקטה. בקצה - מרחוק יש ניצנוץ של אור.
ובחלום אחר - אני טס לגרמניה, בה לא הייתי 50 שנה. טס מלמעלה ורואה לפרטי פרטים את הבית שלי בברלין, את הבית של הדוד בקלן... נעמי מספרת כי דברתי גרמנית (שפה שאין אני מדבר - מתוך השנאה שלי לגרמנים).
והיה גם קרב אגרוף. אני מתאגרף חזק, והיריב שלי מכה בי בעוצמה בחזה. אחר כך תארה בפני נעמי כיצד השיבו את הלב לפעולה, באופן ידני!
הגוף כאילו מת, אבל המוח בחלקו חי. המראות של אותה תקופה היו באמת שונים מהרגיל."

האם השתנת בעקבות הניתוח 
"הידיעה של המוות, משנה את המבט על החיים. זה בלי לדבר על הפגיעה הממשית בגוף. כיום אני אחר.
אחר באופן שבו מביט ומקבל את פני הדברים. אם פעם הייתי כעסן ללא תקנה, היום אני פחות. אם פעם הייתי לא מוותר, לו היו מתווכחים על רעיון/ עקרון המנוגד לדעתי, היום אני במצב של "נו, אז הוא אומר, אז מה?" אם פעם לאכול היה כייף, תאוות האוכל הייתה חזקה בי, היום אני מדגיש את עוצמתה פחותה. ובכלל התאוות, מקומם ירד. היום אני מעריך מאוד את העובדה הפרוזאית שאני חי. בפשטות - חי. ההנאות הן מסוג אחר, פחות גסות.
המשפחה היא המקור העיקרי להנאה. כאשר הילדים והנכדים מגיעים, יש שמחה. לא צריך הרבה."

נולדת מחדש?
"למעשה, אני נולדתי מחדש. כשפקחתי את העיניים לא הכרתי אף אחד, רק את נעמי שלי הכרתי. עזבתי את עולמי הקודם ומתחיל מחדש. והרי הייתי במצב בו לא ידעתי פעולות בסיסיות לעשות. לא ידעתי ללכת, לדבר, לקרוא, כאילו הכל נשכח. היה עלי ללמוד הכל מחדש.
קשה לאדם מבוגר, להסכים שהוא עכשיו לא יכול לעשות אותם דברים שבעבר היו אלמנטריים. בעצם כל יום אני לומד להסכים לקבל את עצמי מחדש. לאט-לאט שבתי אל המיומנויות ששכחתי. היום אני שוב נוהג, שוב קורא, אבל בכל זאת חש, זה לא אותו הדבר.
תודה לאגון, נאחל לו רוב בריאות ואורך ימים.

אגון מספר על סין, 1990
לאחרונה אנו שומעים הרבה על עליה. נתבקשתי לספר מעט על הניסיון שלי כעולה משנחאי (סין) לישראל.
קיים דמיון מועט ברקע שהיה בזמנו בסין לנעשה היום ברוסיה – הקרקע הבוערת מתחת לרגלי היהודים והצורך ביציאה מהירה לישראל, כשברקע אורבת הסכנה של החמצת ההזדמנות לצאת מארץ עוינת.
כדי שהקורא יבין במה מדובר, אתאר את המצב בסין בשלהי מלחמת העולם השניה (1945). המלחמות בין סין ליפן ובין ארה״ב ליפן עמדו בפני סיום. באותה תקופה היתה התעוררות חזקה של הקומוניזם בסין.
כוחות מאו-צה-טונג יצאו ממחבואים בהרים והתחילו לכבוש במהירות חבל-ארץ בסין הגדולה.
המשטר המלוכני של צ'ינג קאי צ'ק התחיל להתבסס בעזרה כלכלית וצבאית אמריקאית. הכספים הרבים שנתרמו ע"י ממשלת ארה״ב לשיקום המדינה ולנצרכים הוזרמו לכיסם של השליטים המושחתים.
באותה תקופה היו בסין 17.000 יהודים ממרכז אירופה (שהגיעו עם פרוץ מלחמת העולם השניה) ו- 20.000- יהודים ממוצא רוסי (שכבר היו לפני כן בסין) והתרכזו בעיקר בשנחאי וכן בחרבין ומעט בפקין.
יהודים אלה ניסו, כל אחד בדרכו, לחפש דרכים ליציאה מסין – אחדים לארצות מוצאם, או לכל ארץ אחרת שיכלה לקלוט אותם.
כדאי להזכיר שבין היהודים, בעיקר בשנחאי, היו שני זרמים: הרבזיוניסטים (תנועת בית״ר) והזרם השני - צעירים המאורגנים במועדובים ציוניים, כמו: קרן קיימת לישראל, פועלי ציון ותנועות דתיות.
עברו כמעט שנתיים מאז סיום מלחמת העולם השניה (1946-7), הבריטים עדיין שלטו בארץ-ישראל, וכמעט אי-אפשר היה להכנס בשערי הארץ.
מפעם לפעם הגיעו שליחים נציגי הסוכנות ונאמו בפני בני-הנוער, בתקווה שבזמן הקרוב תווצר אפשרות לעלות לארץ-ישראל.
בינתיים המשיכו הכוחות הקומוניסטים להתקדם ולכבוש ערים גדולות בסין.
צבאו של ציאנג קאי צ'ק נפל קורבן להתקפה מאורגנת הקומוניסטית בראשו של טאו צ'ה טונג, ואנחנו הצעירים, הרוצים להגיע לארץ-ישראל ממתינים בתקווה ובפחד. 
מצד אחד- אם נצא לארץ אחרת ונתישב בה, הסכויים שלנו להגירה נוספת יהיו קלושים. (להשתקע בארץ אחרת, לבנות חיים חדשים ואח״כ שוב לנדוד ולהשתקע מחדש עם כל המשתמע מכך).
משום כך מחליטה קבוצה די נכבדה של צעירים ציוניים בעלי מקצוע, להמשיך ולחכות בשנחאי. 
בארץ פרצה מלחמת השחרור והוקמה מדינת ישראל. תקוותנו לעלות ארצה מתחזקת, אך הזמן אוזל. הקומוניסטים כבשו את פקין. החיילים האמריקאים מחליטים לצאת מסין בכלל, ומשנחאי - שהיה הבסיס הגדול והחזק של צבא ארה״ב.
רוב הצעירים היהודים היו פעילים  בשרותי הצבא האמריקאי כחילים, מדריכים או עובדים אזרחיים.
לקבוצה קטנה של מדריכים אני השתייכתי. הדרכנו את צבאו של צ'אנג קאי צ'ק ולימדנו אותם להשתמש בציוד המודרני שהשאירו האמריקאים לצבאם. אני אישית עבדתי בחיל האוויר והדרכתי סינים לתחזק ולתקן מטוסי קרב ותובלה. החשש שלנו מנפילה בידי הצבא הקומוניסטי היה כפול, כיוון ששיתפנו פעולה עם המשטר הקודם, וגם מעצם היותנו זרים (לא סינים) שעוזרים לאויבי הקומוניסטים.
בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1948. כשמועד עזיבתו של החייל האמריקאי האחרון משנחאי מתקרב - היתה צריכה ליפול החלטה אם לעלות ארצה או לעזוב לארץ אחרת.
הקרקע בערה תחת רגלינו, הקומוניסטים התקרבו לשנחאי.
באותה תקופה היתה, אינפלציה קשה (כאשר קבלתי בבוקר משכורת חודשית, באותו ערב היה הכסף במעט חסר ערך לחלוטין). הסחר במטבע זר היה אסור, והעונש היה הוצאה להורג במקום וללא משפט (במו עיני ראיתי).
את הרכוש שהיה לנו אי-אפשר היה למכור. תאריך היציאה לא היה ידוע, אנו ישבנו על המזוודות. ואז הגיע שליח (קונסול) מהארץ משה יובל, והבטיח לנו שנעלה בקרוב ארצה, הקושי היה בהשגת כלי שיט.
השליח היה מוכן להטיס את הצעירים ישר לצבא בישראל, אבל כל אחד מאיתנו היה מטופל בהורים זקנים או תמך בקרובים מבוגרים שנשארו חסרי אונים ומפוחדים בשנחאי כשהסכנה אורבת לחייהם.
גם אני הייתי עם אמי, אלמנה חולנית בגיל מתקדם. אחי ואחותי כבר היו בארה"ב, אני התעקשתי על עליה ארצה וזה היה גם רצונה של אמי.
הגיע הרגע והאניה castal buanco (אניה להסעת חיילים במלחמה) הסיעה אותנו משנחאי לגנואה - איטליה, סביב יבשת אפריקה ודרך הגייברלטר (תעלת סואץ היתר, כמובן סגורה עבורנו), המסע ארך 6 שבועות בתנאי צפיפות וחוסר נוחיות (בדרך התעכבנו בדרום אפריקה, והקהילה היהודית שם היתה מוכנה לקלוט את הבחורים הצעירים.
הגענו לנמל גנואה. שם חיכתה לנו האניה "טטי" שהיתה מיועדת  150איש ולא יכלה לקחת את כולם. הצטופפו עליה קבוצה של 300 עולים כשהצעירים ישנים על הסיפון ללא מזרונים. האוכל היה בצמצום.
שמחתי שיכולתי לסדר לאמי מיטה בתא עם עוד שבע נשים. הדרך מגנואה לחיפה ארכה 4 ימים ו- 3 לילות. השכם בבקר הרביעי ראינו מרחוק את חופי חיפה והכרמל - וההתרגשות והשמחה היו גדולים. האניה הטילה עוגן בשעה 8 בבוקר. האיטלקים סגרו את מקורות השתיה והמטבחים.
ירדנו מהאניה בשעה 8 בערב עייפים, רעבים ונרגשים.
באותה תקופה היה קיים החשש שעולים חדשים נושאים מחלות - ולכן זכינו בטיפול ה- d.d.t הידוע. העמיסו אותנו על קרונות משא, הגענו לתחנת הרכבת בבנימינה ומשם הוסענו במשאיות ללא ספסלים למחנה בריטי לשעבר, שהפכוהו למחנה עולים.
אגון לקר


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

30 לאבא געגוע

דני | 26/5/2014

 

אבא

עבר חודש מאז הלכת

במהלך היום יום זה כמעט לא מורגש אצלי:

השגרה העבודה המשפחה

הרי כבר זמן רב לא היית בבית ולמעשה איבדנו אותך מזמן.

 

אבל אצלי אתה חסר בערב

דווקא בתקופה הזאת של ריבוי ארועים פולטיים ומדניים, בכל פעם שאני רואה חדשות אתה חסר לי

כל כך אהבתי את השיחות הויכוחים והרבים הפוליטים שלנו.

היינו כל כך הפוכים בדעות

בהתחלה כילד שניסה להתמודד איתך תמיד בחרת צד הפוך בכדי לבחון את יכולתי לנתח ולבטא נכון את עצמי ותמיד אמרת דנילה חשוב שתהיה לך דעה משלך.

 

אחר כך באמת היינו הפוכים כל כך ואפילו רבנו על פוליטקה

אך תמיד חיכתי לשיחות האלה אספתי בליבי חומר ונושאים לשיחות איתך

גם בשנים האחרונות שעולמך הלך והצטצם ניסיתי להאחז בזה

להרגיז אותך לבחור נושאים ודעות שיעוררו אותך אך היה לך כבר קשה.

 

וישנם החלומות בלילות מאז הלכת שם אתה תמיד במיטבך חזק צעיר לבוש בקפידה מדבר ברהיטות ובחוכמה.

 

אני מנסה בימים האחרונים לחשוב מה אתה היית אומר ביום כזה.

אתה הרי היית איש שיחה אף פעם לא התביישת

אבל מעולם לא אהבת רגעים כאלה:

דנילה עזוב אותך מידיבורים ושטויות תהיה ראלי

העיקר שתטפלו באמא ובמשפחות שלכם ותהיו מאושרים השאר בן כה חולף.

 

אז רק עוד היום אבא אני מדבר עליך תראה כמה מכרים באו לכבודך ללויה

לשבעה והיום .

ממחר אני מבטיח לקחת ממך את העיקר שלמדתי ממך לטפל במשפחה לאהוב בלי גבול ולנסות להיות מאושרים

 

דני

העתקת קישור