כניסת חברים ותושבים

חנהל'ה פרנקל
תאריך לידה:
14/9/1943
תאריך פטירה:
24/7/2002
תאריך פטירה עברי:
ט"ו אב תשס"ב
 יום האישה 1987 חנהלה פרנקל

יום האישה 1987



שנה ויותר עקבנו בנשימה עצורה אחרי מאבקה של חנהל'ה במחלת הסרטן הממאירה.

היו גם ימים, שהאמנו שתתגבר.

במאי 2002, לטורה הקבוע בבתוכנו, לביקורת ספרים - "מה קורא?" - נתנה את הכותרת:

"מה קורה לי ולנו? סיפור של חושך ואהבה (אני מקווה):

אני נפלתי לתוך בור חשוך. במאמצי היציאה ממנו, זכיתי לקבל עזרה מופלאה מהקהילה בה אני חיה, קרי, גבעת-חיים, קרי, כולכם. כבר ציינתי בעבר את מוסדות הבריאות שלא דילגו על שום טרחה, קטנה כגדולה. אך לא רק הם. חוץ מחבריי הקרובים מאוד, שבלעדיהם אנה הייתי באה, זכיתי להמון מחוות גדולות וקטנות, שכולן יקרו לי. עם יציאתי המחודשת לאוויר העולם, כאילו נולדתי מחדש. ואין איש, כך הרגשתי, שלא מצא את דרכו המיוחדת לברכני להושיט יד בשעת הצורך, או אף לפנק, כאילו הייתי תינוק חדש או יולדת. ב-BBC צפיתי בתכנית שהביאה תוצאות מחקר על החלמה של אנשים בקהילות, לעומת כאלה המתגוררים מחוצה להן. המסקנה הייתה, שבאופן בולט וחד משמעי, יותר אנשים החלימו ממחלות קשות ואף חשוכות מרפא, כשהתגוררו בתוך קהילה תומכת. אני מאמינה בזה.

כל המחוות האלה אינן שקולות בכסף, ורובן אינן עולות כסף. הן פשוט אנושיות. לכן אני מאמינה בחוזק אנושיותה של הקהילה הזאת. ולכן, בימים אלה של שינויים והפרטות, אני מאמינה (ומקווה!!!) שיש תכונות של קהילה, שדבר לא ישנה אותן, כמו משפחה טובה.

בתור מי שביקרה באזורים חשוכים באמת, אני חשה, שהעיסוק בעניינים הכספיים, בענייני סטטוס, הפרטות וכו', הם כה פחותי ערך, כה חסרי חשיבות. הדבר החשוב היחיד הוא העובדה שהמלחמה נמשכת, וילדינו גדלים לסכנה, וכמובן – הבריאות. אלה סיבה לדאגה, בזה צריך להשקיע.

בסך הכל, לא רציתי אלא להשתמש במדור זה "שלי", ולהגיד לכולכם המון המון תודה, ואנא, שימרו על הנכס היקר הזה – המשיכו להיות אנושיים.

שלכם תמיד, חנהל'ה"   


מקצת הדברים שנאמרו עם פרידה:

"אין בנו מילים, רק צעקה גדולה. כמלאך ריחפת בינינו השנה"... "מנסה לגעת, להאיר, לתת.. ובעיקר – לפתוח שערייך"...

"רק כשגמרת לאסוף כל אלה פרשת כנפייך"... "הלוואי ונדע תמיד לזהות אורך."

"פעמים רבות, כשחשבו לבקש מחנהל'ה למלא תפקיד בקיבוץ, ויתרו לה בסוף, כי הכירו בחשיבותה בתחנה, ובפגיעה שהיעדרה משם תפגע בציבור גדול של חברים וילדים"...

"איכה. איך כל האהבה שהרעפנו עליה לא עצרה את החיה המכרסמת בה"...  "איך כל התפילות שנשאנו, לא מנעו את קריסת הגוף, ואיך, איך הפסדנו, כמה שהפסדנו"...


חתונה של חנהלה ואבי פרנקל - אחיות, מיכל ילובסקי וחנהלה

חנהל'ה עם אחותה מיכל


חנהל'ה נולדה ב - 14.09.1943, בת להוריה נחמיה ואמי גינזבורג (הורוויץ) ואחות למיכל. הימים הם ימי העלייה להתיישבות בכפר-סאלד שבגליל, שם עוברות עליה שנות ילדותה הראשונות.

חנהל'ה גינסבורג פרנקל בילדותה

בשנת 1952, עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, מתמזגים חברי האיחוד מכפר-סאלד וג"ח ומקִימים קיבוץ חדש, גבעת-חיים איחוד. 

בשנת 1962 מסיימת חנהל'ה את לימודיה בביה"ס בקיבוץ ומתגייסת לצה"ל, משרתת כסמלת סעד בגדוד נח"ל בשבטה. אחרי שירותה הצבאי היא מדריכה במסגרת ש"ש בקן בורוכוב. בהמשך דרכה יוצאת חנהל'ה ללימודים באוניברסיטת ת"א, בסיומם היא מצטרפת לצוות התחנה הפסיכולוגית המוקמת בגבעת-חיים, ומתחילה בעבודתה כפסיכותרפיסטית. 

תערוכת סוף שנה במקדמות 

מימין - רות לוי, אמי וחנהלה גינצבורג

תערוכת סוף שנה במקדמות מימין לשמאל - רות לוי, אמי וחנהלה גינצבורג

בשנות התשעים היא מתמנה למנהלת התחנה.

לימים, סיימה את ההכשרה באגודה הישראלית לפסיכולוגיה יונגיאנית, והפכה להיות פסיכואנליטיקאית מן המניין. קטע מעבודת הגמר שלה בעת לימודיה מופיע בספר.

במלחמת יום כפור נופל גיסה עוזי, בעלה של מיכל.

בשנת 1977 נישאים חנהל'ה ואבי וב-1978 נולד בנה הבכור מתן, אח לחמוטל בתו של אבי. ב-1981 נולדת שלומית. חנהל'ה משלבת את שני כישרונותיה הבולטים, כתיבה וציור, ומכינה מדי שנה לילדיה הצעירים  ספרים פרי יצירתה, לימי הולדתם. 

בשנת 1991 נוחתת על חנהל'ה מכה קשה עם מות מיכל אחותה האהובה עליה עד מאד, אותה היא סועדת במחלתה. היא פורשת כנפיה על שני בניהם של עוזי ומיכל, שאול ואסף, ועל נכדותיהם הרכות בשנים, נעה ומיכל.

שנים ספורות לאחר מכן, תלווה את אביה נחמיה במסירות, בעת מחלתו הקשה ממנה לא קם. אחריו הולכת לעולמה גם אִמהּ אֶמִי. 

חנהל'ה ממשיכה הלאה, עסוקה מאד בעבודתה ומעורה בחיי החברה.

במאי 2001 מתגלה מחלתה. חנהל'ה מקבלת סדרת טיפולים קשים ואינטנסיביים, והיא חדורת מוטיבציה לנצח את המחלה. אכן מסתמנת הטבה, נראית קרן אור, אך הבדיקות החוזרות מצביעות על התפשטות המחלה. בתקופה קשה זו זוכה חנהל'ה להרבה תשומת-לב של סביבה תומכת ואוהבת, אף נותנת לכך ביטוי ברשימה שהיא כותבת לעלון הקיבוץ.

בט"ו באב, 24 ביולי 2002, אנחנו נפרדים ממנה בכאב גדול.

בת 58 במותה. נקברה בבית הקברות בקיבוצה גבעת-חיים איחוד בסמוך להוריה ואחותה.

חנהלה פרנקל

חמוטל כותבת:

בשנה שעברה, בסביבות יום השנה שלך, חלמתי חלום: זה היה ערב ליל הסדר, בשעה לפני שהולכים כולם לטקס בחדר האוכל. כולנו היינו בבית  - אבא, מתן, שלומית ואני, אבל התמהמהנו ללכת, כאילו חיכינו למשהו. פתאום נפתחה הדלת, ואת הופעת, מכוסה כולך בגלימה שחורה, רק פנייך גלויים אלינו, וריחפת מעלינו בחלל החדר. כשהתעוררתי מהחלום הרגשתי שקיבלתי מתנה, כמו יכולתי להרגיש שוב איך את עוטפת את כולנו באהבה שלך.

לקח לי שנה להבין, שגם אחרי שהלכת, ישנם דברים ממך שיישארו אצלי בלב לתמיד. 

אני רואה ורד שצומח בגינה, ואם יש לו ריח כזה אמיתי, כמו זה שאהבת, אני מתמלאת בזיכרון נעים. החביתה שלך לא יוצאת לי במרקם שרק את ידעת ליצור, אבל אני ממשיכה לנסות. בבית שלי ושל איתי ישנה הכרית בצבע בורדו שנתת לנו, וכשאני קוראת ספר היא מונחת למראשותיי, מתאימה בדיוק לשקע שבין הצוואר לספה.

אני יודעת שאם היית רואה אותנו היום, היית מאד גאה בנו, גם כי נשארנו  אותו הדבר, וגם כי השתנינו, או כמו שאבא אוהב לומר עלינו, הילדים, התפתחנו. מתן  -  במגדל העמק, מוקף בחברים, לומד ויוצר מוזיקה, שמרוב שהיא איכותית לפעמים קשה לי לקלוט אותה.

שטונצי - פרשה כנפיים וטסה לטיול עצמאי בהודו, ולמרות שאבא שמר על החלקים הפולניים שלו, היא חזרה גדולה ויפה כתמיד. עכשיו היא עובדת עם הילדים בקיבוץ, משקיעה בהם הרבה אנרגיות, אותן היא מקבלת חזרה מהים ומהאהבה החדשה שלה.

אבא ממשיך בנאמנות בעבודתו, מנסה להעביר את גבעת חיים תחת תהליך ההפרטה, עם הכי הרבה עדינות והגינות שאפשר, כמו שאבא יודע. חוצמיזה  - הוא ממשיך בספורט שלו, ולדעתי, כמו יין טוב, הוא רק משתבח עם השנים. הייתה תקופה שאנשים ניסו להצטרף אליו אל מסעות האופניים, אבל אבא כל הזמן נסע הלוך ושוב, כי הוא חיכה להם, אז היום זה רק הוא ורן, ושבילי העמק...

אני בלימודי התרפיה בתנועה, מרגישה קשורה היום למקצוע שכל כך אהבת לעסוק בו. עצוב לי שדווקא אותך אני לא יכולה לשתף ולשאול, ומצד שני, לפעמים, אני חושבת מה היית אומרת לי, וזה נותן לי כוח. איתי ממשיך בצבא (עושה דברים שעקיבא תמיד צוחק שאסור לדבר עליהם, כי הוא מת לדעת...), ובשנה הבאה הוא גם מתחיל ללמוד לתואר שני. טוב לנו בתל-אביב, ויש פה סביבנו חברים טובים.

אני מרגישה שגדלנו, שאנחנו ממשיכים הלאה למרות העצב הגדול, כמו שאבא לימד אותנו לעשות, ובעיקר בזכות כל מה שקיבלנו ממך ומאבא, שיש לנו בתוכנו, שהוא מתמלא ומתמלא כל פעם מחדש.

אני שולחת לך נשיקות, ומתחבקת אתך בדמיוני, 

היי שלום, חמוטל

משפחת גינצבורג

משפחת גינצבורג - מימין למעלה: נחמיה בזרועותיו חנהל'ה, אמי (אשתו) חובקת את מיכל בתם, לידן אליעזר הלברשטט גיסו של נחמיה, מתחתיו יושבת שרה אשתו ואחותו של נחמיה ובזרועותיה בתה רותי, למרגלותיה בתה לאה, מימין לשרה יושבים האב והאם של שרה ונחמיה


רעיה מירון

כשהיינו קטנות, ילדות גן, התקנאנו זו בשערותיה של זו. חנהל'ה רצתה תלתלים בלונדינים, ואילו אני חלמתי על שיער שחור וחלק, באמת האמנו, באיזו תמימות ילדותית, שאם נרצה כל-כך יהפוך החלום למציאות.
כבעלות זיכרון טוב אהבנו לצלול לעיתים לענייני נוסטלגיה ולצחוק עד דמעות. עם חנהל'ה נהדר היה לצחוק, היא ידעה להבחין בפן הקומי של סיטואציות, גם נקלעה בעצמה, מבלי שהתכוונה לכך, למצבים מביכים ומצחיקים, הזכורים לכל מי שהיה קרוב אליה.
בימי בית הספר קראנו לה 'שלומפרית', לימים לימדה את עצמה לארגן את ביתה ובגדיה, ושמרה על סדר וניקיון, אולם אותם מקרים מבדחים הקשורים בשכחת חפצים ברגע קריטי, לבוש שלא נלבש כראוי, או אביזר שלא נתלה כהלכה, הוסיפו וליוו את חייה, ולנו לא נותר אלא להמשיך וליהנות מסיפור המעשה שוב ושוב, גם אחרי שנים רבות.
במקביל להומור הנפלא שניחנה בו, הייתה חנהל'ה חכמה ונבונה יותר מכולנו, גם רצינית, אחראית ומעמיקה, אך לעולם אינה מתנשאת, וכל-כך שייכת.
אוהבת אדם, אוהבת הארץ הזאת על כל מכאוביה, עד כדי דאגה אמיתית לעתידנו כאן, אם לא יחול שינוי, ובמהרה. יחד אתה עמדנו כל צוהרי שישי בצומת הרואה, נושאות שלטים הקוראים להסכמי שלום. יום שישי שלה קצר היה ועמוס, על כן נהגנו לחכות לה, הייתה מגיעה ברגע האחרון, מתנשפת, מחייכת ומתיישבת בינינו.
קראתי לה חניק, כך אהבתי. מכל שיחה אתה, כשמשהו העיק, יצאתי עם חומר למחשבה וצידה לדרך.
חנהל'ה אוהבת אמנות, מעריכה אנשים יוצרים ואינה מחמיצה תערוכה בגלריה המקומית. בקפידה היא בוחרת את התמונות שתתלה על קירות ביתה, ואת הוורדים שהיא מסדרת לקראת שבת בצנצנת כחולה מזכוכית חברון.
'פריקית' של סרטים אנגליים, ובשעת סעודת הצהרים, עת ניפגש לעיתים, אנחנו מחליפות חוויות ומתענגות על סרט אנגלי שראינו אמש כל אחת בביתה. לא תמיד אנחנו מסכימות בינינו, קורה ונעריך באופן שונה ספר, סרט או הצגה, אך גם אז, בעודי מגינה בתוקף על עמדתי, מול האינטלקט החריף שלה, היה הוויכוח מעניין, מרתק ומזין, ולעולם הסתיים בחיוך.
בכל נימי נפשה מחוברת אל הבית הזה, אל אנשיו, אל חגיו, אל כאביו, לוקל-פטריוטית אמיתית. איך היא חסרה עכשיו, בימים של חוסר וודאות, חששות, נרגנות, בוטות. נביאה בעירה הייתה, מטיפה בשער.
יחידת סגולה, שכמותה נפגוש רק פעם בחיים, ואנחנו זכינו, כי גדלנו אתה, בגרנו על ידה, חיינו בקרבתה ואהבנו אותה.
כמה רצינו לחזק אותה, לשמור עליה, כה משמעותית הייתה היא בחיינו, וכה יקרה לליבנו. אין לה תחליף, אין.
מה שנותר הוא אי השלמה עם מותה, וחסרונה הצורב, נותרו חלומות וגעגועים, נותרה אהבה.

שלומית מלר
חיוך.
אשה צנומה.
פנים שחומות.
חיוך.
שמלת קיץ נצחית בצבע סגול.
חיוך, עיניים מצטחקות.
עיניים כהות.  עיניים  עמוקות.  העיניים הכי יהודיות שראיתי פה בסביבה אצל "דור התקומה".


יענקל'ה הורוויץ, דברים מן ההלוויה

עצוב.

עצוב לכולנו כאן. חברים, חברות, משפחה.

אנו נפרדים היום מחנהל'ה אשר כל-כך רצתה לחיות.

לחיות בשקט ובסבלנות, כמו כל דבר אשר עשתה.

לחנהל'ה הייתה דעה בכל עניין והיא ידעה להציגה לסובבים בצורה בהירה.

תחילה מחשבה, התייעצות ואחר ביצוע. זו הייתה דרכה של חנהל'ה, ומתכונותיה היפות במגעה עם חברים וילדים, שנכבשו לה. בדיבורה השקט, בשכל, הציעה פתרונות.

נדמה כאילו חנהל'ה ברחה מתפקידים בקיבוץ, זו טעות. פעמים רבות כשחשבו לבקשה למלא תפקיד וויתרו לבסוף, כי הכירו בחשיבותה הרבה בתחנה ובפגיעה שהיעדרה מתחנה תפגע בציבור גדול, חברים וילדים.

חנהל'ה לא הייתה יפה במובן הרגיל של המילה. אבל הייתה לה צורה מיוחדת וכובשת, והיא בלטה בכל חברה. אהבתי להתבונן בה, בתווי פניה ובגוון עורה המיוחד. ומצאתי עצמי לא פעם מהרהר איך בת לזוג הורים ייקים נולדה עם צבע עור כזה. נמשכתי לדבר אתה כמה שיותר, ובכל נושא. השקט והצניעות, האדיבות והגוון השחור היוקד  -  כבשו אותי.

אהבתי את הכנסים המשפחתיים, את השיחות הערות עם כולם ובמיוחד עם נחמיה, שהיה בן-אדם מיוחד במינו, והיום אני מוצא עצמי חושב בעצם כמה שטוב שאין הוא צריך להשתתף בהלוויה העצובה שבה קוברים את חנהל'ה.

את חנהל'ה נזכור, חברייך הרבים, את השפעתך הרבה, מתוך השקט העמוק והעדינות. נשמור על החברה שחיית בה ושכל כך הייתה חשובה לך, שתהייה בריאה וסובלנית. כמוך.

חנהל'ה, אהבתי אותך מאד וכך גם את מיכל, אמי ונחמיה. 

אבי, מתן ושלומית אנחנו נהיה לכם משפחה גדולה ואוהבת, ומקווה שנצליח.

נוחי על משכבך בשלום.


מירהל'ה
דברים בהלוויה (יולי 2002)

אין בנו מילים, רק צעקה גדולה.
בכל אחד מהעומדים פה יש נגיעה רכה שלך. רגעי חסד, זרעים של אהבה.
כמלאך ריחפת בינינו השנה. סובלת, מקווה, מבינה את שבירותם של החיים, רומזת על פשטותם וקרבתם של אושר ונחמה.
מנסה בשרביט המלאך שלך לגעת, להאיר, לתת.
ובעיקר  -  לפתוח שערייך.
מוכנה לאסוף, לקבל ולשמור  -  חיוך, פתק, מגע, עוגה, שיר, תפילה, ליטוף, מילה של אהבה.
ורק כשגמרת לאסוף כל אלה פרשת כנפייך.
כולנו יתומים, מבוהלים, לא מוכנים, חסרי מילים.
תודה, כוכב צפון, הלוואי ונדע תמיד לזהות אורך.

חנהלה פרנקל


מי היה מאמין, חג המשק -27 לגבעת חיים איחוד / חנהל'ה פרנקל

שוב ירח מלא חצרנו מאיר

ונושק לבתים ולוטף פעוטות

לענת ויעל ורועי ויאיר

לילדי הגנים וילדי הכיתות.

 

לבתים משתפצים מאיר הוא פנים

צריף חדש וחורק, וחדש שיוקם,

לשיכון העולים לחדרי אולפנים  -

לואט הירח: “well come”!

 

משתהה הוא אזי, זה עניין מיוחדת,

על בתי וותיקים, זיגי קאול, אלישבע,

נשיקה בחלון, יש היום יום הולדת  -

גבעת חיים בת עשרים ושבע.

 

לא עלמה צעירה היא זו הגברת

רחבה ומלאה ומאד מטופחת

יש לה 'שיק', יש לה חן, היא פשוט נהדרת!

מי היה מאמין  -  רוח סתיו מלבישה

לא מכבר, לא מזמן, לפני כ"ז שנים,

הייתה היא רק סתם 'נקודה חדשה'  -

בתולית שכזאת, פה ושם צבעונים,

גבעה של חול עם צריפים פה ושם

מנורות של נפט וילל תנים –

מי היה מאמין?

 

לכן רבותיי, יש סיבה פה לחגוג,

להשתולל עד אור בוקר בדשא, בטל,

הורים וילדים וחברי גרעין 'אוג'  -

להסיר האבק, היום יום מבוטל!

 

וירח מלא את לילנו יאיר

את ליבנו גם כן, מן הסתם,

לילה טוב לכולכם, לילה טוב למתן

הגיע העת לשיר.


חתול ראשון בגבעה


מר מתן קם


לכבוד טו בשבט



אבי וחנהל'ה בחתונתם



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור