כניסת חברים ותושבים

חוה שפע
תאריך לידה:
10/6/1914
תאריך פטירה:
5/5/2004
תאריך פטירה עברי:
י"ד אייר תשס"ד



אמא מספרת על עצמה

[מתוך ראיון ארוך שקיימה לאה הישראלי עם אמא ביום הולדתה ה-80, בשנת 1994]

 

נולדתי ב-1914 בעיירה לבוצ'ה בהונגריה, האחות הצעירה לשלושה אחים ושתי אחיות. הורי אלברט-אברהם קלמן ואילונה לבית האקר- באו, אמנם, מבית דתי, אך היו כבר מסורתיים-רפורמיים. אבא היה פטריוט הונגרי וניהל בית-ספר עממי בעיירה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא.

לאחר המלחמה עברה משפחתי לעיר וספרים, בה היתה קהילה יהודית גדולה ואבא מונה למזכיר הקהילה.

ב-1920, כשמלאו 18 שנה לאחי זולי, הוא נסע ללמוד רפואה בווינה ושם נחשף לראשונה לתנועה הציונית. בכל ביקור שלו שמענו סיפורים על הארץ ועל ההתארגנות לקראת עלייה ארצה. אני התרשמתי במיוחד, ואפילו אבא נדבק בחיידק הציוני, והיה נושא דרשות ציוניות בבית הכנסת חרף מחאתם של יהודים רבים, שהתנגדו לציונות. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה תלויה בבית קופסה כחולה של הקרן-הקיימת.

כשסיימתי את הבגרות החלטתי לעלות ארצה בעקבות חבר-נעורים, ברוך גלזנר, שהצטרף לקיבוץ ג' בבת-גלים, ושלח אלי מכתבים נלהבים, נוטפי ציונות. הגעתי לחופי הארץ בנובמבר 1932, כתיירת, באופן בלתי-לגאלי באונייה "קונסטנצה".

אבא, שחשש מהתנאים הקשים בארץ, ליווה אותי במשך כמה שבועות, שכללו גם טיולים בכל הארץ.

בקיבוץ הכרתי את יוסף שנפר ותוך תקופה קצרה קיבלנו חדר-משפחה. ראובן נולד במאי 1937. בחורף 1942 נשלחתי לקורס מ"כיות של "ההגנה" בשדות-ים. עברנו את כל האימונים, ממש כמו הבחורים. בחופשות המעטות כבר הייתי עם פינדה ובמהלך הקורס התברר לי שאני בהריון, אבל לא גיליתי למפקדים עם גרשון בבטני זחלתי, קפצתי, רצתי  כמו שאר הבנות.

גרשון נולד במאי 1943, שש שנים אחרי ראובן.


פינדה ואני, שהיינו נגד כפייה דתית, התחתנו רק ב-1950, שלוש שנים אחרי שחנן נולד, וגם זאת רק משום שנאלצתי להוכיח ולאשר את זוגיותנו לקראת נסיעתי לבודפשט כמתורגמנית של נבחרת הבנות בכדורסל

במלחמת העצמאות באה דרישה מטעם הפלמ"ח לניהול מטבחים. ולא להאמין, למרות שהיה לי תינוק חנן בן תשעה חודשים, הקיבוץ החליט שאצא לנהל מטבח של הפלמ"ח בסרפנד ובכפר-יונה. אני התנגדתי לרעיון באופן מוחלט. הגעתי הביתה רק פעם בשבועיים ומאד התגעגעתי. אחרי כשנה וחצי חזרתי הביתה, ועד אז פינדה היה אבא ואמא במשרה מלאה.

כדי להתקבל לעבודה בקיבוץ עם ילדים היה צריך לדעת עברית. לימוד העברית היה הצד החלש שלי. לקח לי הרבה זמן עד שיכולתי להתבטא בעברית באסיפות. ההשתתפות באסיפות היתה חובה, ולפינדה היתה מחברת שחורה שבה הוא רשם את החברים שלא באו לאסיפה.


הסיפור של הפילוג התחיל בשנת 1950 וקיבל ממדים שלא עשו את החיים קלים. לא היתה לי שום התלבטות או קושי לקום ולהתחיל הכל מהתחלה הייתי מפא"יניקית קיצונית. תמיד הייתי מאד פוליטית.

 

חוה ופינדה בטיול 1992



איך זה להיות אמא של אלופי שחייה?

אולי לא יאמינו לי, אבל איפה שהוא אני לא יודעת להיות גאה. אני מאד שמחתי בכל הניצחונות ונסענו להרבה תחרויות, אבל זה לא היה מובן מאליו שהם כאלה. באמת, אף פעם לא השווצתי ופינדה בוודאי שלא. אני מאחלת לכל ההורים שלבנים שלהם יהיו הישגים טובים ושלא יעשו מזה "צימעס" גדול מדי.

 

כשחנן היה בן שמונה, פינדה אמר לי כל הזמן: "תראי, עוד מעט כבר לא יהיו לנו ילדים בבית ואנחנו עוד נהיה צעירים". ואני חשבתי "מה הוא רוצה, יש לנו שלושה בנים ואני כבר לא בת חמש-עשרה וטוב שהגענו עד הלום והכל בסדר".  עד שבשבת אחת עבדתי במטבח, ושם ישבו שתי בחורות וקילפו תפוחי-אדמה. אחת אמרה שהיא כבר לא יכולה ללדת, ואני חשבתי לעצמי, אולי גם לי זה יקרה שארצה עוד ילד, ויהיה מאוחר מדי. וכך אחרי תשעה חודשים וקצת, ביוני 1956 נולדה ערה.

במהלך השנים עבדתי עם שלושה מחזורים בכיתות המשך. אהבתי את העבודה, היא היתה אמנם קשה, אך מלאת סיפוק.

כמטפלת פעוטים עבדתי עד גיל 68 וכמטפלת ילדים ונערים במשך 46 שנים.


חוה מטפלת תינוקות



משנת 1982 אני עובדת במחסן חברים ואני חושבת שזו עבודה לגמרי לא מיותרת. אני מרוצה ויש לי הרגשה שאני עושה עבודה נחוצה. וזה חשוב לי מאד.

לאחרונה שמעתי  שהרבה צעירים לא מסתדרים עם התקציב ולעומת זה, לחברים המבוגרים יש הרבה כסף. למה? כי, למשל, הוסיפו לי 100 שקל לצבוע את השיער ואני בכלל לא צובעת שערות,  מה אני צריכה את התוספת הזו? לו היו מאפשרים לי לקבל מסאז', שנחוץ בגיל שלי, הייתי שמחה. זה לא לוקסוס.

הטיפול בקשישים בקיבוץ שלנו הוא מאה אחוז. אני חושבת ששום אדם מבוגר לא מוזנח אצלנו, וזה באמת הודות לחברה ולדור השני שדואגים כל כך לוותיקים אם זה בטיולים, בבניית "נוה נועם" וב"סביום". תשומת הלב היא בעיקר לחברים הסיעודיים המטופלים בנוה-נועם ובסביום בצורה מצוינת.

החודש מלאו לי שמונים שנה מתוכן 62 שנים אני חיה בקיבוץ. אין לי שום פקפוקים, אפילו לא של רגע אחד, לגבי בחירתי לחיות בקיבוץ. אני חושבת שהחיים שלי היו מלאים בתוכן ועניין.

השארתי אחרי כמה חבר'ה טובים ומוצלחים, כולם בני-אדם.

 

דברים על אימא

חנן שפע

בעוד כחודש היינו אמורים לציין את יום-הולדתך ה–90, אימא.

להודות על האמת, לא ידענו כיצד נוכל לעשות זאת כאשר את, למעשה, כבר לא אתנו, נוכחת רק בגופך - רוחך ונשמתך כבר פרחו ואינם.

מותך הקדים את יום-הולדתך וחסך מאתנו את המבוכה והתסכול.

השנה האחרונה בחייה של אמא – קשה וכואבת ככל שהייתה – לא היה בה כדי להעיב על סיפור-חייה, שהוא סיפורו של דור האנשים, שעשו את מעשה הציונות הגדול ובאו לבנות כאן מולדת ולהיבנות בה.

וכמו מאליהן צפות ועולות תמונות מדרך-חייה, חלקן בהירות וברורות, חלקן דהו וטושטשו עם הזמן החולף.

אימא, הילדה הקטנה עם שיער הזהב המתולתל, הנשענת על רגלי אביה בצילום חתונת הזהב של סבה וסבתה.

אימא, הפוצחת בריקוד צ'ארדש הונגרי עליז על שולחנות העץ בחדר–האוכל, המפזמת בנוסטלגיה לחני-עם הונגריים עם אחותה ואחיה.

אימא, האוהבת כל–כך לשיר את שירי ארץ–ישראל, ובמיוחד את אלה של נעמי שמר.

אימא החבר'מנית מקורס המ"כיות של "ההגנה", עם גרשון בבטנה. המטיילת בשבילי הארץ עם קבוצת החברים היוצאת למחנה קיץ מידי שנה.

אימא, המנצחת ביד רמה על הארוחות המשפחתיות, הדואגת להאכיל את בניה הרעבים לאחר תחרויות השחייה ומשחקי הכדורמים.

אימא, האוחזת תינוקות בידיים מיומנות ומעניקה להם טיפול מקצועי ואוהב.

אימא, המדברת בלהט באסיפות הקיבוץ ומנהלת בעקשנות בלתי מתפשרת קרבות-מאסף אבודים על ערכיו ודמותו של הקיבוץ, אשר כה יקרים לה.

אימא, שומרת החומות, המוכיחה בשער, הנאחזת בקרנות המזבח הקיבוצי ומסרבת להכיר בסדקיו המתרחבים, שהפכו, זה מכבר, לבקיעים של ממש.

אימא, המקפלת מגבות במחסן הבגדים, המתמרנת את קלנועהּ בשבילי הקיבוץ.

אימא, המתקשה להתמודד עם לכתו של אישהּ.

אימא, החולה, החלשה, הדועכת, המתרחקת, הנאלמת דום, הנעלמת, המוצאת בקצה המסע את המנוחה שכה ציפתה לה, לצדו של האיש שאהבה.

 חוה,

אני נפרדת ממך בשם הגיל הרך וילדי גבעת חיים, בהצדעה ובהורדת הדגל לחצי התורן.

אלו היו המילים הראשונות שאמרתי לך, בלִבּי, כשתמר וגרשון סיפרו לי שאת אינך. ואני בדיוק מגרפת אז את החצר לקראת פתיחת בית תינוקות חדש, אליו יבואו התינוקות של התינוקות שלך.

רצו בי מילים, מחשבות, על סמלים וסמליות, ועל כך שמתאים שמחשבות מעין אלה יעברו בי כשזה קשור בך.

שלשום קראתי לראשונה את חוברת ההצעות למודל ההתפרנסות החדש, בו מוצגת גם הפרטת החינוך. כמי ששנים רבות כל כך עסקה בטיפול ובניהול החינוך, וכמי שנאבקה על המשך פתיחת חדר האוכל בשבת בבוקר, גם כשכמעט היית האוכלת היחידה בו, לא היית עומדת בקריאת החוברת. מבחינתי, את סמל למי שלא יכלה לעזוב את החלום ולא שמה לב בכלל שהוא קצת שבור... כמו שלא יכולת לעזוב את החיים, ונאבקת עליהם שנה שלמה, כשאת בתוך עולם שכולו רק שלך. סמל לדבקות ואמונה בכל מעשייך. חזקה, אחראית, מסורה ועקשנית, ולא עושה חשבון.

מאז שחזרתי לעבוד עם תינוקות, דיברנו כמה פעמים על עבודתך אז, מול העבודה שלנו עכשיו. היינו נפגשות בטיולי הבוקר של הפעוטון, ליד בריכת הדגים של ישראל כץ, כשאת בדרכך לעבודה במחסן הבגדים. תמיד היית מתפעלת מהילדים, עד כמה הדור הזה מתפתח יותר מהר, ומהידע הרב של ההורים והמטפלות, והיית מצרה על כך שבזמנכם עסקו יותר מדי בסטריליזציה וניקיון, ופחות בנתינת גירויים. דווקא בתחום המקצועי שלך  אהבת את השינוי בסדרי העדיפויות.

לא אמרת זאת ברגשי אשמה, הרגשתי, פשוט הצגת עובדות.

המשכתי לגרף את חצר הפעוטון, ונזכרתי בפגישתנו בהיותי מזכירה, ואיך גיליתי בך את הקבלה ואת האופטימיות. מתחת לחזות השמרנית את היית זו שמרככת קוצים ומעגלת פינות.

מצלצלות באוזני קריאותיך באסיפות ובמסיבות, בניסיון לעצור את השיטפון, וגם צחוקך המתגלגל.

חוה, אנחנו נפרדים ממך ומעולם שהיה. מצניעות לא מוסברת, מאהבה ומסירות ומנתינה של שנים רבות לילדי גבעת-חיים.

אני תקווה שעל אף שלא תוכלי לבוא למועצה ביום שני, משהו מרוחך יהיה שרוי עמנו וייצור איזונים.

בהרבה תודה, אהבה והערכה  -

מכולנו, מירהל'ה.


בבית



חוה סורגת ומשה דייג ישן...



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

אמא חוה שפע

rtuci apg | 3/11/2015

דברים שנכתבו על ידי במותה של אמא.


"מרגיט, חוה, אלוהימה, ובקיצור - אמא".

במשפט שלעיל נהגתי לפתוח את בירכותי לך בכל יובל שנים שלך.

היום אנחנו נפרדים ממך

נישמתך כבר נטשה אותך ואותנו לפני כשנה.

נשימתך וליבך רק אתמול.

אישה, רעיה, אם, סבתא, סבתא רבה; ואף דודה.

חלוצה, חברת קיבוץ, מטפלת תינוקות.

בכל אלה היית לתיפארה,לרגע לא רגעת, ורק המחלה יכלה לך.

אך מעל הכל, כל הזמן, היית "אמא"

בילדותך ובבחרותך החיים לא פינקו אותך.

אך את הפכת את גורלך על פניו.

באת כחלוצה, בת 18, לגבעת חיים הקודחת.

עם חבריך כאן בנית קיבוץ, מלא כלום.

ומלא כלום הקמת משפחה ענפה אשר אותה כה אהבת ובה כה התגאית.

איבדת בשואה אב, אחות, ואחיינים

רק את ואחותך פירי, שראיתן את הנולד ועליתן לארץ ישראל,

בניתן מהמסד (יחד עם בני זוגכן) בית חדש כאן בארץ.

אתן הענקתן לנו אהבה וחום ללא גבול

מכן למדנו מהן אהבה, ריעות, ונאמנות.

מכן ינקנו ערכי מוסר ויחסי אנוש.

אמא.

בשבת האחרונה עוד התראינו, אך כעת אני כותב לך מכתב אחרון ממרחקים.

אתמול נשמת את נשימתך האחרונה.

אותה, ככל הנראה, לא נוכל להשיב לאחור.

אולם נישמתך, זו שנטשתנו למשך שנה, היא שתמשיך ללוותנו.

כך, אחרי 89 שנים (ועוד שנה מקוללת) אנחנו נפרדים סופית.

ונישמתך,כן, זו הנהדרת והנאדרת, אכן תהיה צרורה בצרור החיים

תודה לך על החיים שהענקת לי, ואני מאושר שסוף סוף נגאלת.

בנך ראובן

העתקת קישור