כניסת חברים ותושבים

חנה פרנק
תאריך לידה:
29/4/1915
תאריך פטירה:
26/6/2004
תאריך פטירה עברי:
ז' תמוז תשס"ד

 

ידידתי חנה

כל בוקר שאלה אותי המטפלת שלי, נלי: "חנה?" שפירושו: הולכים לחנה? ותשובתי כל בוקר הייתה: "כן, הולכים לחנה", למקום העבודה שלה. ושם הייתה קצת רכילות, והיו חדשות על המתרחש, ובעיקר – שיעור פרטי בענייני השינויים, ההפרטות – היא הבינה כל אלה הרבה יותר טוב ממני, ועזרה לי, והסבירה, וניחמה, ועודדה.

היא עזרה לי בחיים. החוזק שלה והאופטימיות שלה. הכוח שלה להאמין, שהכל עוד יסתדר, יוטב. היא עזרה לי בחיים.

איש לא חשב שהיא הולכת למות. גם היא לא.

היחס שלה למשפחה היה כל-כך חם, קרוב. ולי אמרה, וחזרה ואמרה: עדה! הם רוצים לראות אותנו, הם רוצים אותנו, אבל, במידה. המידה היא חשובה.

היא הייתה הכוח, השמש, של הרבה חברות שלה, ובוודאי, קודם כל, של המשפחה.

אפשר להגיד, שהיא עזרה לי לחיות.

 

                                                          עדה שולמן

 


לא עלה בדעתנו שהפרידה ממנה תבוא עכשיו, וכל-כך בחטף.

נראה היה לנו שתהיה חלק בלתי נפרד מחיינו – עוד זמן... מותה, הנפלא בעצם, הותיר אותנו מופתעים ועצובים, והאור שאפף אותה נראה בהיר יותר עכשיו.

לא זכינו לטפל בה אפילו יום (!) עצמאית, בהירת מחשבה, כל רצונה רק לתת, לעזור, להקשיב, לפרגן, להיות מעורבת  -  עד יומה האחרון.

שבעים שנה היתה חנה חברת קיבוץ, היא מילאה תפקידים רבים, אך יותר מכל הייתה חנה "עזר כנגדו" - כשאפרים היה למשפטן המוביל את נושא הפיצויים בתנועה הקיבוצית, ונעדר רבות מהבית, הייתה היא זו ששילמה את המחיר, ובעצם כמעט לבדה החזיקה בית וגידלה את הבנים. נאמנותה, שיתוף הפעולה ואמונתה שאפרים עושה את הדבר החשוב ביותר  -  היו לו מקור כוח עצום.

חנה, אמא, סבתא אהובה  -  המשפחה הגדולה, נכדים אוהבים, נינות ונינים, נפרדים ממך בעצב רב  -  אבל, ספוגים בעונג אהבתך, ורוחך הטובה והמפויסת נחה עלינו ברכות.

                                                           

                                                                       יהודית פרנק

 

סבתא מתוקה

סבתא אהובה

סבתא יקרה

 

כל כך הרבה פעמים חשבתי על הרגע הזה, אבל לא דמיינתי אותו כל כך נורא.

אני לא מצליחה להבין שאני יושבת ומדברת עלייך בלשון עבר, אני לא רוצה לקבל את העובדה שאת איננה.

חנצ'יק שלי, סבתא יקרה, איך השארת אותי פה לבד, אני כל-כך אתגעגע. אני יודעת שאת עכשיו אי שם במרומים עם סבא ודותני שכל-כך התגעגעת אליהם, ובטח את מטפלת בהם עם הרבה חום ואהבה, כמו שטיפלת בי פה.

כשהתקשרת אליי יום לפני שהלכת ואמרת לי שאת לא מרגישה טוב, ואת רוצה שאני אבוא להיות אתך, הרגשתי כל-כך גאה.

בתא, תחסרי לי המון, וגם לכל הסובבים שרכשת את אהבתם במשך הזמן. את זוכרת כשלימדת אותי להגיד 'גוטה נשומה' בגרמנית, לא הפסקתי להשתמש במושג הזה כשפניתי אלייך.

סבתא מתוקה שלי, יש לי עוד בקשה אחת אחרונה:

תשמרי על מגי שלנו ועליי מהמקום שבו את נמצאת, אני יודעת שאת מסתכלת עלינו עכשיו עם חיוך גדול.

אני שולחת לך נשיקה גדולה, אוהבת המון וכבר מתגעגעת,

                                                                                                         נטע נכדתך

 




על חנה פרנק                                                                        

חנוש מורג

 

חנה הלכה לעולמה כשהיא שומרת עד לרגעיה האחרונים על דמותה היפה והחיונית.

על חנה ניתן להיאמר: זקנתה לא ביישה את נעוריה. עוד לפני שלושה ימים היא עמדה וגזמה את השיח בכניסה לביתה. אספה את שאריות הגיזום במריצה הירוקה שלה, וניקתה את הבית, כהרגלה בכל יום חמישי.

תמיד ידעה לשמור על חזות והופעה מסודרת, מטופחת, אך לעולם לא מגונדרת. גם בביתה ניכרים מידותיה אלו. הקפדה על סדר ועל נוי, תמיד במידה הנכונה, לא עשוי מדי, בואו נאמר בפשטות: המידות היקיות הטבועות בה מבית נשמרו בהליכותיה, הנחו את אורחותיה.

סיפור הידידות בינינו יש לו שני ערוצים. בערוץ האחד היא חנה הנערה מגרמניה, ידידתה של אמא שלי עוד מקניגסברג.

לקשר זה שמורה בלבי פינה חמה אליה, איך תמיד ידעה לספר לי בדל זיכרון, שביב תמונה, כך שגם אני אוכל לדמיין לי באיזו סביבה גדלה אמא שלי.

הערוץ השני, הוא סיפור של אהבה מאוחרת, סיפור של שכנות שעדיין לא מוצתה, והיו לה היבטים כל כך נעימים ויפים.

כמה נעים לפגוש אותה כך סתם על אם הדרך, או ליד גינתה, היא מתעניינת, שואלת, וגם מספרת וממליצה לקרוא מאמר מעניין בעיתון.

נגע ללבי האופן בו העמידה את עצמה כלפי סביבתה. מצד אחד פותחת בשיחה, שואלת ומתעניינת, אך לעולם לא מכבידה, לא מעיקה על הקרובים לה. תמיד מוצאת את המידה הנכונה.

כשרציתי ללמוד ממנה איך להכין את עוגת הלימון הטעימה שלה, היא הציעה לי לבוא אליה ולהכין ביחד אתה, כי רק כשהכל נעשה כהלכה, וכשהתבנית משומנת כמו שצריך, והמזיגה נעשית בהדרגה הנכונה, רק אז נוצרת השלמות. מודה, לא עמדתי בכל אותם קריטריונים מקפידים שלה, כנראה, פרי לימודיה בבית ספר לבנות בקניגסברג.

חנה נשארה נאמנה לכל דור החברים שצעדו יחד אתה את כל הדרך, מן השנים של התנועה בגרמניה, דרך השנים הראשונות בבורוכוב, ואחר כך בגליל ים, ובסוף בגבעת חיים.

הנאמנות, המסירות וההתמדה הן תכונות שהיו יצוקות בה, ועשו אותה לאישה מחויבת  לערכים שהאמינה בהם: מחויבת לרעיון ולאידיאה של הציונות והקיבוץ. ומחויבת ונאמנה לחבריה.


מימין חנה עם מרים קשטן



אני זוכרת אותה מבקרת במשך שנים את ברוך אזניה בנווה נועם, כאילו מילאה צוואה לא כתובה של טוני, והיא מבטיחה להמשיך ולדאוג.

וכך, גם כשגופה כבר אינו חזק כמו פעם, ולעיתים אפילו הקול מסגיר את חולשת הגוף, היא לא מוותרת. היא ממשיכה ודואגת לחברה אחרי ניתוח, מכינה ארוחת בוקר של שבת לחברותיה, בנות מחזורה, ומארחת לארוחת בוקר שנמשכת לתוך הצהרים, את בני המשפחה. הם מצטרפים כל אחד על פי הקצב שלו, והיא הצעירה הנצחית, מצליחה לשמור על קצב, ומתאימה את עצמה לשעון הביולוגי של הצעירים.

אפשר לומר שחנה לימדה אותנו את סוד ההזדקנות היפה: לשמור על איכות חיים טובה, לשמוח עם כל פרח בגינה, ובעיקר לדעת לקבל את השונה, האחר, גם אם הוא לא שייך לעולם המושגים שלך. חנה, כך נזכור אותך. 


מימין, עדה שולמן, חנה פרנק ומרים קסטן




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור