כניסת חברים ותושבים

אבי ברוך
תאריך לידה:
23/12/1922
תאריך פטירה:
13/1/2005
תאריך פטירה עברי:
ג' שבט תשס"ה
אביב ברוך

אבי סיפר לנכדתו מור, את סיפורו האישי:

שמי אברהם ברוך, נולדתי בשם קורט ברו, בתאריך 23 בדצמבר 1922, בעיר קלן על נהר הריין שבגרמניה.
במשפחתנו היו: אבא שלי, ריכרד, שהיה מהנדס ודוקטור. אימא, הלנה, ושתי אחיותיי סטלה ורותי.
סטלה נולדה בשנת 1924, ורותי - בשנת 1926. ההורים נולדו בצ'כיה, ובגיל חמש עברנו בחזרה לצ'כיה, לעיר ברנו. עד היום אני זוכר את המקום שבו עבד אבי.
לאימא הייתה חנות בגדים, וגרנו בבית שעמד מאחוריה. יותר מאוחר קנינו אותו ופתחנו בו חנות עוגות.
הלכתי לבית ספר צ'כי. יותר מאוחר הלכתי לבית ספר יהודי, ובסוף לבית ספר מקצועי. ילדותי  עברה עלי ועל אחיותיי ללא שום בעיות. היינו משפחה אמידה, ולא חסר לנו דבר.
טיילנו הרבה בימי ראשון. היו לנו הרבה דודים בעיר. הלכתי לתנועת נוער "תכלת לבן", והכל התנהל על מי מנוחות. עד שבאו הגרמנים, בשנת 1938.
אני זוכר את מצעד הכניסה של היטלר לעיר שלנו, ואיך כולנו היינו עצובים, למרות שלא ידענו בדיוק מה יהיה...
המזל הגדול שלי היה, שב-1939 קיבלתי אישור לעלות לפלשתינה. באוגוסט עברה כל המשפחה לפראג, ואז קיבלה הקבוצה שלי את האישור הסופי לעלות ארצה.
אני זוכר את הפרידה מכל המשפחה בתחנת הרכבת בפראג. כולנו בכינו כי לא ידענו אם נתראה שוב...
נסענו, כל הקבוצה, לאיטליה, שם עלינו על הספינה "קדמה", ואחרי כמה ימים הגענו לנמל חיפה, שם חיכה לנו שליח מקיבוץ גבעת חיים.
מההורים קיבלתי כמה מכתבים שהיו כתובים בהם רק דברים טובים, כדי לא להדאיג אותי. בשנת 1941 קיבלתי מכתבים רק דרך הצלב האדום, ואז התחלתי להבין שהמצב חמור. את המכתב האחרון קיבלתי מאחותי סטלה, ושם היה כתוב שההורים ואחותי רותי נסעו... אז הבנתי שהגרמנים לקחו אותם למחנה.
היינו קבוצה של 20 נערים בעליית הנוער בגבעת חיים, וכולנו היינו באותו מצב. אני חושב שלא  כל הזמן חייתי במחשבות על המצב בבית...
אחרי שנתיים, ב-1941, הלכנו לשנה שלישית לעין גב, להכשיר עצמנו להקמת קיבוץ. אני עבדתי בצאן, והלכתי למרעה עם אקדח, שבכלל לא ידעתי להשתמש בו, אבל האקדח עשה אותי בן-אדם חשוב.

אבי בבריגדה



בשנת 1942 התגייסתי לבריגדה היהודית. עברנו למצרים, ומשם נסענו לחזית להילחם נגד הגרמנים. אחרי המלחמה עברנו להולנד, ואז הצלחתי לפגוש בפעם הראשונה את אחותי סטלה, שנשארה היחידה אחרי המלחמה. ב-1946 עלתה סטלה ארצה.
כשחזרתי ב-1946 לארץ, קבוצת הנוער שלי עברה מעין גב לקיבוץ כפר סאלד. הצטרפתי אליהם, ושם פגשתי את ניצה והתחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים: רותי, עמי ונועה.
את רשיון הרכב שלי עשיתי בטבריה. 

בגז, אבי משמאל, 1953



עברתי עם חלק מהחברים בזמן הפילוג לגבעת חיים. מצב-הרוח היה קשה מאוד, והיה הרבה רוגז.
בגבעת-חיים התחלתי לעבוד כסדרן עבודה, אחר כך עבדתי בפלחה עם אליעזר הלברשטט, ויותר מאוחר עבדתי כנהג המשאית, הסקניה. בסקניה לקחתי את כל חברי הקיבוץ בכל רחבי הארץ, ועשיתי הובלות שונות על פי הצורך. בהמשך הייתי מרכז הקניות וסדרן הרכב הרבה מאוד שנים. 


לאחרונה עברתי לגור עם אילנה רגב, ואני עובד בהוצאת הספרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד בתל-אביב.

60 לאבי ברוך (1982)

לאבי ברוך ימלאו החודש 60 שנה להולדתו. זאת גיליתי ברשימת ימי ההולדת המצויה אצלנו במערכת.
מזה שנים שדמותו של אבי מעניינת ומסקרנת אותי. אבי בשבילי הוא דוגמה חיה ומוחשית לאיך צריך למלא תפקיד ציבורי בקיבוץ. נאמנותו ומסירותו, וכושר הביצוע שלו מרגשים אותי כל פעם מחדש (נדמה לי שאני לא היחידה במשק שחשה כך).
למרות ההערכה שאני רוחשת לו, לא הצלחתי במשך כל השנים להכיר את אבי - האיש שמאחורי התפקיד. 
צנוע וביישן וממעט במלים.

לרגל יום הולדתו אזרתי אומץ וביקשתי רשותו לראיינו לייבתוכנו".
"מה פתאום אותי, אני הרי רק בן-60, וחוץ מזה, את מי בכלל מעניין סיפור החיים שלי?"
לאחר הפצרות רבות הסכים לבסוף. את סיפור החיים, שנגלה לי בשיחה עם אבי, העליתי בכתב - והרי הוא לפניכם:

נולדתי ב 23.12.22 בעיר קלן שבגרמניה. בן חמש הייתי כאשר עברה משפחתנו לברנו שבצ'כסלובקיה. 
היינו שלושה ילדים במשפחה. אבא התפרנס מחנות למוצרי טקסטיל, ומצבנו הכלכלי היה טוב. בהגיעי לגיל 13 נכנסתי לתנועת הנוער "תכלת לבן" שפעלה בעירנו. מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. צורפתי לקבוצת נערים בני גילי ועליתי במסגרת עליית-הנוער ארצה.
בן 16 וחצי הייתי כאשר הגעתי לגבעת-חיים לחברת נוער ב'. 
כאן נפגשתי לראשונה עם אורח החיים בקיבוץ. השנתיים בהן התחנכתי בגבעת-חיים זכורות לי כשנתיים מעניינות וחשובות בחיי. בתקופה זאת רכשתי את השפה עברית ואת היחס לחיי חברה ועבודה. אלו היו שנות ההסתגלות שלי לחיים עצמאיים. ללא הורים ולהווי הארץ. המדריכים שלנו היו ראובן הישראלי ז"ל, מרים הישראלי, גרטה יחיאלי ויעקב יבנין. בחברת הנוער למדנו חצי יום את השפה והארץ וחצי יום עבדנו. העבודה הראשונה שלי היתה בצאן.

אחרי שנתיים בגבעת-חיים יצאנו כגרעין לשנת הכשרה בעין-גב. לאחר שנת הכשרה הצטרף הגרעין שלנו לכפר-סאלד כהשלמה. אני החלטתי להתגייס למשטרת הישובים - לנוטרות. נשלחתי לקורס ומשם הוצבתי למחלקה ששמרה על ישובי עמק-חפר. הבסיס שלנו היה בגבעת חיים. תפקידנו היה לערוך סיורים בשדות ולשמור מפני גניבות והתנפלויות של הערבים.
מחנה האוהלים שלנו שכן בעיגול המפורסם. אחרי שנה בנוטרות, בעיצומה של מלחמת העולם, החלטתי להתנדב לבריגדה היהודית. מקץ תקופת אימונים צבאיים קצרה בארץ ותקופת התארגנות במצרים נשלחנו לאיטליה, שעדיין היתה כבושה בחלקה ע"י הגרמנים. נלחמנו באזור הנהר סניו.

במאי 1945 נסתיימה המלחמה והיחידה שלנו נשלחה להולנד לשמור על מחנה שבויי מלחמה נאצים.

בחופשה הראשונה שקיבלתי נסעתי לצ'כיה לפגוש את אחותי סטלה, ששרדה יחידה מכל משפחתנו. הפגישה היתה נרגשת... סטלה, שהיתה בגיטו טרזינשטט, סיפרה לי על כל מה שעבר עליהם. ההורים והאחות ניספו במחנה ריכוז. גם בעלה של סטלה ניספה.

אני סיפרתי לה על חיי בארץ. היא התרגשה לראות אותי, אחרי שבע שנות פרידה, במדי חייל הבריגדה היהודית מארץ-ישראל...

בשנת 1946 הצליחה אחותי לעלות ארצה. באניה בלתי לגאלית הגיעה לחופי הארץ, ובנתה כאן מחדש את חייה.

אחרי שנתיים וחצי שירות בבריגדה שוחררתי וחזרתי ארצה.
ברור היה לי סופית שמקומי בקיבוץ. 
הצטרפתי לחברי הגרעין שלנו, שחיו בכפר-סאלד (בין חברי הגרעין שלי היו חיה דרייפוס ואלי ורפל, החיים היום איתנו כאן). בכפר-סאלד נכנסתי בתחילה לעבוד בצאן יחד עם יוסף הורוויץ ז"ל וחיים הורוביץ. יותר מאוחר הוצע לי לעבוד בטרקטור בעיבודי שדה ובבנית בריכות הדגים החדשות. עבדתי גם תקופה מסוימת עם הטרקטור בעבודות חוץ בדרום. בתקופה זו עשיתי את רישיון הנהגות שלי.

את מלחמת השחרור עברתי בכפר-סאלד, שהיתה ישוב ספר. מתקופת שירותי בבריגדה ידעתי לירות במכונת יריה, ובתפקיד זה שימשתי גם בעת ההגנה על המשק מהתקפות הסורים.

בשנת 1949 היכרתי את ניצה, שהגיעה לכפר-סאלד במסגרת עזרה לישובי ספר. אחרי תקופת היכרות החלטנו להקים משפחה ולבנות ביתנו בקיבוץ. בשנת 1950 נולדה בתנו הבכורה רותי.

כשהתחיל בקיבוץ המאוחד "הפילוג" קיוויתי שיפסח עלינו. אהבתי מאד את החיים בכפר-סאלד.
באותם ימים הייתי סדרן עבודה בקיבוץ. נבחרתי לתפקיד זה שנה קודם לפילוג וכל תקופת הפילוג המשכתי למלא את התפקיד למרות שהיה ידוע, שאם חלילה נצטרך להפרד, אני הולך עם המפא"יניקים. כל השנים הייתי בלתי מפלגתי, אך ההערצה הקנאית לברית-המועצות של חברי הקיבוץ המאוחד דחתה אותי.

בכאב ובהרגשה כבדה עזבתי את כפר-סאלד ואת נוף הגליל. אני זוכר שכאשר הגענו לכאן וגרנו עוד בקיבוץ המאוחד חשתי מועקה קשה בתקופה הראשונה - כל כך התגעגעתי למה שהשארנו שם... 
גם בגבעת-חיים נתבקשתי להמשיך בתפקיד סדרן העבודה. כשסיימתי את תפקידי הצטרפתי לצוות הצאן. אחרי תקופה קצרה עליתי שוב על הטרקטור כאיש צוות הפלחה.
זכורים לי במיוחד הימים בהם יצאנו לעבוד בשדות שלנו שבנגב באזור חצרים. אחרי מספר שנות עבודה בפלחה נתבקשתי להיות נהג בית, ושוב נבחרתי לסדרן עבודה.

בשנת 1953 נולד בננו עמי. היה בין התינוקות הראשונים שנולדו בישוב החדש, בגבעת-חיים איחוד. לידתו חיזקה בי את ההשתייכות למקום החדש.

במהלך השנים הבאות הוצעו לי תפקידים טובים - אם זה ועדת דירות, ועדת חוץ-לארץ, ועדת חברים ולאחרונה ועדת רכב. כחבר קיבוץ אני מקבל על עצמי את התפקידים ומשתדל למלאם כמיטב יכולתי.

בשנת 1964 נולדה בתנו נועה, בת הזקונים שלנו. בימים אלה התקבלה לחברות בקיבוץ ומתגייסת לצה"ל. בשנים האחרונות נהייתי לסבא. רותי ועמי נישאו והביאו לנו שלוש נכדות חמודות, שמרוות אותנו נחת.

משפחת ברוך - עמי, נועה, אבי וניצה שנות השבעים



את שואלת מתי התחלתי בריכוז קניות? היה זה לפני עשר שנים, ובסידור רכב - כאשר צבי פלבר סיים את תפקידו.
אני לא אוהב שמתפעלים ממני כל כך, אני פשוט משתדל לעשות כל דבר היטב וזהו...
אני אוהב את החיים כאן ותורם את חלקי להם. בבקשה, אל תעשי מזה רעש גדול...
ראיינה ורשמה לאה הישראלי.


יוסי מספר על אבי

הערכתי את היושר של אבי, את הדייקנות שבו, ואת המסירות ללא גבול.
אני זוכר שהחלפתי אותו בעבודה. הדבר הראשון שאני זוכר מן "החוקים" שאבי הקנה לי היה איך לנקות את הנעלים לפני שאני נכנס לג'.מ.ס. כשהחלפתי אותו בעבודתו כרכז קניות, אחרי שפרקתי את האוטו נסעתי למוסך, וניקיתי את כל הפינות, רק שלא יהיו לו טענות.

אני רוצה לספר לכם סיפור על אבי ועל היקיות...
יום אחד אבי קבע עם רותי בתו, לנסוע לתל-אביב יחד. הם היו אמורים להיפגש בגשר בשעה 6.30, השעה הקבועה שלו. 
רותי איחרה בשתי דקות. אבי ראה אותה רצה לאוטו, אבל הוא לא עצר... השאיר אותה בבית. זמן זה זמן, ושום דבר אחר לא מעניין.

אצלו הכל היה מסודר, כמו במסדר המפקד, גם בבית. כשענת הייתה קטנה היא הוציאה דברים מן המדפים הנמוכים, אבי היה מסדר כל הזמן אחריה. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שעדיף לו להעלות את הדברים למדפים העליונים, כי הרגל היה חלק חשוב מן החיים שלו.
הפלא הכי גדול היה, שיום אחד ענת קשקשה לו בטוש על השולחן של סידור הרכב שהיה לו בבית, והוא, אפילו לא כעס לרגע! היינו בשוק... מה שכן, הוא ניסה לנקות את זה, אך כשזה לא הועיל, גם אז הוא לא כעס.
כשאכלנו בבית אצל אבי וניצה, הוא הביא סודה מחדר האוכל. הוא נורא אהב סודה. ענת הייתה הולכת אתו בטקס קבוע להביא את הסודה.
אני לא אשכח את אופן סידור הרכב. המילה שישר קופצת לי בראש, ובטח לא רק לי, היא: next
על השולחן עמד תיק רחצה שבו היו כל המפתחות. בתא אחד של התיק היו מפתחות של הרכבים הפרטיים, בתא השני המפתחות לרכבים הגדולים. כרגיל, הסדר היה מופתי. 
ירשתי את תפקיד סדרן הרכב ביחד עם התיק של כלי הרחצה, והמשכתי לעבוד בשיטות המדויקות שהוא לימד אותי, ממש על פי ההסבר שלו, עד שהכנסנו את המחשב. חיימק'ה קיבל ממנו את תיק רכז הקניות, ושנינו יחד ישבנו במשרד, אחד מול השני.
כשהוא עבר לתל אביב, הוא המשיך להתעניין מה קורה בקיבוץ, ובעיקר דאג לנכדות. פעם בשבועיים הוא  בא לביקור. היה לו אוטו שאילנה קנתה, זה היה האוטו הכי מבריק בתל-אביב.
יום אחד נסענו לשירן בצבא, היה לה יום-הולדת, ורצינו להפתיע אותה. לקחנו אותה לחורשה בחיק הטבע, והדרך הייתה דרך עפר. האוטו התמלא אבק, והוא היה מאוד לא מרוצה מן הדרך שבחרנו לנסוע בה. 
הוא היה סבא ענק. הוא לא התערב בחיים של אף אחד, תמיד חייך, אף פעם לא קיטר, והכל מתוך אהבה גדולה למשפחה. הוא אהב אהבה גדולה את הבנות.

אבי עם נעה


אבי ברוך



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור