כניסת חברים ותושבים

מרים שוורץ
תאריך לידה:
29/12/1912
תאריך פטירה:
3/10/2010
תאריך פטירה עברי:
כ"ה תשרי תשע"א

מרים שוורץ פעוטון


מרים שוורץ - סיפור חיים

רשמה מפיה לאה הישראלי 15.7.1990


נולדתי ב-29.12.1012 בעיר פרייבורג שבדרום גרמניה לאמי ברטה ולאבי אלפרד הירש. הוריי התפרנסו מחנות למכירת בדים. גרנו במרכז העיר בבית משלנו. בקומה למטה הייתה החנות ומקום לאיחסון ולמעלה גרה המשפחה. 

אימא ואבא עבדו בחנות והייתה לנו עוזרת שטיפלה בילדים ובבית. מצבנו הכלכלי היה טוב.

הורי היו רפורמיים. בבית לא שמרו כשרות ורק בחגים הגדולים, ראש השנה, יום כיפור ופסח הלכנו לבית הכנסת. ביום שישי בערב הייתה ארוחת ערב חגיגית יותר. הורי היו חברים בארגון בני הברית. מעולם לא שמעתי בבית על ארץ-ישראל והמפעל הציוני. בביתנו דיברו רק גרמנית, קראו ספרות גרמנית וחיו את התרבות הגרמנית.


במלחמת העולם הראשונה אבא גויס לצבא ונעדר מהבית תקופה ארוכה. אימא ניהלה לבד את החנות. איכרים מהכפרים שבסביבה תמורת הסחורה שילמו במצרכי מזון וכך לא חסר לנו מזון. משנסתיימה המלחמה אבא שב הביתה. 

בבית הספר כל החברות שלי היו גויות. לא זוכרת שמישהו אי פעם בילדותי ובנעורי הזכיר לי שאני יהודייה. אני זוכרת שמגיל צעיר למדתי לאהוב את הטיולים ברגל בטבע. גרנו באזור היער השחור ובסופי השבוע הרבינו לצאת מחוץ לעיר, ליהנות מהנוף היפה שהיה בסביבה שלנו.

בבית ההורים חינכו אותנו ברוח התרבות הגרמנית. הקפידו על התנהגות ונימוסים טובים. היה הרבה כבוד וסובלנות אחד לשני. כשסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי רציתי ללמוד להיות גננת. התחלתי בלימודים בבית ספר שהכשיר למקצוע הגננות. זמן קצר אחרי תחילת הלימודים אבא נהרג בתאונת דרכים וכל החיים השתנו לפתע. אחי הבכור היה אז בארצות הברית הגיע הביתה ואחרי זמן קצר אימא הצטרפה לאחיותיי הבוגרות ולאחי שחיו בברלין. 

ב- 1931 עברתי לגור עם אימא והאחיות בברלין. מצאתי עבודה בחנות של יהודי. עבדתי כפקידה. בברלין הצטרפתי למועדון חברתי של צעירים וצעירות יהודיים. זה שקירב אותי לחוג החברתי היה אחי. ביוזמתו הגעתי למפגשי החוג שכללו גם מסיבות ונשפים ופעולה תרבותית וחברתית עשירה. הקשר עם ברוך נוצר שם.


כשעלה היטלר לשלטון ב-1933 החלטתי לעזוב את ברלין. נסעתי כתיירת לצרפת. שם קיבלתי עבודה בגן הילדים כעוזרת לגננת. אחרי שנה מצאתי עבודה בטיפול בילד של משפחה יהודית צרפתית שחיה בפריז. בביתם גרתי וטיפלתי בבנם בן ה-7. במשך כל תקופת היותי בצרפת ברוך ואני המשכנו לשמור על קשר באמצעו הדואר-מכתבים. בקיץ 1935 הגיע ברוך לבקר אותי בצרפת. טיילנו בפריז וסביבתה ובאותה פגישה החלטנו שאנו נעשה מאמצים משותפים לקבל סרטיפיקט עלייה לארץ. בפריז הייתי שייכת לתנועת "החלוץ". שם נפגשתי עם צעירים שגם הם רצו לעלות לארץ. קיימנו מפגשים ופעולות, למדנו קצת עברית ושמענו הרצאות.


ב-1936 חזרתי לגרמניה, לברלין להיפגש עם ברוך ובני המשפחה. ברוך ואני החלטנו סופית לעשות מאמצים רציניים כדי לרכוש סרטיפיקט לארץ, בינתיים התחלתי להכשיר את עצמי לחיות בארץ. הלכתי לקורס למטפלות בתינוקות שהתקיים בבית חולים היהודי בברלין השגנו סרטיפיקט תיירים. לפני יציאתנו לפלשתינה נישאנו בבית הכנסת בברלין בנוכחות בני המשפחה משני הצדדים ויצאנו לפלשתינה א"י. ההורים ידעו שאנו מתכוננים לעלות וההתרגשות הייתה רבה. 


באוקטובר 1936 עלינו לרכבת, חצינו את גבול גרמניה שוויצריה ומשם לאיטליה עד טריאסט, שם עלינו על האנייה גלילאה והפלגנו לחיפה. שבוע היינו על הים ונהנינו מאוד מהמסע לארץ. 


כשהגענו לחיפה עלינו על אוטובוס ונסענו לירושלים אל בן דודי שהיה ותיק בארץ. הציע לנו ללכת בשלב ראשון לחיות בקיבוץ ושם ללמוד את השפה ולהתאקלם בהווי הארץ ויותר מאוחר להחליט לגבי ההמשך. לפי הצעתו נסענו לתל אביב לבית הקיבוץ המאוחד, שם הציעו לנו ללכת לקיבוץ גבעת חיים - שם יש מקום לחברים חדשים אמר. 


עלינו על אוטובוס לראות את הקיבוץ המוצע. 3 שעות ארכה הדרך מתל-אביב לגבעת-חיים. הנהג הוריד אותנו בכביש הראשי ואמר לנו מכאן ללכת ברגל. עם שתי מזוודות בחולות, התחלנו לחפש את הקיבוץ. הלכנו דרך השדות, ובדרך פגשנו חבר על סוס שאמר לנו שהוא מהקיבוץ. הוא הביא אותנו למזכיר הקיבוץ. בלילה הראשון נתנו לנו לישון בחדר של עדה שולמן שלא הייתה בבית. 


למחרת קיבלנו אוהל מקופל ובעזרת אחד החברים הקמנו אותו והיה לנו בית. מהקיבוץ קיבלנו מיטה, מזרון הכנו בעצמנו, יריעת בד תפורה משלושה צדדים מלאנו בקש וסגרנו. קיבלנו מנורת נפט להאיר בלילה ומהמזוודה עשינו שולחן. הייתה הרגשה טובה של חיים פשוטים, חיים של מחנה. ביומיים הראשונים סודרתי לעבוד במכבסה ואחר כך בא השוק הגדול. סידרו אותי לעבוד בניקוי בתי שימוש והמקלחת הציבורית. זו כנראה עבודה שאף אחד לא אהב ונתנו אותה לאנשים חדשים. שלושה חודשים עבדתי בה והייתה לי הרגשה של אכזבה ותסכול. 


ביום עבדנו קשה ובערב היינו הולכים לבית התרבות. בבית התרבות התקיימו בערב שיעורים בשפה העברית. אלכס ברנע היה אחד המורים שלנו. מי שהיה לו חוש לשפות הצליח כך ללמוד את השפה. אני זוכרת איך היינו עייפים בערב והתאמצנו להחזיק מעמד ללמוד את השפה בכוח הרצון. בתקופה הזו היו לי הרבה התלבטויות והרהורים אם להישאר בקיבוץ. 


אחרי שלושה חודשים סידרו אותי לעבוד במטבח ילדים ובתום חצי שנה סודרתי לטפל בילדים. בתינוקות. בעבודה זו המשכתי כל השנים. 28 שנים עבדתי בגיל הרך. את העבודה הזו אהבתי למרות שהייתה קשה. לעבודה זו הכשרתי את עצמי עוד בגרמניה. הייתה לי אחריות וזה עשה לי טוב. בבית התינוקות עבדו מספר חברות וגם זה היה חשוב לפגוש אנשים, הורים ומטפלות. העבודה בבית התינוקות עזרה לי להחליט סופית שמקומי בקיבוץ, שאני רוצה להישאר כאן.


בנובמבר 1938 נולד בננו הבכור רפאל אחרי הריון קשה. בגיל שנה וחצי קיבל רפאל דלקת קרום המוח ונפטר בבית חולים הדסה בתל אביב. בשנת 1938 סמוך ללידת רפאל הגיעה אימא לביקור בארץ, ראתה את הנכד ונסעה לאנגליה לאחי. משם היא הגיעה אחר כך לארה"ב. 


באוגוסט 1941 נולד בננו ראובן. אז כבר גרנו בצריף. אני זוכרת שבתקופה שברוך עבד בסדום, מדי פעם הכניסו לי לצריף חברות לגור זמנית אצלנו, כי הייתה מצוקת דירות וכל מיטה פנויה הייתה מנוצלת. 


סיפרתי שבחצי השנה הראשונה היה לי קשה והתלבטתי אם להישאר, אחרי התקופה הזו עם קבלת העבודה בבית התינוקות נוצרו קשרים חברתיים. התרגלתי לחיים המאומצים והכול נהיה יותר קל. באותם הימים יצאנו כל שנה למחנות קיץ, מחנות נופש. יצאנו בחבורה, גם הרבינו לטייל בארץ, מתמיד אהבתי לטייל. בעזרת הטיולים הכרתי מקומות בארץ.


ברוך ומרים שוורץ בטיול


באפריל 1945 נולדה בתנו זיווה.

ב-1946 היה החיפוש הגדול בגבעת-חיים, אני זוכרת שעבדתי בבית התינוקות ואת כל הילדים השכבנו מתחת המיטות. נשארנו בבית הילדים והייתה התרגשות גדולה.

בספטמבר 1952 נולדה בתנו דורית בתוך תקופת הפילוג. שנינו - ברוך ואני לא התלבטנו. היינו שייכים בדעותינו לאנשי האיחוד. כשדורית הייתה בת שנה עברנו לנקודה החדשה. 


מרים עם ילדי הפעוטון

מרים שוורץ עם ילדי הפעוטון - מימין - דרור פרינץ, אורית ורפל, עופר דוד, איתן רותם, מיכל קליין


באיחוד המשכתי לעבוד בפעוטונים. ב-1962 בגיל 51 סיימתי לעבוד בפעוטונים ועברתי לעבוד במטבח התינוקות. שם עבדתי 15 שנה ואז באמצע העבודה קיבלתי את האירוע המוחי, נפלתי ואושפזתי בבית החולים. אחרי שלושת רבעי שנה של החלמה ושיקום נכנסתי לעבודה במחסן החברים ושם אני ממשיכה עד היום.


במחסן הבגדים

במחסן הבגדים


בחיי הקיבוץ תמיד הייתי מעורבת, אך לא הייתי פעילה בציבור. 

כשאני מסתכלת על חיי בקיבוץ אני מאוד שמחה. היו לי חיים עשירים וטובים. אני מאושרת עם משפחתי. השינויים בחיי הקיבוץ במשך השנים הוסיפו להרגשתי הטובה, בראש וראשונה הלינה המשפחתית. ע"י זה הילדים יותר קשורים להורים והחינוך יותר בידי ההורים. דבר שהוא יותר טבעי. 


חנוכה 1968

מרים שוורץ באמצע חנוכה 1968


תמיד הייתי מעורבת בחיי הקיבוץ, הולכת לכל האירועים בקיבוץ, מתעניינת במה שנעשה ובאה לאספות, לאחרונה קצת פחות. יש לי תחביבים: אני מאוד אוהבת מוסיקה. פעם ניגנתי פסנתר. אני קוראת הרבה ורוקמת. בסיכום אני יכולה לומר שלא בזבזתי את חיי ומרגישה טוב במסגרת הקיבוץ ובחוג המשפחה.

יש לי 10 נכדים ושתי נינות במזל טוב.


רואים סרט בבית וינה, 1965 ברוך ומריים שוורץ

רואים סרט בבית וינה, 1965 ברוך ומריים שוורץ


מילות פרידה מדורית וזיווה:

אמאל'ה, היום את חוגגת . . . נפטרת מהכאבים, מכסא הגלגלים והעיקר מהתלות באחרים.

זה היום שלך, אבל לא שלנו. אנחנו, דורית וזיווה, לא יודעות ממה להתחיל. חיים כאלו ארוכים,

כמעט 98 שנים יפות, מהנות, קשות אך מלאות רוח חיים אופטימית.

לפני 29 שנים עברת אירוע מוחי קשה, נשארת משותקת פיזית אך לא נפשית ו"לא ויתרת" לעצמך ולנו. לאורך כל הדרך נפלת הרבה ותמיד תמיד קמת. לפעמים עם עזרה ולפעמים לבד.

את זוכרת שנתת טרמפ למרים גל? ומה הסוף, מרים הגיעה לבית החולים ואת הגעת הביתה.

ועוד נזכיר לך כשהתהפכת ליד הרפת, הקלנוע התהפך עלייך וגרשון שהיה שם הרים את הקלנוע והעביר אותו לתיקון, ואת, אשת הברזל, הגעת שלמה הביתה.

את זוכרת את כל העצים והשיחים שעקרת תוך כדי נסיעה עם הקלנוע? ועוד ועוד נספר.


מרים שוורץ


מאז ומתמיד התבדחנו איתך שאת כמו נחום תקום וצחקנו ביחד.

אמא, את זוכרת שהיו גם קטעים של אולי פעם ?

אולי פעם תבואו?

אולי פעם תיקחו אותי ?

אולי פעם ניסע?

אולי פעם תספרו לי על המשפחה עוד קצת?

וגם על זה התבדחנו ביחד כי ידעת שנתנו את כל שיכולנו.

וחס וחלילה שלא נשכח את כל המיציות והמולות וסאסא, ואת כל שאר נספחי השפם והזנב שאהבת.

הם זוכרים כמה ארוחות ערב וצהריים חסכת מפיך כדי להשביע את רעבונם.

מעבר לארבעים שנה נהנית מהנכדים והנינים שהיוו מקור לשמחה ואושר בל יתואר לחייך.

אמאל'ה היום נפרדת מאיתנו, החלטת להצטרף לראובן ואבא. תמסרי להם ד"ש.

אוהבות וכבר מתגעגעות

בנותייך, זיווה ודורית.

בשדה עם המשפחה

בשדה עם המשפחה




לכבוד יום הולדת שמונים של מרים שוורץ  (למסיבה במחסן ביום  5.1.93)

חברים, סולדת אני ממושג גבורה כוחני,

אך מעריצה את הכוח הפנימי

להתגבר על חולשה או מחדל

שגרם הגורל.

מרים מגייסת רצון 

וכוח להמשיך בחיי יום-יום

ולא רק לתפקד ולהמשיך,

לפעול כמו שצריך,

היא פשוט מחליטה, כמו שאומרים,

להישאר, לא לוותר

על אף טיול בארץ ובחו"ל.

לאחרונה, שמעתי שהיא משחקת ברידג',

השם מסמל גשר,

משחק חברותי מחפש קשר.

מרים היא אחת שאף פעם 

לא מסתכלת אחורה בזעם,

עיניה ליום המחרת,

אולי הוא יביא בשורה,

לכל אלה אני קוראת גבורה.

עוד הרבה מן המיוחד יש לציין,

שאת אופיה של מרים מאפיין.

לא זכור לי יום בו מטלטל 

אותה ספק בהשקפה, או רעיון,

לא זוכרת קמט או שבר 

ב"אני מאמין, שלה.

מילים כמו "מצפון" או "ערכים" 

עד היום בחייה עיקר,

ולא מושגים שזמנם עבר.

אך לא אירועים מהפכניים אותה מסעירים, 

מסלול שקט יום-יומי

רצף ימים פעילים את כוחה מפעילים.

חזקה היא מרים,

ומתמידה בכל אשר עשתה,

ועדיין עושה.

ותשמר לה החיוניות והאופטימיות,

ופשוט, תישאר כזאת גם בשנים הבאות.

מזל טוב מאיתנו, 

חברות המחסן  - כולנו!


(עדה שולמן)


בבית של מרים שוורץ

בבית של מרים



משפחת שוורץ

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור