כניסת חברים ותושבים

תרצה איזנברג
תאריך לידה:
30/1/1944
תאריך פטירה:
21/7/2013
תאריך פטירה עברי:
יד באב תשע"ג
תרצה פולק - איזנברג / דברים שנאמרו בהלוויה
 
כך כתבה תרצה בימיה האחרונים:
"תאים נשלפים של זיכרונות וחוויות חיים,
האם יש לסדרם לפי סדר כרונולוגי למפרע,
או לאחר אסיפתם לכתובים, או שאין לארגנם כלל?
כאן בא האבל.
 
היות והעתיד מושתת על העבר,
מסקנות מן העבר משפיעות על ההמשך,
ניסיונם של אחרים גם כן משפיע.
מתוך כך, אין ההתחלה בהכרח דומה להמשך
וכן ההמשך מושפע מן ההתחלה.
כמו שהכתב שלי מושפע מן המחלה..
מאיפה להתחיל? מה משמעותי? מה לא?
האם דבר מושתת על דבר כפירמידה?"
עד כאן דבריה שלה.
תרצה היתה ילדת טבע. היא גידלה וטיפחה כל חיה שמצאה בדרך.
בכתתה קראו לה הילדים "טרזן". היא טיפסה עם הבנים על העצים, היתה ספורטאית מצטיינת בכל ענף, במיוחד בשחייה ובאתלטיקה.
 
היא הנערה הראשונה בקיבוץ שרכבה על סוסים, והייתה יפה מכל הבנות.
בילדותה הרבה אביה לנסוע לחו"ל מטעם גת. הפרידות ממנו היו קשות לה בשל אהבתה הגדולה אליו.
תרצה התגייסה לנח"ל לאחד המסלולים הקרביים ביותר שהיו פתוחים בזמנו לבנות. היא הייתה מכ"ית ובהמשך מ"מית ומפקדת פלוגה.
 
זכורה אסיפה בקיבוץ בה הגיעו מפקדים גבוהים מהנח"ל על מנת לשכנע את אסיפת הקיבוץ לאשר לה שנת החופש כדיי שתוכל להמשיך ולפקד על פלוגה של טירוניות.
 
בשל אהבתה לחיות, טבעי היה שלאחר שחרורה פנתה לעבודה ברפת והייתה אחראית על היונקייה.
 
מאוחר יותר, נסעה במסגרת חילופי חקלאים לנורבגיה, שם עבדה בחווה. בחווה גידלו בעיקר ירקות ובעלי חיים - אהבתה הידועה. שם גם התוודעה לראשונה לאמנות הקרמיקה.
 
כשחזרה ארצה פנתה ללימודי אומנות בבצלאל וסיימה אותם בהצטיינות. עבודותיה נבחרו לייצג את בצלאל בתערוכה בינלאומית וזיכו אותה במדליה.
 
את נח הכירה תרצה בירושלים כאשר שירת כקצין במחנה שנשק למחלקת הפיסול. הם נפגשו על רקע של מחלוקת בינה לבין חייליו שפגעו בעבודות ובציוד של מחלקת הפיסול.
 
כפיצוי הזמין אותה נוח לארוחת צהריים ומאז חלקו ביחד חוויות רבות: נסיעה לסיני, בילויים בעיר הקודש וביקורים בגבעת חיים.
את לימודיה לתואר שני באומנות עשתה תרצה באוניברסיטת לונג ביץ' שבקליפורניה.
 
האמצעים היו דלים, נח עבד בעבודות מזדמנות ותרצה במפעל לקרמיקה. את עבודותיה מכרו בשווקים הפתוחים ובמקביל הפעילו ביחד חנות לאלקטרוניקה. בסוף שהותם בארה"ב נולדה אביב.
תרצה חלמה לחזור ולבנות את ביתה בקיבוץ, ובשנת 1982 חזרה המשפחה לקיבוץ.
האישיות של תרצה, שלוות הנפש שלה והשורשיות, הם אלה אשר סייעו לקליטת נח והמשפחה בקיבוץ. תרצה היא הקשר של נח למקום.
 
תרצה חזרה והשתלבה בחיי הקיבוץ בעיקר בעבודה ברפת ובהדרכה בחוגי קרמיקה ושיעורי אומנות. כך שילבה היא את כל אהבותיה: לחי ולטבע, לאומנות ולאנשים.
 
בשנת 1987 הצטרפה גפן ובכך הושלמה המשפחה. 
 
תרצה נהנתה לטייל עם בנותיה בטבע, לאסוף אבני צור, פטריות וחוויות לסל, ובין לבין ניסתה להעביר אליהן את אהבתה הגדולה לפיסול וקרמיקה. אך ללא הצלחה יתרה...
 
תרצה דיברה מעט. היא הביעה את עצמה בשפת הגוף ובמעשים, הכל לאט וביסודיות ותמיד בדרכה המיוחדת והשקטה.
תקופת המאבק במחלה הביאה הרבה רגש וקירבה ליחסיה עם המשפחה. האבידה היא גדולה והצער קשה לשאתו..
 
***
 
תרצה.
למרות הקושי אני מרגישה צורך עז להיפרד ממך.
לפני שבועיים כשבאתי לבקרך, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאפגוש אותך בחיים ועכשיו אני עומדת כאן ליד קברך הפתוח ונפרדת לעולמים.
תרצה, היית מיוחדת ואחרת. נעימה, שקטה וטובה, ומעל לכל בעלת יכולת הקשבה וקבלה למרות סגירותך ומופנמותך.
לעולם לא רצית להפריע לאחר, דברת בשקט, לא הרבית במילים, אבל תמיד אמרת את המילה הנכונה.
חברותינו הייתה מיוחדת מאד, כזאת שאפשרה לי לשאול לעצתך בכל הזדמנות, ואת תמיד ענית בקול רגוע חכם ואוהב.
תמיד אזכור לך את הפינה החמה שהייתה לך בלב לאמא שלי, שהייתה אחת מתלמידותיך הנאמנות בחוג לקרמיקה, אותו ניהלת שנים רבות במקצועיות מסירות ואהבה.
תנוחי בשלום
 
אוהבת בלהה

***
 
תרצה - אישה אמיצה
אשת חייל מי ימצא?
תרצה – את מיוחדת וייחודית. התברכת בתכונות שהן כל כך מאפיינות אותך.
מי שמכיר אותך רואה מיד שאין בך קנאה ולא שנאה, אין אשמה ולא טינה, פשוט נטולת פוזות.
לא תבזבזי מילים, כשהן תגענה הן יהיו בעלות הומור מיוחד משלך, ללא תוספות.
מינימליזם מאפיין אותך, אך אוספים עד בלי די. חוט שני חיבר את שתינו לטבע, לכל מה שצומח, פורח וגדל.
אפשר למצוא בביתך כל מה שקיים בטבע: צדפים מעניינים, עשרות מוביילים מן הטבע שהכנת עם אביב, נוצות, קוצי דרבנים, חלזונות, אבנים, ערימות של אבני צור ממוינות על פי הנתזים שליקטת באהבה.
מידי שבת היית יוצאת עם נוח לסיור איסוף. בפסח הבאת ערימת שיבולים יבשות, והכנת מהן אלומות. כששאלתי למי הן מיועדות אמרת לכולם - לכל המשפחה, כשיבואו, כל אחד יקבל אלומה.
העבודות שלך מקשטות כל פינה ומאופיינות במקצועיות עולמית, הכול מסודר אסטטי ומדויק להפליא.
אי אפשר מבלי להזכיר את אהבתך הגדולה לבעלי חיים ולכלבים שלך שעד הרגע האחרון ליוו אותך.
תרצה, את אדירה, כמה כוח באישה מופלאה, הפשטות, היצירתיות והצניעות
חזקו אותנו,
היום ט"ו באב חיכית ליום המיוחד הזה - הוא שלך.
את לבד עם עצמך במקום השקט הזה, מה שכל כך אהבת.
את חסרה לי, לנו
אורנה ישראלי

 
תרצה פולק - איזנברג / דברים שנכתבו לזכרה

בבית הקברות, בזמן ההספדים על תרצה, הרגשתי שחסר חומר המשקף את חייה של תרצה. דיברו יותר על תקופה מסוימת אך לתרצה היו הרבה תקופות והיא התברכה בכל כך הרבה כישרונות שראויים להזכרה. הרבה לא זכו להכיר את תרצה בתקופות השונות: הילדה היפה, הנערה היפה, החיילת היפה והרפתנית היפה ובעיקר ספורטאית שרוצה לנסות הכול ותמיד בהצלחה, עד שהמאמנים, כל אחד בדרכו שלו, מנסה למשוך אותה לכיוון שלו. אך תרצה בדרכה האופיינית לה, קודם כל ומעל הכול לא מוותרת על אהבתה לבעלי החיים. אח"כ התפנתה לאימוני השחייה, שוחה פרפר (דולפין) כמו שרק היא יכולה. תחרויות שחייה רבות היו באותם שנים בגבעת חיים, לרבים תרצה הייתה מוקד עליה לרגל לבריכה. לתרצה היה קצב משלה, לא מהיר אך ארוך וחזק וכאשר המתחרות היו מתעייפות הייתה תרצה עולה מן המים ובתנועות אדירות וארוכות, אולי אפילו גבריות, אבל עם יופי נשי מהמם, משאירה את המתחרות פעורות פה, מסתכלות על הגב היפה העולה מן המים. תרצה הייתה כה כשרונית בספורט ובכל מה שרק נגעה הצליחה, בזריקת דיסקוס, בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל. אך תמיד חזרה לחיות, לכלבים ולסוסים. שם היא מצאה את השקט והשלווה בין כל האימונים הספורטיביים. כילדים, גידי קרול ואני תמיד נדבקנו לתרצה במטרה לקבל סיבוב על הסוסה "איילה" במטרה לנסות את כוחנו אך תרצה בשלה, אתם עוד קטנים, תמתינו. ואז נאלצנו שוב לגנוב את הסוסה "אפורה" של אלי יאוכימסטל ואת הפרדה של הפרדס "גלילה" ולהמשיך להתאמן בסתר.
 
תרצה הייתה פצצה במלוא מובן המילה. כל כך יפה ועם כל כך הרבה אנרגיות והחיבור עם הסוס, בד"כ ברכיבה בלי אוכף, הייתה השיא של אצילות, יופי ונפש טהורה. היא הייתה גם פרשית במלוא מובן המילה (נולדה על הסוס), ישבה על הסוס בזקיפות, בביטחון ובחיבור שתמיד היה לה בבירור עם בעלי חיים. היא לא למדה בצורה מסודרת איך לרכב, אך נראתה כאחת שכבר שנים לומדת את המקצוע. הייתה לה ישיבה טבעית בתוך תנועת הסוס, שאפילו יצחק מוסקוביץ, מדריך הרכיבה, ויתר לה על שיעורי היסודות ברכיבה. לתרצה היו פריבילגיות אצל מוישה דייג במשק בית הספר. היא הייתה הראשונה להגיש עזרה לכל חיה בכל בעיה, בין אם זה חמור, עז, או סוס. כשהייתה חיה חולה- שם היא הייתה. מוישה דייג מאוד העריך אותה, והיא במסירות טיפלה בכל החולים, אילפה את כל הסוסים, גם את הזכרים המשוגעים. בשקט ובעקשנות שלה הגיעה אל המטרה.
 
בתקופה יותר מאוחרת ניסתה להיכנס לחוג הרכיבה של יצחק מוסקוביץ על הסוסה "איילה" אך מהר הרגישה כי המסגרת המרובעת לא בשבילה והמשיכה לאלף ולרכב במסגרת של תרצה. תמיד הייתה הראשונה להתחיל באילוף, עם כל סוס, לפי בקשתו של מוישה דייג. ולמי שלא זוכר: אדומה, איילה, עופרה, בובה, כוכב, דיאנה ומעיינה. אהבה מיוחדת הייתה בין תרצה והסוס כוכב. הילדים לא הסתדרו עימו כי היה קצת פראי ותרצה דווקא נהנתה מהפראות ונוצר קשר מיוחד בין הסוס לתרצה. "כוכב" היה סוס עדין, מיוחד ביופיו וניחן במהירות ובכוח אך היה בעייתי מאוד. דבר זה היה שהדליק את תרצה והרגיז את מוישה דייג, היות ובאותם ימים לא היו תנאים להחזקת זכר לא מסורס. היו ימים לא קלים בין תרצה ומוישה דייג בסוגיה האם למכור את "כוכב". בסופו של דבר הסוס נמכר ובמקומו הגיעה סייחה צעירה, כמו שמוישה הבטיח לתרצה, בשם "מעיינה". הסייחה הייתה נצר לסוסים מאוד משובחים שגודלו ע"י האנגלים בחווה בעכו בתקופת המנדט. "מעיינה" הגיעה לקיבוץ ע"י עמרם אגמון בצהריי יום שבת בגיל שנה. כל הילדים המתינו בשתי שורות לבואה בכניסה למשק בית הספר אך רק נערה אחת זכתה לקבל את הסוסה כפי שהובטח לה. תרצה השקיעה ב"מעיינה" כמו שלא השקיעה מעולם בסוס.
 
עברו שנים ודורות של ילדים רכבו על הסוסה, אך תרצה לא הפסיקה להתעניין ולשאול על מעיינה, גם כאשר כבר לא הייתה בקיבוץ. כאשר חזרה לקיבוץ עם נוח מאמריקה, תרצה הכירה לנוח את סוסתה האהובה. ב- 1987 הסוסה הייתה מאוד חולה ותרצה פנתה אליי לעשות את מה שלא הייתי מסוגל- להרדים את הסוסה אליה כולם היו קשורים כל כך. זאת תרצה, מאוד אוהבת אך יחד עם זאת מציאותית ועניינית.  
 
מלבד הסוסים היו לתרצה אהבות נוספות. לא את כולם יש לספר, חלק נסתרות עד היום. אך את אהבתה לרפת, לוולטר, ליענקל'ה ולעגלות הקטנות קשה לתאר. כמי שעבד לצידה ברפת, אני יכול לומר שלמדתי המון ממנה על מסירות מהי, על עקשנות ונחישות וטיפול בבעלי חיים. כאשר יענקל'ה הורביץ יצא למילואים במלחמת ששת הימים, נשארנו אנחנו, חבורת ילדים ונערים, עם תרצה ברפת. שלמה גל לימד אותנו איך להכניס פרות למכון מבלי להרביץ להן ולהשתמש רק בקריאה "בואנה בואנה בנות". פתאום, רעש אדיר מחריש את מכון החליבה. כולנו יצאנו החוצה ונגד עינינו התגלתה משאית ענקית של אמבר הפוכה. כולנו היינו בשוק, אנחנו הנערים, שלמה גל וולטר ההמומים ותרצה צועקת יש נהג בפנים. היא רצה בלי לחשוב יותר מידי, מזנקת לקבינה ההפוכה ושולפת בכוח, שהיה רק לה, בנאדם גדול, חסר הכרה מקיבוץ המעפיל בשם וילי גולדשטיין. תרצה הצילה אותו וטיפלה בו עד שהגיע 
האמבולנס.
 
בסוף שנות השישים, לאחר מלחמת ששת הימים, תרצה החליטה לחזור לאהבתה בספורט האתלטיקה הקלה. היא התמקדה בזריקת דיסקוס. אמנם היה הדבר במטרה לשמור על הכושר, אך לאט, לאט חזרה לעניינים, הצטרפה לנבחרת עמק חפר והחלה להתחרות. גם שהחלה את לימודיה המסודרים בירושלים, הקשר בינינו נשמר לאורך כל השנים וגם כאשר החלה בלימודי האומנות בלוס אנג'לס. ב- 1978 תרצה התלוותה אליי מרצונה ללימוד על סוסים ערבים בעמק סנטה ינז, לא רחוק מסנטה ברברה, משם גם הבאנו את הסוסים בסופו של דבר לגבעת חיים. באותה נסיעה, הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את תרצה מקרוב, יום- יום, שעה- שעה, עם החיוך ששווה הכול, היושר ישר לפנים וההומור שרבים לא זכו להכיר.
 
חשבו שתרצה שתקנית אז פשוט לא ניגשו לדבר איתה. תרצה דיברה מעט אך אם ניגשת אליה ודיברת איתה, היא ידעה גם לדבר הרבה. העבירה ביקורת עניינית, ללא רכילות והיו לי גם כמה סקופים אישיים איתה באמריקה. לא הכל אפשר לפרט, אך בשניים אשתף: האחד- "מה דעתך על נוח?", השני- בזמן שהתארחנו בחנוכת הבית של יהודי מאוד מכובד, כולם רואים את החולדות רצות על הקרניז מעל החלון ושותקים. האנשים במבוכה אבל תרצה מפתיעה ושואלת: "איך בבית כזה חדש ויפה, מתרוצצות להן חולדות?", האמריקאי ייל פריד יוצא מהמצב מהר ומסביר לתרצה שהחתול שלו מת והוא יטפל בעניין.
זאת תרצה- אמיתית, פשוטה וחמודה שאוהבת לעזור מתי שתבקש.בתקופה האחרונה היה קשה לה ולכולם. תרצה הלכה ודעכה. מי שרצה לדעת, תרצה דיברה וסיפרה אך בסוף היה לה ממש קשה. לפני חודש יוסי רום העביר לי חומר ישן על הסוסים ושאל אותי "מי זאת החתיכה שעוזרת לך בסוסים?". תפסתי את תרצה עם הפיליפינית על כיסא הגלגלים, סיפרתי לה את הסיפור ושוב אני רואה את אותו הצחוק בזווית הפה. ואז אמרה: "תראה איפה אני היום ומה הייתי אז...אפילו לא רוצה לראות את הסרט..."
תרצה הייתה עולם ומלואו, כה מיוחדת ואני שמח שיצא לי לשתף בחלק היפה יותר בחייה
 
יפתח לברון




תרצה פולק - איזנברג / דברים שנאמרו בשלושים

תרצה שלי! אהבת חיי, חיי, אמנית מושלמת, אם בנותיי, חברה שלי.
אני אהבתי אותך מאוד, אוהב אותך ואוהַב אותך מאוד.
את היית העוגן שלי מאז שהכרתי אותך.
היית הבסיס המוצק עליו נשען כל הבית.
היית התשתית החזקה והיציבה של סביבתך הקרובה.
אני הייתי חזק, את היית חזקה יותר.
את היית נאהבת על ידי כל אחד, שהיה לידך, או שעבר לידך ולו לזמן קצר.
סלע איתן וחזק, עדין מאוד, אבל נוקשה מחוספס וחלק תמיד מוצק ומגובש.
מעט מאוד מילים, כל הזמן רק עשיה ויצירה, כל הזמן מעשים.
לא יודעת להתווכח  אלא רק עם עצמך.
לא יודעת לריב - רק מבטים של חכמה וחיוך.
שפת גוף של אהבה לאנשים לחיות לטבע.
עולם שלם של צניעות, נחבאת אל הכלים.
יסודית עד אובססיה.
 
כל הזמן מטפלת בבית, בילדים, בכלבים ובכל מיני משימות מזדמנות.
היצירה בחימר, הפיסול המרשים והמחקר היסודי והמעמיק בכל נושא הקרמיקה,
שלקח אותך למקומות רחוקים, עם העבודות שיישארו כאן אחריך מאות שנים.
אף פעם לא קשה, אף פעם לא הרבה, אף פעם לא גבוה מדי.
אין כבד מדי, אין גדול מדי, אין קשה מדי. התמודדות מדויקת ועצמאית עם כל דבר.
אין תלונות, אלא רק לעצמך, להיות תמיד יותר יסודית, יותר מדויקת, יותר מושלמת.
לא יודעת לפטפט פטפוטי סרק על הא ועל דא, מופנמת בין אנשים, אבל עם נוכחות מרשימה.
ידעת להגיד בדיוק מה שצריך.
 
כל מי שהכיר אותך ראה את עבודותיך ותוצאות המחקר שעשית בתחום הקרמיקה,
כל מי שהיה בקשר איתך דרך הכלבים נצמד אליך ולמשפחה.
אני הכרתי אותך כשלמדת אמנות בבצלאל. ברגע שראיתי אותך ולפני שדיברתי איתך מילה, כבר ידעתי מה תהיי בשבילי.
לעתים רחוקות בדיחה קטנה, הערה קטנה שהבאת מהעולם שלך, שבסופו של דבר רק אני יכולתי להבין.
את בתוכך ידעת כמה את מיוחדת, אלא שחשפת זאת רק בטפטופים.
אני הרגשתי את הטיפות, אצלי זה היה כמו גשם. כל פעם תכונה חדשה, טובה, בצניעות לא מתנשאת ולא מבליטה, אלא הכל בטבעיות רק מעט מהנחבאות אל הכלים.
הסביבה לא לגמרי הבינה אותך.
איזה אישה, איזה תכונות, איזו נפש, איזו נשמה, איזה עיניים חכמות, טוהר ואצילות במלוא מובן המילה.
כשתפסתי עכבר, נחש, קיפוד, צב או זיקית תמיד שלחת אותי לשחרר אותם בשדות הרחוקים שיחזרו לביתם בשלום.
כשהבחנת שנעלמו החלזונות מאיזור הבית והסביבה, בכל מקום שהיינו, אספת אותם (בעיקר אצל אמא שלי) והבאת אותם לגינה, עד שבחורף כבר אי אפשר היה ללכת על המדרכות מרוב שהתרבו.
כל בעל חי היה לך לחבר – כלבים, סוסים, חתולים, ציפורים ומה לא...
ראית ציפור דוגרת - אסור להתקרב למרחק קילומטר על מנת לא להפריע לה, שתהיה בטוחה.
כל פעם שעוברים ליד הרפת קראת לי – בוא נעבור ליד הממליטות אולי יש עגלה חדשה שצריכה תמיכה, אולי יש פרה שמתקשה להמליט, לעזור לה.
 
את התורנויות העדפת לעשות אצל העגלות, כל עגלה קיבלה יחס כאילו היא שלך.
מכירה כל צמח כל פטריה (אפילו בארה"ב כשאספנו פטריות בפארק באו אליך המקומיים והסברת להם בהרצאה שלמה מה רעיל ומה לא, אנשים שמעולם לא ראית או פגשת).
פתאום כל עבודות הקרמיקה שלך זוהרות כאילו התעוררו לחיים. משמיעות צעקה: איפה תרצה?
אצילות הנפש ששפת גופך שידרה הפנטה אותי ולא השתחררתי מכך עד היום ולא אשתחרר מזה אף פעם.
כל מה שידעתי את ידעת יותר.
כל מה שעשיתי את עשית יותר.
כל מה שאת רצית אני רציתי יותר.
כל מה שאני הספקתי את הספקת יותר.
כל מה שאני הבנתי את הבנת לפני,
ומהר ידעתי שאת אוהבת אותי מאוד,
אבל! אני אהבתי ואוהב אותך יותר.
 
כל זה היה ברור ללא מילים, ללא גינונים וללא הכרזות רק במבט חכם וחיוך שלא ירד מפניך, גם בזמנים הכי קשים לאורך הקשר שלנו.
תמיד תמיד דעתך היתה חשובה לי ולפעמים ויתרת לי.
אבל כשראית אותי עם המזמרה ביד, רוצה לחתוך ענף קטן שמפריע בחצר התחילה מלחמת עולם – אל תגזום, אין לך רגש, אתה חותך יותר מדי קצר, יותר מדי גבוה, בכלל יותר מדי.
המזמרות תמיד היו במחבוא להגן על הצמחים היקרים שהיו צריכים לגדול בפראות כמו שמתחשק להם.
את היית מוצר של המקום בו חיית. זו סביבתך הטבעית עם קשר לסביבה ולשורשים.
זה המקום שבו אהבת להיות. כאן הרגשת שייכת. חופרת חרסים בכל רחבי גבעת חיים.
נסיעות וטיולים רגליים, מכירה כל פינה.
פה לעצור להתבונן, פה לעצור ולצלם.
כאן הזיכרונות מהילדות ומטיולי הסוסים, כאן המקומות של הפטריות בעונה.
ההתמכרות שלך לכלבים - תופעה שקשה להסביר. כל אדם ששאל שאלה הכי קטנה בקשר לכל נושא הכלבים קיבל תשובה של חמש שעות.
 
טיפוח הגזע המיוחד שכל כך היה מזוהה איתך, הביא אותנו לקשרים הדוקים עם אנשים מכל רחבי הארץ. היינו מרכז עליה לרגל בבית וגם בתערוכות.
 
כל פעם שזכית בתערוכה במקום מכובד אפשר היה לראות מבט של אושר כאילו רק עכשיו יצא פסל מוצלח מהתנור.
לא פלא שכל כך הרבה אנשים נסחפו בעקבותיך ובעקבות כלבי הרוח, והמשיכו את מה שאת ראית מהר מאוד, לפני שנים רבות.
מעל לכל ולפני הכל הקרמיקה החומר אליו היית קשורה בכל נימי נפשך – דרך בצלאל והאוניברסיטה, שבהן סיימת בהצטיינות ועד ליצירה בסטודיו שהיה חלום חייך.
 
הסכמת שאסע לחו"ל ככל שארצה - העיקר שבחזרה אביא לך ספרים ומגזינים על קרמיקה ובעיקר הסגנון היפני שאותו כל כך הערצת וכן ספרים על פיסול, וספרים על כלבי הרוח מסוג גרייהאונד איטלקי שאת טיפחת ופיתחת.
קוראת כל כתבה בעיון רב שמא תפספסי מידע חדש בשבילך.
היית עורף ובסיס בטוח לבית ולבני משפחתך הרחבה יותר.
 
אני מנסה למצוא מישהו שהיה כותב במקומי ומנסה לכתוב משהו רע או שלילי בהיסטוריה שלך ולא מצליח למצוא.
אם כך - נראה כי לעולם לא אמצא.
 
את הבנת טוב מאוד מתי נעשה מעשה נבלה בסביבתך ואת בשלך:
"זה לא הסגנון שלי,
זה לא החינוך שלי
זו לא הדרך שלי"
לא ידעת להתווכח,
לא ידעת לריב,
לא ידעת לקנא.
נזהרת שלא לפגוע חלילה,
ישרת דרך,
ללא משוא פנים.
 
רק פרגון לכל מי שיצר, למגדל בעלי חיים ולאוהבי טבע ושאר חיות.
נקיה ממזימות, רחוקה מנוכלויות, זהירה מאוד מגרימת עוולות.
בשבילך לא היה רע בעולם ולא היו אנשים רעים כי את עברת ליד העולם הכללי ובעולם האישי כל אלה לא היו קיימים.
כל הזמן, כל העולם קיים ומתנהל אבל את בעולם שלך – ליד.
בהתחשבות, ללא ביקורת, בהבנה לתופעות ולמתרחש, תמיד בעולם שלך.
טהורה. רק לעשות, ליצור, לאהוב את הסביבה ולחתור לאסתטיקה - בכל פרט, גם אם הכי קטן במעגל החיים היומיומי. מרתקת.
אני נזכר עכשיו איך כל הזמן היית רואה ואינה נראית. מבינה, אבל לא מסבירה.
היה לך קושי רב בהשתלבות במודרניזציה, טלפונים סלולאריים, מחשב וכל דבר טכני. כל הזמן נצמדת לישן, לאותנטי ולמקורי. רק איתם מצאת שפה משותפת.
 
ההתעניינות למה שקורה בישוב בו גדלת, מעקב שוטף אחרי כל מילה שנכתבת באמצעי התקשורת המקומית על מנת להיות מעודכנת מתוך אהבת המקום והפגנת השורשיות לעברך ולעבר משפחתך.
נראה על פנייך הסבל של השתלטות הקידמה על אדמות הישוב והבניה של השכונות החדשות על הרפת ובאזור אבני הצור.
תהליכי הפיסול. ההכנות לעבודה. ייבוש החימר. השריפות בתנורים עד למוצר המוגמר. המון המון זמן ובסוף הכל מושלם. הכל מדוייק. הכל נקי.
 
העבודות צועקות – זו תרצה אשר יצרה אותנו - אנחנו מלאי גאווה על כך.
עולם עשיר שבו את עושה הכל לאט לאט ומספיקה הכל.
כל הזמן זוכרת ומכבדת את אמא שלי שהיא ניצולת שואה, ואת משפחתי הקרובה שלעיתים חשבתי שהיא משפחתך יותר משלי.
את ריתקת את כל הסובבים אותך, אבל רק אני זכיתי לחיות לידך, להיכנס לעולמך, קרוב קרוב, הכי קרוב שאפשר.
נשאר מרחק קטן שפתאום הפך גדול מאוד.
 
את הלכת!
את לא יכולה לחזור עכשיו אבל אני עוד אבוא אליך למצוא אותך.
הרבה נשאר בלתי מפוענח, בלתי ניתן להסבר וזה היופי הפנימי שלך והאצילות שבך, שישארו איתי לתמיד.
עברנו הרבה מכשולים ביחד, מהם קשים וקשים יותר - על כולם התגברנו.
רק המחלה הפילה אותך. מה ששיגע אותי זה שלא התלוננת למרות כל הבדיקות, התורים, הטיפולים והבשורות הרעות המשכת להתמודד.
 
פתאום נפלה עלינו רעידת אדמה בריאותית מלווה ברעידות משנה.
כל מיני מחלות ותופעות לוואי נוספות.
את הפסקת לדבר. את מעט הדיבור והתחלת לשתוק.
המחלה הקשה היתה בגופך זמן רב לפני שהתגלתה ואת נחלשת.
אבל מבחינתך הכל נשאר אותו דבר. המסירות לבית לכלבים ולאומנות.
איך אפשר בלי להתלונן בלי להשמיע אנחת כאב בלי לבקש עזרה על מנת שלא להטריח אפילו ברמזים לא במישרין ולא בעקיפין.
הרופאים והאחיות בכל מקום, בכל מחלקה, בכל התחומים התרשמו מאישיותך ותמיד ראיתי שהם רוצים להצליח איתך קצת יותר, מתאמצים להקל עליך קצת יותר ועצובים אם לא הצליחו קצת יותר. בכל מקום קראו בשמך: תרצה! כמו חברים ותיקים שהרגישו קשר אחר אליך. הם אפילו התחילו להתעניין בכלבי הרוח מסוג הגרייהאונד איטלקי ובקרמיקה.
רצה למרחקים ארוכים ומגיעה לקו הגמר עם סיפוק עצמי.
לפני כ-35 שנה ביקשת שפסל מסוים יהיה על המצבה שלך ואנו מקיימים צוואתך הצנועה.
הכלבים מבולבלים מרגישים את גודל האסון והעיניים שלהם עצובות.  אין חיבוק כמו שלך אין ליטוף כמו שלך. גם אצלם החיים השתנו.
 
צ'יקי הזקנה מסתכלת אלי כל הזמן ושואלת במבטים: איפה תרצה?
לפי מה שאני רואה, לא רק אני איבדתי חלק גדול מחיי בעבר ובעתיד, אלא כל המקום הזה איבד סמל וזהות.
את בדמותך ובאישיותך חרוטה בליבם של האנשים שגדלו וחיו כאן מהעת שהמקום נוסד ועד הימים האלה.
עדיין לא מעכלים. יהיה קשה בלעדייך. ביום אחד עולמנו נחרב.
אנחנו עושים הכל לכבודך מקווים שיהיה כמו שהיית רוצה. הכי חשוב שהכול יהיה מכובד וצנוע.
ישבנו שבעה. היו המוני אנשים מכל הארץ. תוך כדי ה-30 באו לבקר וטילפנו אנשים שהיו בחו"ל בזמן הלוויה.
היום סוף ה-30 אנחנו עושים לך אזכרה וגילוי מצבה ואחר כך הסטודיו יהיה פתוח להתרשמות של הציבור מעבודותייך.
כשהכול יירגע נעשה לך גינה יפה וצמחים מיוחדים שימשיכו ללוות אותך.
אנחנו היינו צוות מגובש אפשר להגיד כוח משולב לעצמה אחת.
הלכת מאיתנו אבל השארת הרבה כוח שילווה אותי ואת הבנות לתמיד.
אפשר לכתוב כאן דברים על התקופה שחיינו יחד עד בלי די.
ומה היית רוצה שאכתוב? היית אומרת לא צריך. מספיק שתכתוב כמה שורות וזהו.
אני כבר שומע אותך אומרת מספיק! מה אתה מגזים.
הצנועה שבצנועים. עם הזמן שעובר מרגישים יותר את גודל האבדן.
אפשר לכתוב ולכתוב... עד שייצא ספר.
           
תרצה! את החברה האמיתית והיחידה שלי. אני מתגעגע אליך!
תרצה!
אני נח החבר שלך ואני אוהב אותך מאוד!




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור