כניסת חברים ותושבים

אריה רותם
תאריך לידה:
18/8/1938
תאריך פטירה:
17/8/2013
תאריך פטירה עברי:
י"א אלול תשע"ג


מתוך קורות החיים שסיפר אריה:

אבא ואמא נפגשו בארגנטינה, שם התחתנו והולידו שלושה ילדים. הבית היה די עני ובכל זאת ההורים נתנו לנו כל מה שיכלו. אחי סיים לימודי רפואה ואני למדתי בבי"ס להנדסאים. התנועה לא נתנה לי להמשיך לתואר מהנדס. לימודים אקדמאיים לא עלו אז בקנה אחד עם העתיד בארץ. מטרתנו הייתה להיות חלוצים, מגשימים – חקלאים בקיבוץ. הייתי חבר בתנועת "איחוד הבונים" ולשם הגיעה גם רבק'לה. היינו בקינים שונים, אך אחרי שהקן שלי התפרק, הלכתי לחפש קן חדש. חיפשתי חום של קבוצה ומצאתי – את רבק'לה. היינו בני 17, ובגיל 20, כשרצינו לעלות ארצה – התחתנו. כשהיינו בני 19 הכינו אותנו לעלייה בהכשרה מחוץ לבואנוס איירס, שם עסקנו בחקלאות. אבל אני התעסקתי בכלים, הייתי איש טכני. אהבנו אז ללכת לקונצרטים, המוסיקה הקלאסית מלווה אותי מאז ועד היום.




כשהתחתנו ב-1958, הייתי צריך ללכת לצבא. התנועה שלחה אותי (בעצם הבריחה אותי) לאורוגוואי, להיות שם שליח התנועה. רבק'לה נשארה בארגנטינה. כשעלינו ב-1959, יצאה האניה עם רבק'לה מארגנטינה, אספה אותי באורוגוואי ויחד הגענו ארצה – עם הגרעין לניר עם, משם להכשרה בקריית ענבים. אך הגרעין התפרק ואנחנו החלטנו שאנחנו רוצים קיבוץ שאין בו ארגנטינאים, וכך הגענו, בעקבות חיים הרכבי, לגבעת חיים.

בשנים הראשונות עבדתי במטעים, אם כי כולם ידעו שאני איש טכני. לקח זמן, אך אחרי תקופה קצרה במסגריה של גבעת חיים נפל ברזל על רגלי ונשלחתי לעבודות רישום ושקילה בגת. ומכאן, דרך המסגרייה של גת ודרך לימודי טכנאי קירור וטכנולוג מזון, הייתי האחראי על המערכת המורכבת של הקרור עד לפרישתי. עבדתי קרוב ל-50 שנה בגת.

נוסף על העבודה בגת הייתי פעיל בועדת ספורט, תרבות, קליטה. מילאתי תפקיד מא"ז רב"ש, 20 שנה הייתי מגוייס למשמר הגבול – עד שאיתן נפל.


עם איתן


מאז שנים קשות עוברות עלי. בעזרת רבק'לה והילדים אני קם וממשיך. אני עסוק בפעילות התנדבותית שנותנת הרבה כוח. אנחנו שייכים לארבע קבוצות חברתיות: ליונס, המאגדת פעולות התנדבותיות שונות. תפקידי לחלק אוכל לנצרכים בימי שישי. השנייה, קבוצת ההורים של "יד לבנים" בעמק חפר. השלישית, קבוצת חברים מימי גת והרביעית היא בעצם החברים הרבים שיש לנו כאן.

המשפחה, ובעיקר הנכדים, תופסים מקום גדול בחיינו ומביאים לנו נחמה. המשכנו הלאה והתגברנו הודות למשפחה וחברים. כל הביוגרפיה שלנו, כל מה שעשינו בחיים, לטוב ולרע, לא כל כך חשוב. הדבר המשמעותי ביותר הוא הארוע עם הבן. כבר עברו שלושים שנה, אך מאז הוא ממשיך להשפיע בכל צעד וצעד של חיינו.




כל הכבוד לאריה רותם (מבתוכנו 1982)

אילו היו מחלקים אצלנו מדליות לא רק לספורטאים מצטיינים, אז לאריה רותם, אביהם של שחיינינו המוכשרים איתן ויובל, הייתה מגיעה מאיתנו מדלית זהב עבור התמדה ומסירות בתפקיד.

לא תאמינו, אך ישנו גם אחד כזה בינינו שכבר מעל 20 שנה נושא בתפקיד ציבורי מחוץ לשעות העבודה, וממלא אותו על הצד הטוב ביותר. התפקיד נקרא רב"ש, ראשי תיבות של "רכז בטחון שוטף". 


אריה היה רב"שנו משנת 1962 וגם מא"זנו (מא"ז)- מפקד אזור - משנת 1972. בימים אלה, אחרי שנים רבות של נשיאה בעול שני התפקידים הללו, נענה הקיבוץ לבקשתו והוא שוחרר. את תפקיד הרב"ש קיבל על עצמו מאיר נחמני. תפקיד המא"ז עדיין לא מאויש ומחפשים מתנדב.


עוד לפני שהספיק אריה להנות מהחופש, עשיתי לו "אמבוש" (מארב) וביקשתי אותו להתראיין ל"בתוכנו", שהרי, כאמור, לא כל יום זוכים למקרה שכזה שבעל תפקיד יחזיק מעמד מעל 20 שנה, ועוד תמיד יחייך ויאיר פנים.

לא קל היה לשכנע את אריה להסכים לראיון; "מה את עושה לי פירסום שכזה, סה"כ מילאתי את חובתי וזהו".

לבסוף, אחרי שידולים ונידנונים חוזרים ונישנים, הסכים אריה לספר קצת על התפקיד ומעט על עצמו. ואתם - שיפטו אם אינני צודקת, שמגיעה לו מדלית הוקרה מאיתנו!




סיפורו של אריה -

לגבעת-חיים הגענו, רבקל'ה ואני, לפני 22 שנה. היינו אז זוג עולים חדשים מארגנטינה, שבאו לארץ אחרי מספר שנות חינוך בתנועת נוער חלוצית. עלינו יחד עם גרעין הכשרה מהתנועה. 

אחרי שנת הכשרה בקרית-ענבים התפרק הגרעין שלנו: חלקו חזר לגולה והשאר התפזרו.

אנחנו פנינו לאיחוד וביקשנו להקלט כחברים באחד הקיבוצים. היפנו אותנו לגבעת-חיים. אמרו שכאן יש חברת בני משק בגילנו, שזה מקרוב השתחררו מצה"ל ומקווים שנצליח להיקלט בתוכה.

באנו - וקיבלו אותנו יפה. אני התגייסתי מיד לצה"ל, לנח"ל, ורבקל'ה נשארה בקיבוץ. שנתיים שירתתי בצבא ובמהלך תקופה זו נולד בננו הבכור איתן.


כאשר השתחררתי מהצבא, הציע לי המזכיר לקבל את תפקיד הרב"ש, הוסבר לי שבתוקף תפקידי אהיה מגוייס בחצי משרה למשמר הגבול (גיוס פורמלי), ושעלי תהיה מוטלת האחריות למחסן הנשק, ניקוי ואחזקה וכן האחריות לסידור השמירה בלילות. הסכמתי.

מאז, מדי ערב בשעה 6.00, התייצבתי לחלק את הנשק לשומרים ולוודא איתם את נהלי השמירה. פעם בחודש ערכתי ניקוי יסודי לכלים וכן הייתי אחראי על אימוני קליעה והצטיידות בנשק לטיולים.


אחרי 10 שנים בתפקיד הרב"ש ביקשו שאקבל על עצמי גם את תפקיד המא"ז. המא"ז, למעשה, נכנס לתפקיד רק בימי חרום, בתקופת כוננות ומלחמה. בימי חרום המא"ז והרב"ש יחד אחראים על בטחון הנקודה - הכנת המקלטים, נקיטת אמצעי בטיחות ותכנון כוח אדם – מי עושה מה" במקרה של אזעקה וכו'.




בתוקף שני התפקידים האלה שוחררתי ממילואים רגילים, ומדי שנה הייתי יוצא להשתלמויות של חודש מטעם משמר הגבול וצה"ל. למרות שזה קצת מטריד להמצא כל יום בשעה קבועה בנשקיה, ולפקח כל פעם מחדש שאכן יש שומרים והם יודעים את תפקידם, מילאתי את התפקיד בהרגשה טובה. חשתי כל השנים שחשוב לעשות את התפקיד הזה בקפידה, כי שלום הישוב תלוי בו.


היום, אחרי 20 שנה ברציפות, ביקשתי וקיבלתי שחרור. במקום עבודתי ב"יגת", אני אחראי על המסגריה ואחזקת חדרי הקירור. לאחרונה התעייפתי קצת מהתמסרות לשני התפקידים ביחד - זה שבעבודה וזה שבשעות הפנאי. 

איך אומרים החבר'ה? הסוסים מזדקנים עם השנים -נו, ואת משכת אותי לראיון הזה, בשביל מה כל הסיפור הזה?!


אריה, אריה, אנחנו כולנו מודים לך על 20 השנים בהן ישנו בשקט בלילות, ומכל הלב מגיע - לך "כל הכבוד ותודה רבה !" 


ראיינה ורשמה: לאה






רבקהלה ואריה בתחרות כדורמים ע"ש איתן רותם



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור