כניסת חברים ותושבים

לירון לנג
תאריך לידה:
15/12/1974
גיל:
בן 20 בנפלו
תאריך פטירה:
31/3/1995
תאריך נפילה עברי:
כ"ט באדר ב' תשנ"ה
מקום נפילה:
בהתקלות עם חוליית מחבלים בדרום לבנון

סרטים על לירון



לירון לנג נפל ב-31.3.1995


לירון הגיע לעמדה שמתחת למוצב ריחן בראש חוליה עם טיל, ביום שלישי בערב. כל אחד נשא עליו כ-60 ק"ג, הם הלכו כפופים לגמרי. בעמדה הסמוכה היה יואב, בן קיבוצו וחברו לעבודה בהודיה, והם כל הזמן החליפו ביניהם בדיחות.

ביום שישי בבוקר עלו מולנו ארבעה מחבלים והגיעו סמוך לעמדה שלנו, שהייתה על מדרגת סלע. ירינו עליהם, שניים נפלו ושניים ברחו לסבך. לירון צעק "אני זורק רימון" והתרומם להשליך את הרימון. באותו רגע אחד המחבלים שרק נפגע ושכב על הארץ ירה צרור. הצרור פגע בלירון בבטן, כשניגשתי אליו עוד היה בהכרה ואמר לי "נפגעתי בבטן". אפילו עזר לי לפשוט ממנו את החרמונית ולהכניס את האינפוזיה, אבל להציל אותו לא הצלחנו.

[על פי סיפורו של החובש]

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008


מתוך דף הנצחה של גולני

לירון נולד לאמו תמר רז ב- 15.12.1974. עד גיל שנתיים גדל וחי עם אמו וסבתו בתל-אביב. כשנישאה אמו לפטר לנג עברו להתגורר בקבוץ גבעת חיים איחוד, יחד עם פטר ושלושת בניו. פטר אימץ את לירון לבן ובניו היו לאחיו של לירון.

לירון גדל בקבוץ וכילד 'שובר מסגרות' התמיד בנקיטת עמדות לאו דווקא מקובלות על המבוגרים שבחבורה. תחביבו העיקרי היה כדור-מים.

על אף חיכוכים עם מסגרת בית הספר והפסקת הלימודים לפני כיתה י"ב שימש לירון כ'כתב צעיר' בעיתון "משמר לילדים" כבר מגיל עשר. דברים אשר נראו לו חשובים וראויים קיבלו התייחסות רצינית ואחראית. גם כשעזב את בית הספר המשיך לירון להיות מעורב ולרכז סביבו את חברת בני גילו.

לירון התגייס לצה"ל ב- 28.3.1993 והוצב לשרת בפלוגת ה"עורב" בחטיבת גולני. למרות התנגדותו למסגרות היה לחייל מצטיין וחבריו לצוות מעידים כי תמיד יכלו לסמוך עליו וללכת אחריו. לירון עזב את הצוות להדרכת חיילים צעירים ורק בזמן האחרון חזר לחבריו ב"צוות ינון".

ביום 31.3.1995 יצא צוות מיחידת ה"עורב" לארוב ליחידת מחבלים באזור סוג'וד שבלבנון. בקרב שהתפתח תוך כדי התקלות בחוליית מחבלים נפגע לירון ונהרג.

לירון הובא לקבורות בקיבוץ גבעת-חיים איחוד. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים - ערן, בני ודורון. 


לירון, פטר ותמר
דודו, לירון ותמר


לירון

שיר  אמיתי, מנגינה תוססת, שהסתיימה לפני שהפכה לסימפוניה.

ליוויתי את הילד הזה מכיתה ח'.

הגיע אלי ילד צנום עם בעיות, לא אוהב מסגרות, לא אוהב שיגידו לו מה לעשות. אני חושב שנוצרה בינינו מיד כימיה. הוא היה אז ילד מוכשר, מחשבה חריפה, מבוגר במחשבותיו יותר מאשר בהתנהגותו ובגופו. כך נפגשנו.

עקבתי אחר גדילת הפרח הזה, ופתאום זה בכלל עץ. הגוף כמו גזע חזק והחיוך כמו פרח ענוג.

בצבא הגיע לירון לבשלות כזו נפלאה, ממש הרמוניה בין גוף חסון לנפש בריאה. מקרין שלווה, שלמות כח וחיוך.

בטח תגיד, לירון: הי עוזי מה זה הברבורים האלה - ילד, פרח מה קרה לך. קרה לנו, לירון, הלכת לנו, וכשאני חושב עליך זה רק במושגים של מנגינה וטבע.

זר פרחים נשים על הקבר, אחד ורוד בשביל מה שחיכה לך.

אחד אדום בשביל מה שהנך.

אחד כחול לשמים לשם נעלמת

ואחד אפור, או שחור, בשבילנו.

תשאל

ואיפה הפרח לחיוך המבויש

ואיפה הזהר בעיניים

ואיפה הצחוק הנוער

- הם נשארים אצלנו ,

אותם לא קוברים.

העולם כולו היה פרוש לפניך, ילד, העולם כולו.

עוזי לס


לירון לנג


לירון לנג/ דברים לזכרו.

-1995 אפר 16-

תמר, פטר ורחל

בשבוע האחרון נזכרתי בכל-כך הרבה דברים שעברו עלי ועל לירון ביחד בתקופת הילדות. עד כתה ט', בעצם, כל דבר שעשינו - עשינו ביחד, וכמובן שהצטברו אצלי חוויות וזיכרונות רבים אותם הייתי רוצה לחלוק אתכם. לאירועים אין סדר מסוים, הם פשוט זיכרונות שנמצאים אצלי בראש ומציפים עכשיו.

בריכת השחייה היתה חלק חשוב מאד מהילדות שלנו ובה הגיע לידי ביטוי כח הרצון האדיר של לירון שלפעמים היה אפילו קצת מוגזם. אני זוכר חופש גדול אחד בו הכנו לעצמנו תכנית אימונים אישית ולפיה שחינו ארבעה קילומטר ביום והתאמנו בחדר הכושר, ובסך הכל היינו ילדים בני 13-12. באחד האימונים עם אורנה צירבינקה עשינו תחרות צלילה למרחק, אני צללתי בריכה וחצי ולירון, כמובן, היה חייב להשיג את הבלתי אפשרי ולצלול שתי בריכות. הוא אמנם עשה זאת, אך בסיום שתי הבריכות הוא לא עלה מהמים. אורנה חשבה לשנייה שלירון  עובד עליה ושאלה ״מה, הוא עוד משחק איתי אחרי שתי בריכות?״ אבל מיד הבינה וקפצה למים להוציא אותו. אחרי החייאה קצרה מאד שהמציל ביצע בו לירון כבר אמר ״אני בסדר, אני בסדר״ כשהוא עוד יורק מים. למחרת הגענו לאימון נוסף כאילו לא קרה כלום ורק אורנה סיפרה שהיא לא ישנה כל הלילה. במקרה אחר, הגענו אני ולירון לבריכה אחה״צ והיא היתה סגורה. נכנסנו בכל זאת כי לשחיינים כמונו כמובן לא יכול לקרות כלום. על המים צפו היריעות שנועדו לשמור את חום המים. לירון החליט שנצלול מתחת ליריעות מקצה אחד של הבריכה

לקצה השני ואני מיד הסכמתי. הפעם לירון צלל בהצלחה את כל אורך הבריכה ועלה בצד השני ואני הייתי זה שנגמר לו האוויר באמצע. ניסיתי לעלות, אבל בגלל הואקום שנוצר בין המים ליריעות, לא ניתן היה להרים אותן. במזל ראיתי כמה מטרים לידי אור שבקע מרווח בין שתי יריעות והצלחתי להגיע אליו ולעלות מעל לפני המים.

אימוני השחייה היו ממש כל חיינו, בחורף כשעוד לא בנו את האוהל החדש התאמנו בגן שמואל ובווינגיט, הלכנו לתחרויות בכל האזור ולמספר צליחות כנרת שתמיד היו חוויה בפני עצמה, עם קבלת השבת בערב שלפני ושיחות הנפש בשקי שינה

על החוף מתחת שמיים מלאים כוכבים. לקראת כתה ט׳ לירון רצה לעבור לכדורמים ובזאת תמה קריירת השחייה שלנו. גם אני ניסיתי ללכת בעקבותיו אבל מהר מאד הבנתי שאני וכדורמיים לא נועדנו אחד לשני. כשאמרתי את זה ללירון הוא אמר שדווקא בגלל זה אני צריך להמשיך ולהתאמן יותר חזק, אבל אני לא השתכנעתי וכך בעצם החלו להפרד דרכינו.

במקביל לאימוני השחייה פתחנו ביחד את תחום המחשבים. בבר-מצוה קיבלתי למדנו בעצמנו B A S I c S מחשב וביחד תכנתנו בו משחקים ותכניות שונות. את שפת מתוך ספרים ומחבורת פריקי המחשבים ש ל גבעת חיים - ראובן הישראלי, שלומי שרון ועידו ברנע.

ראשי - BALL חלמנו להקים חברת מחשבים יום אחד, ולירון הציע לקרוא לה אני זוכר תמונה בחדר הילדים הקטן בבית שלי. BOAZ ARZI LIRÓN LANG תיבות של - שנינו יושבים מול המחשב מחפשים פתרון לבעיית תכנות כלשהי וברקע מתנגן

השיר ״לילה לא שקט״ ש ל שלמה ארצי. בכל פעם ששמעתי את  השיר הזה הייתי נזכר באותה תמונה ובלירון, ועכשיו הוא מקבל משמעות שונה לגמרי. *

יש לי עוד זכרונות רבים - נסיעה לרמת אביב לרחל שהיתה בשבילי חוויה מיוחדת, צפיה משותפת של הכל הכתה ב״מנהרת הזמן״ בטלוויזיה הצבעונית בבית של לירון, שגררה וויכוחים פילוסופיים עמוקים האם נסיעה בזמן אפשרית או לא, רובוט שחשבנו שאנחנו מסוגלים לבנות בכתה ג׳ בערך, ולירון הביא מכונת כתיבה שתשמש לו כשלט רחוק, פסי אור על הקיר בחדר השינה בבית הילדים, שלירון ואני אף פעם לא הצלחנו להבין איך הם נוצרים ועוד זיכרונות רבים.

9275 הוא מספר שהשתמשתי בו כל-כך הרבה פעמים כדי לשאול אם יש חלב, לחם או אם אפשר לבוא לארוחת ערב, או סתם כששעמם לי ורציתי לבדוק אם גם ללירון משעמם. מספר שלא אשכח לעולם.

בועז


 תמר לנג עם לירון ודורון

תמר עם לירון ודורון



לירון

ללירון היה צחוק גדול

וגם אף מנומש מהשמש. 

שיניים קידמיות מעט בולטות. 

ועיניים בצבע חום-ירוק,

ילד פרא שחייב תמיד ללכת את הצעד הנוסף.

פגשתי אותו בגיל שלוש וּמאז הוא היה לי חבר. 

כילד היו בו תכונות שמאוד הערכתי.

ביניהן:

יכולת התגנבות והתחמקות ממנוחת הצהריים השנואה.

חיבה להצתת מדורות.

וגם סקרנות רבה לגבי אנשים –

לדוגמא, אני זוכר את ימי כיתה א': בזמן שכל הכיתה שקדה על לימודי ה א-ב, לירון למד בלא פחות שקדנות את גבולות הסבלנות של צוות המורות.  

תכונה נוספת שלירון פיתח היא ניגוד בין מי שמקדים תמיד את המאוחר, למי שמאחר תמיד לפגישות. 

מההקדמות המפורסמות של לירון: לדעת לקרוא ולכתוב, להסתובב עם חברה (בת!)– בגיל שעוד כולנו חשבנו שבנות זה יכול להיות מדבק. 

עוד הקדמות של לירון: לשתות, לעשן,להפסיק לעשן, להפסיק ללמוד, לעשות רישיון נהיגה. 

מהפגישות שלירון איחר להן: יותר מדי מכדי לספור.

פגישה אחת אני במיוחד זוכר:

בשנת 1987 אנחנו בני 13. בזמן גריפת זבל במשק-חי נסחפנו בהירהורים איך נהיה בעוד 13 שנה כלומר בשנת 2000, מה נעשה, האם יהיה עוד קיבוץ האם עוד נהיה חברים. וככה ברגע של זחיחות קבענו להיפגש באותו מקום - דיר העיזים של משק חי. לירון כמובן לא הגיע. 

מה עוד אני זוכר? 

שיחות אין סופיות מתחת לפנס רחוב על המדרכה בין הבתים שלנו. 

את החדר אצל תמר ופטר עם הדברים המיוחדים והפוסטר של להקת רוק כבד, רצינות, התלהבות ממוסיקה, ספורט, ספרים וטיולים.


לירון בכדורמים


מסירות לקבוצת הכדורמיים, מסירות לעבודה במשק. אהבה לבני הכיתה ולאנשים שפגש בקיבוץ.                                       

במרץ 1993 לירון התגייס וּמאז היה אפשר לפגוש אותו רק בסופי שבוע. 

באחת הפגישות האלו במועדון הסגול הוא הוציא סיגריה והתכוון להצית. 

שלפתי לו את הסיגריה מהפה ושברתי. למה? לא יודע.  

לירון הוציא עוד סיגריה וּלאחר שוידֵא שאני לא אחזור על התרגיל הסביר, בלי לצחוק, שהוא לא יודע מה מצפה לו בעתיד. 

אחר כך נפגשנו בפורים והוא היה מאוד שמח. 

אחר כך חיכינו לו ביום שישי לארוחת הצהריים המסורתית. כיוון שלא הגיע הלכנו לים. בים פגשנו חברים מהכיתה. הם נופפו לנו בידיים וסימנו שנגמר.                            

לירון נהרג במרץ 1995, מאז אי אפשר לפגוש אותו יותר. וגם אין טעם לחכות.



משה נתיב כתב ביום הלוויתו של לירון

יום אפור היה ה-2 באפריל.  בני המחזור, קצוצי שיער, באמצע שירותם הצבאי, נראו בְחַצַר המשק, בסווטשרט, בטריקו, עם סמלי יחידות, בג'ינסים – וּפניהם חתומות. מלוכדים בהתגודדות עצובה הם עברו את סוף השבוע. ראיתי אותם בֲארוחת צהריים מֵסֵבים יחד לשולחן, מנצלים את ה"יחד" הזה להֵראות  מתגברים. כאבם – ידוע וטמיר. כמה יכולים בני עשרים להיות מוכנים לכך? מה מכשיר אותם, שיַדעו מאמצים כבירים וּמִבצעי כוח וְסיבולת, גם לעמוד באובדן הזה, בפצע הקרוע הזה, שם היה נטוע עד לפני יומיים איבר חיוני כלירון? יום סגריר היה יום ראשון. המחיר משולם, וּבמלואו.



מתוך מכתבים לחגית

...לפעמים אני מצטער שאני פה מהסיבות הקיימות, ולא סתם באיזה טיול. יש כאן נופים מדהימים, הרים ועמקים ונחלים,  חלק חשופים, חלק מכוסים בצמחייה סבוכה וחלק,  כמו העמק שמתחת למוצב,  פשוט ירוקים מדשא, כשטרסות חוצות אותם לאורך ולרוחב.

כשאנחנו יוצאים לסיורים זה באמת לפעמים כמו טיול, ואז אני מצטער שאת לא פה איתי, לראות את הכל. אם לא הייתה פה מלחמה, זה באמת היה איזור טוב לחיות בו.

...את יודעת, יש כל כך הרבה סרטים שאני רוצה לראות איתך, וכל כך הרבה מסעדות שאני רוצה לאכול בהן איתך, וכל כך הרבה טיולים שאני רוצה לעשות איתך...

...אולי פעם אחרי שאשתחרר, והמקום כבר לא יהיה טראומטי בשבילי, נטייל פה קצת.  אז אני יושב על אבן גדולה בתוך ערוץ של נחל וחושב עלייך. אני מקווה שנתראה ביום ששי.  


לירון עם חגית

לירון עם חגית


יוחאי בן צבי, חברו לנשק סיפר בימים אלה ממש: 

 חלק מכם מכיר את לירון טוב לפחות כמוני ואולי יותר, וחלק  היה צעיר, או שעוד לא נולד כשלירון נפל.  לירון בפשטות היה בחור צעיר ונמרץ, חבר טוב ובעל יכולות ביצוע מעולות.  פחות דיבורים ויותר מעשים. אבל אני רוצה הערב בהקשר לנושא לבנון להדגיש תכונה שמאוד בלטה  אצל לירון, והיום אני יכול להעיד כמה היא חשובה.  הייתה זו תקופה שכל ה"אקשן" היה סביב לבנון ואנחנו ביחידת העורב של גולני היינו תמיד במקומות שבהם התרחשו הרבה אירועים, ורובנו היינו די מתלהבים לעניין כמו שאומרים, עם סכין בין השיניים, ולירון הביא כיוון קצת שונה, אומנם נחוש וללא היסוס, אבל בהחלט יותר רגוע ופחות מתלהב. היום אני יכול להגיד שהוא היה פשוט בכמה רמות יותר בוגר, ויחד עם זאת מקצועיות רבה והרבה אומץ לב, וכל מי שמכיר סיטואציה של קרב ומתח יודע עד כמה עוזר שיש לוחמים כמוהו. אני רוצה להביא לפניכם את סיפורו של החובש בקרב בו לירון נהרג.

" לירון הגיע לעמדה שמתחת למוצב ריחן בראש חוליה עם טיל. כל אחד נשא עליו כ-60 ק"ג, הם הלכו כפופים לגמרי. בעמדה הסמוכה היה יואב בין קיבוצו וחברו לעבודה בהודייה והם כל הזמן החליפו ביניהם בדיחות. במשך שלושת הימים שהיינו ביחד, לירון סיפר הרבה על הקיבוץ.  ביום שישי בבוקר עלו ארבעה מחבלים והגיעו סמוך לעמדה שלנו, ירינו עליהם, שניים נפלו ושניים ברחו לסבך. לא יכולנו ליראות את אלו שנפלו, לירון צעק: "אני זורק רימון" והתרומם להשליך את הרימון. באותו רגע אחד המחבלים שרק נפגע ושכב על הארץ, ירה צרור שפגע בלירון.  כשניגשתי אליו הוא היה בהכרה ואמר לי "נפגעתי בבטן",  אפילו עזר לי לפשוט ממנו את החרמונית ולהכניס את האינפוזיה, אבל כשהגיע הרופא מעמדה סמוכה לירון כבר היה מחוסר הכרה, להציל אותו לא יכולנו." 

אנחנו החברים ממשיכים את הקשר עם לירון דרך המשפחה,  אמא תמר , פטר והאחים הגדולים שלירון מאוד אהב. 



יואב מורג כתב:

בשנים שמיד אחר– כך, עוד היו לי עִקבות ללכת אחֲריהן –                                           

שיר שבארי אמר שהוא אהב,                                                                                  

ספר שראיתי אצלו פעם על המדף,                                                                      

מקומות ששמעתי שהוא טייל בהם.                                                                        

הייתי הולך אחרי העִקבות -                                                                                   

 קורא את הספר, מקשיב לָשיר, מטייל לְשַם, מנסה להשלים תמונה חסרה.                     

אבל היום, כשרב העקבות כבר אבדו בְערפל הזמן, אני ממציא לי עקבות לפניי,                 

לפי דמות שנשארה מאד ברורה בָזיכָרון, אולי אמיתית ואולי לא.                                                  

אני הולך אחרי העקבות שאני מסמן לעצמי, כדי שאני עצמי לא אלך לאיבוד, כדי שאולי אני אגיע לאיזה שהוא מקום שהוא הלך אליו, ואולי אם אגיע לשם, אני אהיה קצת יותר כמוהו, כמו שהוא היה יכול להיות היום...  


לירון בן ארבע





ערב יום הזיכרון 2015: מספרים על ברונו בוכהולץ, איתמר ברונר ולירון לנג


פינת זיכרון ללירון לנג (תיאור האנדרטה)
לירון לנג בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, לוחם יחידת עורב בגולני, נפל ביום כ"ט באדר ב' תשנ"ה (31.3.1995) בקרב נגד מחבלים בדרום לבנון. זכרו מונצח ביישוב מגוריו. ההנצחה ביוזמת משפחת הנופל וחבריו. בוצעה ב-1995 בסיוע אלעד זמיר.
תיאור האנדרטה:
ההנצחה בצל עץ זית ושיח אלה (שהוא סמל גולני) בחזית בית משפחת הנופל. הפינה כוללת מסלעה מרוצפת שברי רעפים אדומים, ועל אבניה שיחים ופרחים מלבלבים. קיר אבנים תומך את המסלעה, ועליו משתפלת צמחייה ירוקה. במרכז המסלעה הוצב סלע בזלת טבעי המדמה צללית אדם, ואל חזיתו מוצמד סמל ברזל חום של יחידת עורב בה שירת הנופל - עורב פרוס כנפיים המחזיק בציפורניו טיל.


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 2

21 שנה

חבר אלמוני | 21/8/2016

ישבנו באוהל ביחד כשעה קלה. הפוגה קצרה בבסיס אימון צאלים. אני הייתי סמל מקומי והוא היה אורח בבסיס...צוות שוקו. קראנו עיתון באוהל עישנו סיגריה יחד ודברנו על דברים ברומו של עולם. אחרי כמה ימים הוא הופיע בעיתון. עברו 21 שנה ולמרות שהכרתי אותו לשעה קלה עדיין כואב לי מאד עליו ועדיין לא שכחתי,לא את שמו לא את פניו ולא את יכולת ההקשבה וההתבוננות הפנימית שהייתה לו מתחת למעטה הביטחון העצמי.

זכרונות

הדר חזן חורב | 10/5/2016

לירון יקר

לנגי, לירוני היה חברי הראשון, יחד מכיתה ט ועד כמעט יא... חבר ראשון מלא זכרונות, מעבר מילדות לנערות ביחד.
היה לי הכבוד והעונג ללמוד ממך ככ הרבה, תמיד ענייני, לקחת הרבה דברים ברצינות, ים שיחות ותובנות, גם הומור לא היה חסר, אבל אתה, אתה חסר.
ככ רצית שאכיר את חגית, לצערי הכרנו אני וחגית קצת אחרי מותך.
לנצח בליבי איש יקר לירוני.
אוהבת המון הדר.

העתקת קישור