כניסת חברים ותושבים

יוסף בן-אור
תאריך לידה:
13/3/1950
גיל:
בן 33 בנפלו
תאריך פטירה:
8/6/1983
תאריך נפילה עברי:
כ"ז סיון תשמ"ג
מקום נפילה:
במבואות בירות

יוסף גויס לשרות מילואים במאי 83 לתקופת שירות נוספת בלבנון בתוך בירות. תפקיד הגדוד של יוסף היה להחזיק את כביש ביירות דמשק פתוח. ההוראה לסיור הייתה: נוסעים בשני נגמ"שים לאט. סורקים במשקפת את כל הצדדים של הכביש, בודקים אם יש מטענים, הכל התנהל על פי נוהל מאד ברור. באחד מסיורים אלו באזור גלארי סמען התפוצצה מכונית תופת, אחת מני רבות, ופגעה בנגמ"ש שעליו היה יוסף.

על קברו של יוסף חרוט המשפט אותו אמר: "אני לעולם לא אוכל לסלוח, אם החיים שלי יתבזבזו, ולא אוכל להיות יותר עם אשתי וילדי בגלל המלחמה..."

מתוך עלון "בתוכנו" 879, 7/5/2008


סרטון על יוסף




דברים על קברו

אנו מביאים לקבורה את חברנו יוסף, שנפל בשירותו בצה״ל בלבנון.

הלב מסרב לקבל, ממאן להשלים וקורא תגר על הגורל ומהלכיו.

בן 33 שנים היה יוסף, בן זקונים לשרה וחיים. התהלך בתוכנו לא כמנהיג ולא כמרכז חברתי. חי את חייו במסגרת משפחתו, מסור, נאמן וסבלן לכל צורך לעזרה מצד ההורים, פולין והבנים.

אנו מלווים את יוסף בדרכו האחרונה, כאשר מאחוריו נשארים שרה וחיים, פולין, איל ואמנון, האחים והאחות וכל בני המשפחה הרבים המושרשים בתוכנו בכל תחום ופינה, ואיתם יחד כל בית גבעת-חיים.

 



מה יכולים אנו לומר וכיצד ניתן לנחם משפחה כזו. כיצד ניתן להסביר לאיל ולאמנון?

אין בפינו ניחומים לאובדן זה, ואין פיצוי שניתן להציע.

אין לנו טרוניה. ואיננו קוראים תגר על צה״ל. אנו יודעים שחוסנו וקיומו הם עדיין הערובה הבטוחה ביותר שיש לנו לקיומנו כאן. אנו רק זועקים מעל הקבר הטרי לממשלה האטומה הזו, שתוציא את הצבא מעמק הבכה הלבנוני ותשחרר אותנו מסיום זה.

 

במשך השנה האחרונה ירדנו זו הפעם השלישית ללוות חבר צעיר למנוחתו האחרונה. קשה לנו, וכבד המשא. כל אחד אדם לעצמו, כל אחד ועברו, אבל לנו-כולנו, כבית קיבוצי, המעמסה קשה וכבדה.

 

אנו נפרדים ממך, יוסף, בכאב ובצער, בהרגשת אובדן קשה. נשתדל כמיטב יכולתנו להמשיך את דרכנו ואת חיינו, כפי שודאי היית אתה מבקש מאיתנו.

                                                                       

יהי זכרך ברוך ושמור איתנו!

גדי גיל (דברים על הקבר)

 

יוסף הוא הצעיר בין שלושה אחים ואחות. אין זה דבר פשוט להיות הצעיר במשפחה כמו שלנו, ולהשאר עצמאי ולפתח אופי וכיוון אישי.

יוסף הצליח בזה באופן בלתי צפוי לחלוטין. קודם כל, כשהלך לצבא, הלך לצנחנים ולא לנח״ל, כמו היתר. כשחזר - הלך לעשות בגרות וללמוד אלקטרוניקה ולא נכנס לעבוד בהודיה. לא תפס עמדה ציבורית, משקית, אבל דעותיו בענייני קיבוץ היו ברורות מאד.

הוא אהב והאמין בכל לבו ברעיונות המסתתרים מאחורי המבנה הקהילתי הקיבוצי, והפריע לו מאד חוסר האפשרות להגשימן. יחד עם זאת היה ברור לכולנו, שליוסף היה סדר עדיפויות בלתי ניתן לפשרות. קודם כל קיימים היו בחייו ההורים, פולין והילדים. גם הם ידעו זאת, אהבו ונהנו מכוחו ומהיכולת שלו לתת להם. והוא באמת נתן להם חום, אהבה, תשומת לב ועזרה רבה. אנחנו באמת צריכים ללמוד מהתחלה לחיות בלעדיו. יש הרגשה של "פספוס". המון דברים רצינו לעשות ולדבר עם יוסף...

 



חיינו כל הזמן בהרגשה (אנחנו תמיד חיים כך), שיש הרבה זמן. אפשר מחר, אפשר לדחות.

אם היינו יודעים שיוסף ייהרג - היינו ניגשים אליו במיוחד לפני המילואים להגיד "להתראות".

אם היינו יודעים שיוסף ייהרג לא היינו דוחים למחר את מה שהוא היה יכול לתת לנו היום. ודחינו, לא הכל... אבל עדיין, לא קיבלנו מספיק.

יוסף בן-אור מת, ואנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות בלעדיו.

המשפחה

שלושים לנפילתו 
הכרתי את יוסף כאשר הגעתי לקיבוץ לפני עשר שנים והתחלתי לעבוד בפרדס. היה לי קשה להסתגל לחיי הקיבוץ, ואף קשה יותר להיקלט בחברה, שהייתה די סגורה.
יוסף קיבל אותי. למעשה הוא היה החבר הראשון שלי בקיבוץ. הוא נהנה להסביר לי מיני דברים, שהיו חדשים עבורי. 
הוא התווכח עם כולם; אני השקפתי מן הצד וחייכתי. תוך זמן קצר הבנתי, שלאמיתו של דבר, מאחורי ויכוחיו ניצבו הכוונות הטובות ביותר.
חשתי שלאיש זה יש לב טוב ושתמיד יהיה מוכן לעזור לאחרים ולתת מעצמו. 
צדקתי...

יוסף לימד אותי חלק מעבודות העיבוד בפרדס. אחת העבודות הראשונות, שביצענו יחד הייתה נטיעת חלקת האשכוליות "שבת". לפני שבוע גמרתי לעקור חלקה זו...

אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא יוסף ללימודים, ואני נשארתי בפרדס. לא התראינו הרבה אך שמרנו על קשר.

אחרי לימודיו שוב הזדמנו לעבוד כצוות: הפעלנו את מכשירי האלקטרוניקה במשק. אני אף פעם לא הבנתי את התיאוריה שמאחורי ההפעלה. אך בכל חיבור של מיקרופון עם מגבר יוסף ניסה להסביר לי תהליכים אלקטרוניים. למרות שטענתי על חוסר היכולת שלי לתפוס נוסחאות, יוסף התעקש לקשט את עבודתנו במספרים ובאותיות. אני מודה שלפרקים העלמתי טעויות כדי להימנע מהסברים מייגעים. אך גם ידעתי לפנות אל יוסף על מנת לאפשר לו לשתף אותי בידיעותיו. ידעתי כי זו דרכו שלו להתחלק איתי בחלק מעולמו.
במשך תקופה ארוכה חילקנו בינינו את העבודה. 
יוסף הקפיד לעסוק באלקטרוניקה רק אחרי שעות העבודה. היו לו תוכניות גדולות וחלם להכניס שיפורים בבית וינה. 
עבודה עצמית ועיסוק אחרי שעות העבודה היו ערכים עליונים עבורו. נדמה היה שהוא מייצג את הערכים של דור המשוכנע שאלו אבדו.

גם בשכונה נפגשנו. אהבתי לראות כיצד יוסף מעשב. איזה סבלנות... כל עשב הוצא בקפדנות רבה. הוא נלחם בעשבים, וכך גדל הדשא היפה והמטופח סביב ביתו.
עם אותה עקשנות, אהבה, חריצות וכוח רצון נלחם בגורל בנו. ראיתי אותו עם איל, כאשר איל ועינת עלו יחד לכיתה אי. הערצתי את הכוחות הנפשיים שלו. ניכר שאיל הפנים את הכוחות האלה.

כך הכרתי את יוסף. היה חרוץ, דייקן, מסור ומאד אהב את משפחתו.
אהב להסביר, להתווכח ולהתעקש - לפעמים על שטויות. אך מעולם לא התלונן או שמר טינה, גם לא ברגעיו הקשים. בכל אופן מרירות לא ניכרה בפניו.

לפני יציאתו למילואים ביקש ממני זוג נעליים אדומות. הוא סיפר שהגיע מג"ד חדש ליחידתו ו"זרק את הזקנים". הוא עבר ליחידה אחרת, ואני חשבתי שהוא כבר לא קרבי.
נעליים לא היו לי, והוא מצא זוג אצל חבר אחר.

יוס: מה קרה לך? אתה תמיד ידעת הכל יותר טוב מאחרים. איך לא ידעת מה מחכה לך בצומת? מה אתך, ידידי?

אלכס קירר 

יוסף בן אור
ילד הימים

אני עומד מול ילדי במטתו הקטנה
אני חש את החזה עולה ויורד 
אני מריח את המצח
נוגע בשפתיו ומלטף עיניים עצמות וזורמות
אני מריח את ריח ילדי
כולו שלי

ולכאורה השעות נאמנות
המנה שעות פוחזות ולוצצוית
ומנה-לכן ־־אל תחפוזנה
ומנה בטרם תטרפנה במערבולת הימים
הימים.
יום חרדה
יום צרה
יום אימה
יום תוכחה
שער, שער של חסד, של רחמים.
אברהם סינדליס.

יוסף בן אור
יוסף היה מחבורת התלמידים הטובים, בין הארבעה היחידים, שהתייחסו ללימודים ברצינות. תמיד, כשצריך היה לבצע משהו, יוסף לא שמח לקבל על עצמו, אבל היה ברור שהכל יתבצע על הצד הטוב ביותר. וכך גם כחבר קיבוץ - למשל בתפקידו כאחראי על המיקרופונים.
בטיולים ובמחנות הוא זכור לי כהולך טוב, סוחב, עובד, לא מתפרפר מכלום ־ קצת מקטר, אבל אפשר לסמוך עליו שהכל יהיה בסדר.
בצבא שירת בצנחנים. תמיד היה שמח מאד לפגוש את כל החברה בחופשות ואהב להיות בתוך החברה, מעורב, לא להישאר בחוץ.
ואחר כך. כשכן, נפגשים תמיד על המדרכה. הוא תמיד שר או שורק, עובד הרבה בגינה ובנוי המטופח שליד ביתו ־ תמיד כל כך במרץ, הולך מהר מהר, תמיד ממהר, ומשוחחים על פרחים, על הממטרות שמרטיבות לנו את המדרכה ועל הילדים. כמה היו חשובים לו המשפחה והבית שלו...
ולאחרונה נפגשתי איתו בבית-החולים, כשאמנון היה חולה. איזו מסירות אין קץ!
לילות עברו עליו ללא שינה, ואחר כך נשאר לפעמים גם ביום, כשלפולין היה קשה להיות לבד לא דרש מאף אחד עזרה, אך שמח על תשומת-לב.
ועכשיו. בדיוק כשאמנון הלך והבריא לאט לאט - ראינו את יוסף ואת פולין כל כך מאושרים -  מטיילים איתו ועם איל על המדרכה, שמחים על כל מלה ועל כל צעד יותר בטוח, והיה טוב לראות אותם כך - וזה היה זמן כל כך קצר...
שלומית נחמני

1974 משפחת בן אור מימין אביטל, יערה, יוסף, שרה, פולין -

1974 משפחת בן אור מימין אביטל, יערה, יוסף, שרה, פולין


יוסף בן אור ז

סרט שהוכן ליום הזיכרון תשע"ט (2019)


יוסף ופולין בן אור

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור