כניסת חברים ותושבים

איתן רותם
תאריך לידה:
10/2/1961
גיל:
בן 21 בנפלו
תאריך פטירה:
18/8/1982
תאריך נפילה עברי:
כ"ט באב תשמ"ב
מקום נפילה:
בעת סיור בכפר עבדייה


לשמיעת השיר


איתן

כתב: ארנון לפיד

לחן: גדעון אפרתי

שרה במקור פאם בני

(נכתב לחג המשק הארבעים)

 

הכל נותר כאן כשהיה ביום שבו הלכת,

הדשא הרמוס ממשחקי אחר-הצהרים.

ועץ השסק החמוץ, שקצת גבה בינתיים

ומטפס היערה שעל הקיר ממשיך להתפרע,

ושוב נותן ריחות כאלה שאפשר להשתגע,

ריחות טובים כמו בזמנך

ורק אתה אינך.

 

הכל נותר כשהיה

את המרזב שעל הגג עוד לא הספיקו לתקן,

ובקרוב תשוב התור לבנות בו קן

ובערבי הקיץ כשהחבר'ה מתכנסים על המרפסת

אותה שמחה ורוח שטות פתאום בהם נכנסת

אותה שמחה כמו בזמנך

אבל אתה אינך.

 

פזמון:

וכשאני בתוך כל זה כואב בי זכרך

ומבטי נמשך אז אל הבית שהיה ביתך

אל המפתן עליו זוג נעלי צבא חומות -

היו תמיד סימן שאתה כאן, והן אינן.

וגם אתה אינך, איתן, איתן.

 

איתן רותם


איתן 

קשה לי לכתוב על רגשותי ברבים, רגשות שאיתן ודאי ידע והכיר ואני חושבת גם ההורים, בכל זאת חשוב לי רבקה'לה ואריה, לנסות להגיד לכם משהו.


רבקה רותם עם איתן ויובל

רבקה רותם עם איתן ויובל


כשהיינו קטנים, כשרבתי עם ההורים ואמרתי: "אתם הורים לא טובים!" אמא היתה שואלת: "במי היית רוצה להחליף אותנו?" תמיד הייתי עונה: "ברבקה'לה ואריה!" עכשיו, כשאני שוב חושבת על זה בתור גדולה, אני מבינה שלגמרי לא התבלבלתי, כי איתן הוא בשבילי כמו אח, כמו משפחה, אף פעם לא הייתי אוביקטיבית לגביו - מה שמעיד על מן קשר משפחתי. כשפוגעים בבן משפחה כאילו פוגעים בך. כך כשהרביצו לו בגן - אני זוכרת איך פרצתי בבכי, תחושה דומה בדיוק לבכי הזה היתה לי כשנדמה לי שפוגעים בו במשחקי כדור-מים, וכמו שמוכנים לעשות הכל בשביל אח - לדגדג לו ברגלים, כשאריה מחבר לנו את המיטות אחרי שהמטפלות הולכות, או לאחר להסעה לביה"ס כי איתן כרגיל מאחר וצריך להכין לו סנדוויץ.

אף פעם בעצם לא נפרדנו - מיום הלידה דרך הפעוטון הגן ביה"ס וגם בצבא רצה המזל והתראינו לעיתים.


אני מרגישה שהוא חלק ממני, כל חלקה בעבר שלי קשורה באיתן ובתחושתי גם ההווה והעתיד. אינני יכולה לתאר אותו כמישהו שאיננו. לכן קשה לי ואני לא יכולה לכתוב על איתן. נדמה לי ששום תאור או ספור לא יקיף את מה שאני מרגישה זה תמיד יראה לי לא שלם, לא הכל.


ואתם, רבקה'לה ואריה, עצם קיומכם בשבילי זה איתן ודרככם אשאר קשורה לו תמיד.

מיכל קליין


משפחת רותם

משפחת רותם



באותו יום... כתבתי לי דברים עצובים
הכל כמו ביום שנגמר
הדבר במקומי
רק כלי פה נשבר
לרסיסים הוא נופץ
נופץ - רוטש - שובר עד פצעים
פצעים פצעוני בגופי
מהשבר של הכלי.
השבר של הכלי פצע אותי.

הכל פה נשאר כמו ביום שנגמר
רק כלי פה שובַר
ופצע ועינה עד כאב.

אך טוב הניגון על פני כל הקינות שבעולם
וטוב כוכב נוצץ ומוסיקלי על פני כלי שבור
בלילה, כשכולם ישנים
אני יוצאת לי החוצה עטופה בשמיכה,
לראות את הכוכב החדש והצעיר
מחייך לו, וניצוצות מעיניו
מאירות את עיני.
וצלילי פעמוניו באזני
מנגינה חרישית ונוגה.
בלילה, כשכולם ישנים
כשאני יוצאת לי החוצה
הוא מנגן. 

	 פורים 1964 איתן רותם

פורים 1964 איתן רותם



"ושוב צחק הנסיך הקטן ואמר: ׳ "וכאשר יונח לך מצערו (שהרי תמיד ימצא האדם נחמה לנפשו) שמח תשמח על כי נפגשת בי והתודעת אלי, לעולם תהיה ידידי ותשתוקק לצחוק עמדי. תפתח לעיתים את חלונך לשם הנאה... וידידיך יתמהו מאוד בראותם
שאתה צוחק כשעיניך נשואות אל-על. אז תפנה אליהם ותאמר: אכן הכוכבים מצחיקים אותי תמיד! והם יחשבו כי אינך שפוי בדעתך... הוא צחק והוסיף: ויהיה זה כאילו נתתי לו תועפות פעמונים קטנים היודעים לצחוק".

איתני, אני שומעת אותך כל לילה כשכולם ישנים - צוחק.
הדס שוחט

חנוכה - איתן רותם עם רבקהלה ואריה

חנוכה - איתן רותם עם רבקהלה ואריה


אנחנו כיתה קטנה, בסך הכל 4 בנים ו 3-בנות, כשהיינו קטנים איתן תמיד היה הולך איתי מכות, פייר לא אהבתי אותו אז. אבל ככל שהתבגרנו כך גם התחלתי לחבב אותו יותר, כי משהו השתנה בו ולא סתם. היה פשוט כיף לדבר איתו. למרות כל ההצלחות שלו בספורט הוא לא השתנה כאדם ונעשה אף יותר מבין ומתחשב. אני מצידי הייתי גאה שיש לכיתה שלנו ספורטאי כמוהו.
בתיכון איתן לא אהב כל כך ללמוד, אבל את הדברים שהוא אהב (חוגים ולשבת בספריה ולקרוא הרבה) הוא עשה בלב שלם.
דבר נוסף שאני לא יכול לשכוח הוא, שבטיולים בקטעים הקשים להליכה, תמיד ידעתי שאיתן ודרור על ידי ויעזרו לי בלי שאבקש בכלל וזה היה נותן הרגשה של ביחד ושיש על מי לסמוך, ותאמינו לי זה היה כיף.
בתקופת הצבא, כשבאתי הביתה וזה קורה לי עוד היום, דבר ראשון אני מחפש את הנעליים האדומות של איתן בדלת ממולי ואם הן ישנן אז אני יודע שיהיה כיף בשבת, כי איתן בבית. וכשהנעליים לא שם, תאמינו לי שזה עושה לי משהו...
תמיד שהיה חסר לי משהו מכביסת-חיילים הוא היה נותן לי אם היה לו. כי הוא רצה לתת. עוד היום אני מדליק את האור במרפסת שלו כי זה נותן לי הרגשה שיש חיים בבית הזה.
בתקופת המלחמה, אחרי שלא ראיתי אותו הרבה זמן ישבנו ודיברנו והוא סיפר לי איפה הוא נלחם ומה זה עשה לו. היה נדמה לי איכשהו שזה עבר לו מאחורי הגב וזה נראה לי כל כך רחוק ממנו, רק עכשיו אני יודע כמה קרוב זה היה אליו.
הייתי כל כר בטוח שלא יקרה לו כלום, לא יודע למה?!
כשהיינו הולכים ביחד בקיבוץ היתה לי מן הרגשה של בטחון ושקט על ידו ואף פעם לא הייתי מתוח, היה לי טוב להיות איתו.
כל הזמן ידעתי שאני משתחרר חודש אחרי איתן, וכשאחזור הביתה איתן כבר יהיה אזרח, ועכשיו...
איתן - רציתי רק לכתוב לך כמה מילים של פרידה, ואני יודע שזאת לא הדרך הנכונה, אבל תאמין לי ניסיתי!
עופר דוד

איתן רותם

איתן. 
קצת קשה לי להעלות אותו על נייר. לא רק בגלל שלא מסתדר לי עדיין השם בתוך מסגרת שחורה ובחוברת זיכרון, אלא גם בגלל שאני חושש שקצת הפסדתי, ולא היכרתי אותו מספיק. בעיקר בשנתיים שלוש האחרונות, מאז נפרדו דרכנו.
בצבא, ראיתי אותו מעט מאד וכל פעם רק לרגעים ספורים. דומני שרק פעמים מספר
יצא לי לדבר איתו ממש.
לאחר שנפרדנו ממנו בפעם האחרונה, נתקלתי בתמונת מחזור, שצולמה בסוף בית הספר. איתן בולט שם בחסרונו - הוא לא הגיע. מאז ומתמיד היה נוהג להעדר מחלק גדול של הפעילות המשותפת - בבית ספר, בחברת הילדים. את כולו הקדיש לספורט ולעיסוק בו - שחיה, כדורסל, כדורגל ובעיקר כדורמים. למרות זאת שמר על מקומו בחברה והיה תמיד חלק חשוב בתוכנו.
כשאני מנסה להיזכר בו מיד עולה בזכרוני אותו חיוך מלא בטחון, מעט שחצני שתמיד איפיין אותו. זכור לי שבהיותנו ילדים לא אהבתי תכונה זו של איתן, ורק כשגדלנו, נשאר הבטחון הזה, והגאווה והחיוך הפך לסמל של עמידה חזקה ואיתנה.
טבעי בלבד היה, שעם גיוסו יבחר בתפקיד שיאפשר לו לחיות קרוב לבית, ולהתאמן הרבה. אותה גאווה לא נתנה לו, והוא היה נחוש בדעתו ללכת לאחת היחידות הקרביות, וגם אז - לא חדל לעסוק בספורט שכה אהב, וחילק את זמנו בין הכדורמים והצבא.
דבר נוסף שזכור לי מאיתן, הוא השתייכותו החזקה למשפחתו. היה קשור למשפחתו בצורה יוצאת דופן, ונשאר כך עד לנופלו. מאז שאני זוכר אותנו יחד, ככיתה אני זוכר את רבקה'לה ואריה כחלק מאיתנו - במסיבות, בטיולים ותמיד.
קשה לי לנחם אותם, ואת כולנו על גודל האבידה.
יהי זכרו ברוך.
אלון לבני

איתן,
כשמיכל סיפרה לי שנהרגת,עלתה בי שאלה, וידעתי שאותך אני יכול לשאול.
בינתיים עברו שבועיים ולאט לאט מסתתרת ממנו השאלה.
למלחמה הבאה אלך כרגיל כי אשכח שרציתי ממך תשובה.
ואני פוחד, שכשאשכח שאני רוצה לשאול אותך, היא תפרוץ.
צפריר

איתן רותם ז"ל

חזותה הצנועה של בריכת גבעת חיים איחוד, בקצה הקיבוץ (לא הרחק מבית הקברות המקומי) אינה מרמזת במאום על ההיסטוריה שלה. הבריכה המזדקנת והעמוקה (אין בה מקום בו יכול אדם לעמוד כשראשו מחוץ למים), שבחלק מדופנותיה  מתקלף הצבע, אינה נושאת שום סממן המסגיר את העובדה שחוד החנית של פעילות הספורט המימי בישראל התרחשה (ובחלקה עדיין מתרחשת) בה במשך עשורים ארוכים

מאת:חגי אשלגי ארכיון שוונג | 08.05.2011


החל בדור של האחים-השחיינים ראובן וגרשון שפע, דרך תור הזהב של קבוצת "הפועל גש"ם" בשחייה (עם סגל מלא אלופים) ועד היום, עם שחייני עמק חפר, כשרונות ואלופים רבים טחנו מקיר לקיר בבריכה שהחלה את ימיה כבריכת השקיה. 

פעילות נוספת שנתקיימה בבריכה הזקנה, היתה פעילות ענפה של כדורמים – שהתחילה ביוזמתם של ראובן שפע ויורם ומנדלבאום, והצמיחה אליפויות מדינה רבות לקבוצת הקיבוץ, וכמה מבכירי שחקני ישראל לאורך השנים. שנים רבות סיפקה הפועל גבעת חיים כוכבים לנבחרת ישראל.

צמוד לבריכה הצנועה נמצא חדר כושר קטן, שעל קיר הכניסה שבו מתנוססות תמונות של בנים מקומיים שנפלו. את העין תופסת תמונה של עלם חסון, עם מבט בטוח וחזות קיבוצניקית סתורת שיער. השם שצמוד לתמונה הוא איתן רותם ז"ל.

איתן רותם נולד בשנת 1961, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, להורים יוצאי ארגנטינה. לרותם היו אח ואחות. אחיו יובל, היה שחיין פרפר בולט בשנות ה- 80' ומלמד ומאמן היום שחייה במרכז הארץ.


בילדותו, החל איתן את פעילותו הספורטיבית כשחיין. כך כתב מאמנו בשחייה, גרשון שפע:

"גם אצלי, בשחייה, עם כל ילדי הכיתה – לא היה דומה לך. באמת היתה זו, כמו שאומרים אצלנו, אהבה 'מאמבט ראשון'. כמאמן, לא זכור לי שום ילד בעל חושים כה חדים והתמצאות עילאית במרחב המים העצום. תמיד היית המדגים, אם רציתי להמחיש משהו, שהיה ערטילאי מדי לילדים. ואתה, גאה וממושמע, ביצעת מיד, בניסיון ראשון, את אשר ביקשתי. שלטת בכל הסגנונות, ואם הופיע חידוש בשחיה העולמית, היית הראשון שב'פליק' תפס את החידוש. לא רבים זוכרים, שהיית אפילו אלוף החורף של ישראל ב- 100 מטר גב. אבל, אז כבר בא הכדורמים. בתחילה כנלווה ומשלים לשחייה, ואח"כ כמסלול משלו, חלק ונקי. והמשולש הזה – איתן, המים והכדור, חיזק את האהבה, והוסיף לה מימד של עוצמה אין-סופית: איתן עם הכדור בתוך המים – נגד יריבים – מול שוער – איזו חוויה חזותית מרגשת. תענוג ממש היה לחזות, לחוות, את ניקיון מבצעיך."

בהמשך, השתלב איתן בקבוצת הכדורמים של גבעת חיים יחד עם שחקנים-שחיינים מהצמרת הישראלית, כמו טל סנונית וניר שמיר. לקראת שירותו הצבאי, שהחל בנובמבר 1979, עמדה לאיתן האפשרות להיות ספורטאי מצטיין ולשרת שירות נוח במרכז הארץ. אך הוא בחר בצנחנים.


כך כתב איתן רותם לחבר אחרי מסע הכומתה האדומה:

"בינתיים עשיתי מסע כומתה – 120 ק"מ – מבינימינה עד רמת הגולן, להר גמלא, והאמן לי, שגם אם משלמים לי מיליון לירות, אני לא הולך עוד פעם. דבר כזה! זה פשוט נורא. כל הרגליים שלי תפוסות וכואבות בצורה כזאת, שבסוף המסע נפלתי על המקום ונרדמתי לשעה, בלי שאף אחד הצליח להעיר אותי. הרבה חבר'ה מתעלפים בדרך, וזה בהחלט דבר לא נעים, אבל, העיקר שיש את הכובע-בנאים האדום הזה."

למרות העומס בצנחנים, במהלך שירות סדיר בגדוד 890, הצליח איתן להזדרז לבריכה בשבתות ובחופשות, להמשיך להתקדם כשחקן כדורמים, ולהשתלב בנבחרת ישראל. 


כך כתב מאמנו מיקי הדר:

"הייתי מאמנו של איתן במשך שנתיים, והיתה פשוט זכות גדולה לשמש מאמן לשחקן שכמותו. שקט באימונים, תכליתי, ומעל לכל בעל פוטנציאל גבוה ובעל כושר גופני עצום. הוא היה יכול להגיע אחרי 3 שבועות שלא ראה מים ולהיות ראשון בכל הספרינטים."

וכך מאמנו, עודד רוזנפלד:

"זוכרים אנחנו את גיחותיו מהצבא, חופשות קטנות המוקדשות לאימונים בקבוצה ובנבחרת. איתן היה צמא לכל פרט העשוי לקדם אותו בכדורמים, באימונים ובמשחקים לא הרבה לדבר, שקט ומרוכז, פוקח עיניים, מחדד את חושיו, הוא רצה לקלוט הכל ומהר. 

בספר האימונים של נבחרת ישראל רשום: "… איתן, יחסית לכמות האימונים ביצעת קפיצה גדולה, כושרך הגופני המצוין מאפשר לך להתמודד במצב שלא רבים היו מצליחים"…. כושרו הגופני היה מדהים. לא הבנו למשל, כיצד הוא מצליח בין גיחותיו המצומצמות מהצבא להתברג בין הראשונים בספרינטים הקשים. כך סתם עם חיוך שקט ושלו…. לאיתן דחקה השעה. הוא היה חייב להספיק בתקופה קצרה כל-כך להיקלט במסגרת תחרותית והשגית כמו נבחרת ישראל בכדורמים ולרכוש ידע, ניסיון ולהצטיין. וכל זאת בזכות מלאה של כישוריו ולא על חשבון שחקן מסוים. על כך חיבבו ואהבו את איתן. אהבנו את הצניעות והביישנות היפה שבו. מסתבר שלאיתן היו גם כמה אוהדות נלהבות במהלך מסעותיו…"


ב- 1982 הספיק איתן להשתתף עם נבחרת ישראל בטורניר שמונה האומות באוסלו, נורווגיה, וכחודש וחצי לאחר פרוץ מלחמת לבנון, קיבל איתן חופשה מיוחדת מהצבא ונסע עם נבחרת ישראל לטורניר קדם גביע העולם בגווייקיל, אקוודור.

במשך מספר שבועות הוא שיחק ושהה בדרום אמריקה. בחזרתו מחו"ל, זכאי היה איתן (שעמד כחודשיים לפני שחרורו מהצבא) לעוד כמה ימים של חופשה. תחת זאת, בחר איתן לחזור ליחידתו מיד לאחר השבת.


איתן רותם


עיתון "על המשמר" (19.8.1982):

"כוכב הכדורמים נהרג בבירות.

איתן רותם, שחקן השבעייה הראשונה של נבחרת ישראל בכדומים, נהרג אור לאתמול במארב שהציבו המחבלים מזרחית לבירות. רותם, בן ה- 21 מקיבוץ גבעת חיים איחוד, היה בסוף השבוע בחופשה והשתתף בשני משחקי ליגה. הוא כבש בסך הכל תשעה שערים. ביום א' חזר ליחידתו, ו- 48 שעות לאחר מכן נפל בקרב. איתן הגיע עם יחידת הצנחנים שלו עד לבירות, אך 'נשלף' משם לנבחרת הכדורמים, שיצאה למוקדמות אליפות העולם באקוודור. מיד בתום המשחקים שב ליחידתו בקו האש בבירות…."


איתן לא היה אמור להיות בסיור בו נהרג. הוא נענה לבקשת נהג עייף כי יחליפו בסיור. הוא נהג בסיור כשנתקל במארב מחבלים מאחד הגגות בסמוך לכפר עבדייה בגזרה המרכזית בהר הלבנון, צפונית לכביש ביירות-דמשק ולעיירה עליי. הוא נהרג מאות קילומטרים מקיבוצו גבעת חיים, ורחוק עוד יותר מאקוודור ונורבגיה. יתר חבריו לאותו סיור נפצעו אך חולצו.


כך כתב מפקדו מתי הררי (לימים מח"ט הצנחנים) למשפחתו:

"איתן, במהלך השירות שקבע לעצמו – מסלול פלוגה בצנחנים, מפקד בפלוגת רב"טים, מבלי להזניח את הספורט שכה אהב – מסמל בחייו את כל היפה והנפלא שאנו מחפשים ומוצאים בנוער שלנו היום. בנכם, בפלוגה ובגדוד, היה דמות שלא ניתן היה שלא להזדהות עמה, לחייך לקראתו. רצון עז ונחוש להישאר בגדוד – למרות יכולתו כספורטאי מצטיין, להשתחרר לתפקידים קלים יותר, ויכולת לבצע בהצלחה את כל המשימות שהוטלו עליו – בגדוד ובנבחרת כאחת – כל אלה הם נושאים להערכה, אולי – הערצה."


איתן רותם נפל חלל בראשיתה של קריירה ספורטיבית מרשימה. שיחות עם בני משפחתו, חבריו ומאמנו, מלמדות על אדם אהוב על הכל, ספורטאי מחונן עם גמישות וזריזות חתולית, וצנחן שנחוש ומחויב להימצא לצד חבריו ליחידה, למרות הסתייגויותיו מעצם המלחמה. הוא הותיר אחריו חלל גדול.


לימים נולד לאחיו יובל בן – באותו תאריך בו נפל איתן. איתן קבור בבית הקברות בגבעת חיים – מטרים ספורים מהבריכה בה גדל. בין הבריכה לבית הקברות – רחבת חנייה גדולה בה חונים באי הבריכה (בימים רגילים) ובאי בית הקברות (בימי אבל).

מרביתם אינם מכירים את סיפורו של העלם החסון שתמונתו מתנוססת על קיר חדר הכושר, דברי ימיו ונעוריו שזורים בבריכה הצמודה לו, ועצמותיו קבורות בבית הקברות בקצה השני של הרחבה.


בין הנבחרת לשדה הקרב, ליאור אסטליין, ישראל היום
איתן רותם, נהרג בכביש ביירות־דמשק במלחמת לבנון הראשונה
יום שישי, יולי 1981. שעות אחה"צ, חום כבד. בגבול הצפון מנהלים תותחי צה"ל קרבות ארטילריים עם תותחי אש"ף, אבל בקיבוץ גבעת חיים איחוד נתונה עתה מלוא תשומת הלב לקרב אחר, שנערך בבריכה של הקיבוץ. מאות צופים מקיפים את מלבן המים הכחול שמתקרב לנקודת הרתיחה, עת מתייצבות זו מול זו שתי קבוצות הכדורמים הטובות בישראל למשחק על אליפות המדינה.
בכובעים הלבנים: הפועל גבעת חיים, בעלי הבית, ובעצם המועדון הגדול ביותר בתולדות הענף בישראל עם 22 אליפויות ו־18 גביעי מדינה, מעין גירסה רטובה של מכבי תל אביב בכדורסל. ממול, בכובעים הכחולים, הפועל קריית טבעון, הטוענת הנצחית לכתר.
לצערם של האורחים, שיחקו באותם ימים בגבעת חיים כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בתולדות הכדורמים הישראלי: זוהר "איירון מן" רהב, עופר "אייס מן" פרידמן, טל "טורבו" סנונית, ד"ר מיכה קניץ (הישראלי הראשון שסיים את תחרות "איש הברזל"), בנו אייל קניץ והקפטן המזוקן בני לנג. אבל מי שהכריע את המפגש הזה, לטובת גבעת חיים, היה טורפדו אנושי שהכובע הלבן לא הצליח כמעט אף פעם להכיל את רעמת תלתלי הזהב שלו, עם חיוך כסמל מסחרי - איתן רותם. "כן, תמיד היה לו חיוך על הפרצוף", מאשרות רבקה'לה אמו ומיכל אחותו, "זה עזר לו מאוד בבית הספר, עם המורים".
כמו שחקני כדורמים רבים, גם איתן התחיל בשחייה והיה אלוף הארץ לנוער במשחי גב, אבל בגיל צעיר עבר לכדורמים. "שיעמם אותו לשחות מקיר לקיר", מספרת רבקה'לה.
מהרגע הראשון היה ברור שצומח כוכב בקיבוץ, וגם יותר משלושה עשורים לאחר מותו בני לנג זוכר הכל. "איתן עף על המים", מספר מי שהיה קפטן הקבוצה ולוחם בסיירת מטכ"ל, "תמיד אומרים דברים טובים על מי שהלך, אבל אצלו היו תכונות שהבדילו אותו מאחרים. היו לו מהירות, עוצמה, חוכמה, ולא לחינם הוא הפך מהר מאוד לבורג חשוב בקבוצה".
על בית הספר איתן היה מספר לא פעם כי "שלחו אותי לחמם את הדשא", אבל בבריכה הפך הבחור הצעיר לשחקן בכיר. "כולם אהבו אותו", מספרת מיכל, "החברים לקבוצה, ומחוץ לבריכה גם לא מעט בחורות".
הגיוס לצה"ל הציב דילמה בפני איתן. "לחצו עליו לקבל מעמד ספורטאי מצטיין כדי שיוכל להמשיך לשחק בנבחרת ישראל באופן סדיר", נזכרת מיכל. בני לנג מספר על שיחות ארוכות בנושא: "חלק אמרו לו לקחת את ההצעה וחלק, ובהם אני, אמרו לו שלא יעז". אבל לאיתן לא היתה התלבטות.



"הוא לא חשב להיות ג'ובניק", מספרת רבקה'לה, "הוא הלך לגיבוש סיירת מטכ"ל ולא עבר ואז התנדב לצנחנים והוצב בגדוד 890". למרות זאת ובאופן חריג למדי, נותר איתן בהרכב נבחרת ישראל וקיבל מדי פעם בפעם שחרור לנסיעותיה למשחקים. "בכל חופשת סוף שבוע הוא היה בבריכה", זוכרת אמו, ובני לנג מאשר: "הוא לא נזקק לאימונים ובאופן מדהים היה תמיד בכושר ולא משנה כמה זמן לא היה בבריכה".
ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. איתן לחם עם חבריו כל הדרך עד ביירות, אבל לא היה אפשר לוותר עליו, וכאשר יצאה נבחרת ישראל למוקדמות אליפות העולם באקוודור בקיץ 1982 הוא "נשלף" מיחידתו היישר להרכב הראשון. נסו לדמיין כיום כוכב ספורט בכל ענף שהוא, מגיע מהחזית היישר להרכב הראשון של הנבחרת. "אלו היו ימים מופלאים עבור איתן", מספר לנג, "הוא כיכב במשחקי הנבחרת, אירחו אותנו כיד המלך. בדרך חזרה מהטורניר היינו במלון עם משתתפות מיס עולם, וכמובן ששני הצדדים שמחו. כשנחתנו בישראל אחרי החוויה הזו, באופן הסוריאליסטי ביותר, רבים מאיתנו מיהרו לחזור ליחידותיהם בעומק לבנון".
גם איתן חזר. "הוא נחת בחמישי ומפקדו אמר לו שישאר לסופ"ש בבית, אבל הוא אמר ש'אם החיילים שלי לא יוצאים שבת, גם אני לא' ועלה חזרה לכביש ביירות־דמשק", מספרת מיכל. עם הגיעו יצא איתן לסיור באזור, ובשובו למוצב התברר כי אחד מחיילי הסיור הבא אינו יכול לצאת. איתן התנדב להחליפו - ושילם על כך בחייו. הסיור נתקל במארב, ובחילופי האש הוא נהרג.
"היו לו כל כך הרבה הזדמנויות", אומרת מיכל בשקט, "להיות ספורטאי מצטיין, לעשות את השבת בבית ואפילו שמישהו אחר ייצא לסיור, כי הוא רק חזר מסיור והתנדב שוב". "אני מאמן כדורמים עד היום ואחת לכמה שנים אני רואה ילד שכמוהו, עף על המים, ואומר לעצמי 'הנה איתן', אבל האמת? עדיין לא מצאתי מישהו כמוהו", מוסיף לנג שעדיין מחפש.
חוץ מהגעגועים ומהחיוך שלו, שמציץ כמעט מכל תמונה, איתן השאיר עוד משהו. "יותר מ־20 איש שהכירו אותו קראו לבניהם על שמו", מספרת מיכל, "כל מי שהכיר אותו, אהב אותו".



תהום
תהום גדלה והולכת ככל שעובר הזמן. 
כל המלים נשאבות פנימה - וערכו זעיר לעומת הכאב, שממלא את התהום הענקית שנה אחרי שאיתן נהרג. קשה להגדיר את הכאב, ובעיקר קשה לחשוב על עולם משפחתי שנחרב בבת אחת והופך לחיים על-פי דפוסי-אבל, שלא יחזרו אף פעם אחורה למה שהיה.

את הגשם תן רק בעתו 
ובאביב פזר לנו פרחים 
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים...

משפחה, קיבוץ, חברים, בחורות, כדורמים, רפת... ים של תהומות שנשארו ריקות. בכל תהום נשארו רק הזיכרונות. העליצות והביטחון העצמי.
התוצאות במשחקים והאימונים, החליבות ומדידות הזבל, הילדותיות והרומנים...
בעצם קשה לדבר על איתן בעבר. זה מפחיד ולא נשמע הגיוני, אפילו שהזמן "סוגר" במקצת את הפצע.
קשה לדבר על לחיצות היד בימי שישי כשיוצאים לחופשות שישי-שבת מהצבא ועל החלפת חוויות כעל משהו אי-שם בעבר, שנקטע בכאב.
קשה לזכור את ״אין שחקן בקרית-טבעון, שאני לא יכול לשמור עליו״ - כעל דברים שלא יחזרו ולא יתממשו.
זה לא נשמע הגיוני וזה למעלה מהבנתנו. 21 שנים, שנקטעו בשניות, לא ניתנות כל כך מהר להשלמה - ואולי בכלל לא.

שנה עברה, והכאב נשאר ועוזר לנו לזכור ולהחיות את השנים שאיתן היה בינינו וימשיך להיות בינינו בכל צורה שהיא.

מי שכאב אבל הבין שהכאב אילם
הוא לא יניח שנשכח את הנופלים.
אמנון אייזנר


עבר כבר זמן רב מאז אותו יום בו הלכנו, בוכים ולא מאמינים, אחרי ארונו. 
רבות חשבתי לעצמי מאז - איך ייראה הכל כאשר יחלוף הזמן, האם נפסיק לראות אותך במחשבות ובחלומות? האם נפסיק לדבר עליך? נשכח אותך? והנה, כמעט שנה אחרי, עדיין לא התרגלתי ולא השלמתי עם העובדה שהלכת לתמיד. אצלי אתה נמצא בחופשה ארוכה, או פשוט ישן שינה ארוכה. הרי תמיד היית ידוע כאחד שמסוגל לישון המון כאשר לא מפריעים לך, ועכשיו אף אחד לא מפריע. אני רואה אותך הרבה - בתמונות בחדר של ההורים, בתמונות משותפות, במחשבות ובחלומות - ורק במציאות אתה לא מופיע.

הפצע שנפער בנפשנו עם לכתך נתכסה קצת בעור מגן יבש. הוא לא כואב כל הזמן, אבל הוא כואב כשנוגעים בו וכואב מאד כשלוחצים עליו. כשלוחצים על הפצע העיניים מיד מתלחלחות, אפילו היום, אחרי שכבר היינו אמורים קצת לשכוח, וזה לדעתי אומר הרבה.

לא כל אחד יכול לגרום לאנשים לצחוק, ולא כל אחד יכול לגרום להם לבכות. אתה, איתן, גרמת להרבה מהם לבכות בלכתו, וגם אחרי שנה גורמת לי המחשבה על הדרך בה נפרדנו לעצב רב מאד, שספק רב בלבי אם אי-פעם ייחלש.
אני לא יודע אם זה מה שרצית שיקרה, אבל זר. מה שקרה.
חבל לי שלא תוכל להיות שותף פעיל להמשך חיינו. כי בטח יהיו עוד טיולים, נסיעות, מסיבות, מריבות וחוויות, שהיית יכול להיות שותף להם - הרי מאד אהבת להשתתף.
מבצעים שהיית יכול לעזור בהגשמתם, כי אהבת לעזור. גם לקיבוץ אני בטוח שהיית חוזר, אולי יוצא קצת לראות מה קורה בחוץ, אבל בסוף חוזר, כי אהבת את הקיבוץ,
והקיבוץ אהב אותך. ועוד דבר שכדאי שתדע: קבוצת הכדורמים עדייו לא התגברה על חסרונך; היא נראית עכשיו כמו איזה בולדוזר, חסרים לה הברק והקלילות של משחקך.
בקיצור, אתה פשוט חסר מאד, והחלל שהשארת עדייו גדול.

יש פתגם האומר ש״אין כאב גדול כל כך שאין בכוח הזמן לרפאו ולשכחו״. מה שאני יכול להגיד, שלפצע ולכאב שבנפשי ייקח הרבה זמן להגליד, וגם אז תישאר צלקת עמוקה, שלא לדבר כלל על האפשרות שהזמן ישכיח אותך ממני. זה פשוט לא יכול להיות. יש דברים שלא שוכחים, ואתה אחד מהם.

אזכור אותך תמיד כמו שזכרתיך ביום בו הלכת - עם התמימות והגאווה המוסתרת ועם הרצון החזק, וצעיר ויפה. והייתי רוצה לקוות, שאולי פעם, בסוף דרכי, עוד נשוב וניפגש.
ניר שמיר



איתן רותם במדים עם המשפחה



איתן רותם עם חברים מכדור מים בכנרת







25 שנה לנופלו של איתן רותם


פאם בני שרה בחג ה-40 לזכר איתן

שיר שנכתב לזכר איתן



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור