כניסת חברים ותושבים

אילן ברונר
תאריך לידה:
14/2/1952
גיל:
בן 21 בנפלו
שם האב
פרי
שם האם
אילזה
תאריך פטירה:
7/10/1973
תאריך נפילה עברי:
י"ג בתשרי תשל"ד
מקום נפילה:
בקרבות הבלימה

אילן ברונר נפל ב-7.10.1973

 

מקץ שבוע לפרוץ הקרבות נודע על נפילתו של אילן. ביום הכיפורים הורד עם יחידתו לרפידים. כאן התארגנו וירדו דרומה כחלק מכוח הבלימה. הגיעו עד המזח של קנטרה ופתחו בהפגזה. מקלע טנק התקלקל. אילן הזדקף וטיפל בתיקונו. קראו לו להיכנס פנימה, אך הוא איחר ונפצע. אילן פונה במהירות לבי"ח שדה ברפידים ומשם הוטס לבית חולים השרון. אילן היה הפצוע הראשון שהובא לשערי בית החולים. על שולחן הניתוחים אילן מת.

חדרו בצריף נותר מסודר ונקי. על מיטתו "החייל האמיץ שוויק" – ובשולי המרפסת ערוגה פורחת ויסמינים.

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008


אילן ברונר


ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

אילן, בן אילזה ואפרים, נולד ביום ט"ו בשבט תשי"ב (14.2.1952) בכפר סולד ולמד בבית-הספר היסודי בקיבוץ גבעת-חיים-איחוד. אחרי-כן המשיך בבית-הספר התיכון "גבעות-שרון" וסיים לימודיו במכללה בחדרה. הוא היה תלמיד חרוץ, מקובל ואהוב על מחנכיו ועל מוריו. כולם העריכו את נכונותו לסייע תמיד לתלמידים שהתקשו במקצועות שהוא עצמו הצטיין בהם, במיוחד במתמטיקה ובפיסיקה. בתום-לימודיו יצא אילן לשנת-שירות מוקדמת, להדרכה בקן-הנוער-העובד בטבעון (קרית-עמל), שם הדריך שלוש קבוצות וסייע בהגברת פעילותו הכללית של הקן. הוא היה ספורטאי טוב אבל העדיף שלא להבליט זאת בתחרויות. כן היה בעל כוח-גופני רב, אך לא השתמש בכוחו אלא לשם עבודה. אילן אהב חיות וצמחים והקדיש לאלה הרבה מזמנו, וכן בילה מזמנו הפנוי בנגינה בחליל ובהאזנה למוסיקה קלאסית. בעיקר היו חביבות עליו יצירות של באך, בטהובן ומוצארט. הוא נתברך בחוש-הומור והיה שופע אופטימיות.


אילןב רונר


אילן גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והתנדב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס טען-קשר, נשלח לקורס מפקדי-טנקים ולקורס קציני-שריון וכן סיים קורס קציני אג"ם. לאחר שהושלמה הכשרתו הוצב לחטיבת שריון בסיני בתפקיד מפקד מחלקה בדרגת סגן-משנה. אמר עליו מפקדו: "אילן היה קצין אחראי, ברמה גבוהה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת, מעבר לכל סטנדרט מקובל בקרב הקצינים הזוטרים. הוא ביצע כל משימה שהוטלו עליו בשקט וביעילות, ללא-טרוניה ועל הצד הטוב ביותר". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לחם אילן עם יחידתו ליד מזח קנטרה, בגזרה הצפונית של תעלת-סואץ, במאמץ לבלום את המוני החיילים המצרים שחצו את התעלה. הוא נפגע בשעה שעמד זקוף בצריח-הטנק ועסק בתיקון המקלע שהתקלקל. אילן הועבר לבית-החולים, ושם מת מפצעיו ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.


במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אילן ברונר היה קצין טוב, ממושמע, מסור ואהוד. הוא נלחם היטב וללא-מורא. נזכור אותו על חיוכו, טוב-לבו, שלוותו וכושר-עבודתו הנפלא".


אילן ברונר


קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכר בני-המשק שנפלו בקרב ובה הובאו דברים על אילן; וכך כתבה ידידה להורים השכולים: "שמעתי הרבה על אילן; חברים הפוקדים את ביתנו לפרקים, מרבים להזכירו ותמיד אני נפעמת מן האהבה העמוקה שרחשו לו כולם. המילה המבטאת יותר מכל את תכונותיו היא: מלאך;" בבטאון המועצה האזורית עמק חפר, שהוקדש לנופלים מבין תושבי האזור, פורסמה רשימה על דמותו ודרכו על אילן.


אילן ברונר


ביזמת משפחתו ובני מחזורו של אילן, הוקמה בדירת המשפחה תקליטיה על שמו. תקליטיה זו שימשה להשאלת תקליטים לחברי המשק, לחוגים ולהאזנה ולשימוש באירועים חברתיים שונים.


אילן ברונר עם האחים

אילן עם האחים


מתוך מכתב של תמר גידרון אל אימו של אילן ז"ל

שמעתי כל-כך הרבה על אילן שלכם, חברים הפוקדים את ביתנו לפרקים, מרבים להזכיר אותו, ותמיד אני נפעמת מהאהבה העמוקה שכולם חשו כלפיו. המילה המבטאה ביותר את תכונותיו היא – מלאך. הם חוזרים ומספרים על טוב ליבו שלא היו לו גבולות, על רגש החברות שניחן בו, על האחריות הבלתי רגילה שהייתה לו טבע שני, על הרוך שהיה באופיו, על הנדיבות שהקרין על סביבותיו ועל החיוך שלא מש מעל פניו... כך אמר לנו יצחקי ממעוז: "בקק"ש שלנו היה משהו מיוחד – היו לנו שני אילנים, אילן ברונר ואילן גידרון. שניהם- כבר כתבו עליהם, שהיו יצוקים מרוך. מדי פעם אני חושב על זה ואני חושב שזוהי ההגדרה של שניהם. זה היה משהו מיוחד. בלחצים נוראיים, בכל מקום - הם כאלה שקטים, ותמיד מחייכים. אני, כשאני נכנס ללחץ, אני לא יכול לחייך, אבל אצלם זה היה אחרת - תמיד מחייכים."

וחבר אחר, בן שכונתנו, אבי, אשר גדל עם אילן (גידרון) מגיל הגן, ועד המלחמה שרתו יחד, סיפר על התקופה הקשה של קורס ק"ש. בקורס זה הם היו בצוות אחד של טנק – אבי, אילן ואילן. ואבי סיפר איך היה אילן בנכם מסור לעבודתו ולתפקידו. כשהיו חוזרים בלילה, אחרי שעות אימונים ארוכות ומפרכות, כשהגוף כולו צמא למעט מנוחה, היו אבי ובני אילן מחפשים דרך לקצר במעט את התהליך המייגע של ה"טיפול". מילא, יישאר גרגיר אבק או כלי שאינו מכוון כל צרכו, אבל לא! אין ברונר לא יוותר ולא יתפשר. הוא מוכן להישאר יחידי, אבל את העבודה יביא לכלל שלמות. והשניים נשארים איתו. כל הצוותים כבר סיימו, כבר ישנים – והם עדיין על הטנק, עד ששלמה המלאכה.

כל-כך צר לי שלא הכרתי את אילן אבל נדמה לי כאילו הכרתיו, והוא כל כך יקר ללבי. ואנחנו שיודעים מה איבדנו ויודעים שלעולם לא תהיה לנו נחמה, נותר לנו רק לשוב ולהעלות, לשוב ולטוות את הזיכרונות, ולהוסיף עוד קו לתמונה ועוד צליל למנגינה שאבדה לנצח.

 שלכם תמר גידרון


בתוכנו תשרי תשל"ה – אוקטובר 1974 

אילן ברונר

כתב אילן ברונר
סיפור שסיפרתי לבתי הקטנה כשסירבה לאכול.
"פעם היו בקורס קציני שריון, קק"ש המקושקש, שני צעירים. לאחד קראו "דוב (בשורוק) טובי", לשני קראו "דוב רע". והיו שני הדובים עסוקים מאוד בקק"ש יחד עם כל הצוערים. מבוקר עד ליל היו נוסעים על הטנקים ויורים ברובה, במקלע ובתותח, ו"אוכלים" המון אבק. כל היום רצים ומזיעים ולא אוכלים ולא שותים ולא נחים. וכשהגיע סוף סוף הלילה, כל הצוערים כבר היו עייפים נורא נורא והם חזרו אל מגרש החניה של הטנקים והעמידו את המפלצות הגדולות בשורה ארוכה, אז התחיל הבלגן הגדול. כי זאת לדעת, בת, כשהטנקים הענקיים הללו השתתקו סוף סוף, אף אחד לא הלך לישון.
כל הצוערים התחילו לנקות את המפלצות הגדולות האלה, לנגב את התאים ולנקות בשמן את הרובים ולהוציא אלף תרמילים קטנים וגדולים, ולחפש כל מיני דברים קטנים שהלכו משך היום לאיבוד בטנק הגדול, אולי אפילו נפלו לחולות והיה צריך לרוץ ולחפש אותם שם. והיה לילה, בתי, אפילו קצת מפחיד...
ובאחד הטנקים היו שני צוערים. האחד "דוב טוב" (דוב בשורוק וב' דגושה) והשני "דוב רע" (גם הדוב הזה בשורוק וב' דגושה). פעם אחת, בלילה מאוד חשוך, כשכל הצוערים חזרו מן השדה והיו צריכים לנקות את הטנקים, הם היו נורא נורא עייפים- "דוב רע" לא הסכים לנקות והחליט שהוא הולך למקלחת ולמיטה, וזהו. אבל "דוב טוב" אמר לו: "הרי אי אפשר ככה, יש לנו טנק שלם לנקות, וכל הצוערים בטנקים האחרים מנקים ואני אעשה את כל הדברים הקשים. אתה רק את הקלים", אבל "דוב רע" לא הסכים גם לזה והלך לו להתקלח, נכנס למיטה שמח וטוב לב.
פתאום- התנפלו עליו חמישה מדריכים מקק"ש והתחילו לצבוט אותו ולמשוך לו את השמיכה ולהפוך לו את המיטה ולתת לו 'ליטופים' בכל חלקי גופו. "דוב רע" קפץ עד התקרה, וצעק שהוא בכלל 'חולה' ושלא התכוון וש"דוב טוב" הסכים שילך לישון ועוד המון סיפורים. אבל שום דבר לא עזר ל"דוב רע" והכניסו אותו לתוך משאית של הצבא ושלחו אותו ישר ישר למקום שקוראים לו "כלא 6". ו"דוב טוב" שניקה את כל הטנק והספיק לבדו כמו הצוערים בטנקים שהיו בהם שנים ואפילו שלושה צוערים.
הוא סיים את קורס הקק"ש בתור 'חניך מצטיין'. השם האמיתי של "דוב טוב" היה- אילן ברונר.
סיימתי את סיפורי והילדה כבר מזמן סיימה את הפירה שלה ואת השניצל...

אילן ברונר

אילן ברונר
איש בלי אויבים, איש עם מעריצים. חברים לכיתה וחניכים בשנת השירות בתנועה בטבעון, וחברים מהטירונות ומכל הקורסים ועד החניכים שהעריצו אותו בקורס מפקדי טנקים. אפילו פגשתי אחות אחת שעבדה בבי"ח "השרון" באוקטובר ההוא, שהתפעלה מכמה חמוד שהוא היה וצחקן, כל הזמן שאל מה בכלל רוצים ממנו ושהוא לגמרי בסדר ורוצה לחזור מהר לחברים במלחמה. עד שמת.
איש שתמיד, עד היום, אני מצטער שאיני יכול להיות כמוהו, טוב, אינו חושב לעולם על התמורה שתבוא לו ממה שהוא עושה בשביל חבר, בשביל סתם מישהו.
מוסיקאי מחונן, תקופות שניגן בהן שעות ארוכות בחליל הצד שלו. קם שעתיים לפני כולם, גם איחר לישון בשעתיים. והכל כבהתרחשות פנימית, בשתיקה, מבלי לשתף איש. כמו אחר כך אצלנו.
כתבה עליו שושנה, שניגנה יחד איתו בתזמורת: "אני נזכרת בסצנה אופיינית שהתרחשה מאחורי המסך הסגור. הייתה הזדמנות חגיגית מאוד שהיה עלינו לנגן בה יחד. ברגעים הללו, של לפני הרמת המסך, היה אילן אחוז אימת ציבור, מיואש ועצבני שמא לא תצלח נגינתו. אני יעצתי לו שלא ינגן בפני הציבור הגדול באולם, שינגן בפני מוצרט. הוא מוצרט, יסלח לו בוודאי על שגיאותיו, כי הוא יודע להעריך נכון את כל העמל וכל האהבה שהקדיש אילן הקטן ליצירתו זו. הייתי בטוחה שדברים אלה שאמרתי שקעו כלא היו בתוך המבוכה הנסערת. אבל הפלא ופלא, אך הורם המסך הוא ניגש בצעדים חרישיים אל הפסנתר ולחש לי: "שושנה, אני מנגן למען מוצרט". אז אילן כך האזין לדברים, ואנחנו האזנו מאושרים לנגינתו".
אמא שלו, אילזה, כתבה לאחר מותו: "לא ולא", אני שומעת עצמי זועקת, "לא אילני"- עומדים מבשרי המוות במדים, והאחות, והמזכיר דוממים. שריפה בלב. ממש כמו אז: מולי- פרי שטוף דמעות, יופי בני ואילן בני הקטן, הם יושבים צמודים, מאובנים ובמרחק - אותן דמויות שעוד לא ידעתי מי הן, מבשרות מות איתמר בני.
ועכשיו, כשרצתי בתקווה לשמוע את קולו בטלפון: חן חן אל תדאגו" - עכשיו נדם הקול הזה. לא אשמע עוד, לא יעירני בלילה. לא יחזרו רגעי האושר. קולו: "הכל בסדר", ו"תשלחו", ו"חכו", ו"אבוא" וה"חן חן" הנצחי שלו. נצחי? איך נחיה בלי צפייה שכל רגע עשויה להפתח הדלת. הוא הגיע! צלילים. הוא מוכרח לשמוע מייד יצירה שניגן בתוך תוכו, לפני שהוא מתנער מאבק השדה. והוא הולך לישון- הצפייה לרגיעה ולנועם, אילני בבית.
הסוד של אחיו הגדול שנפל בשרותו הצבאי - היה ידוע לכולנו. איש לא העז לדבר איתו על כך. גם מי חשב שזה עסק בעייתי, שאנחנו בעצמנו חרב מתהפכת מעל ראשנו, ומה על ראשו?
דודי מן הכיתה שלו בגבעת חיים מספר כשסיימו יב' והתלבטו מה עושים עכשיו, אילן גילה לו שהוא דוחה את הגיוס בשנה, כי יש לו הרגשה שהסיפור הזה, של מות אחיו בצבא, אינו הסוף.
חלפה שנה ואילן, ערב הגיוס לצה"ל ל"סיירת שקד" (שהוצא ממנה תיכף כי זה מקום מסוכן מדי לאח שכול), חזר אל דודי ואמר לו: "הדבר הזה שאמרתי לך לפני שנה, על האח שלי ועל זה שזה לא סוף הסיפור, שכח מזה. זו הייתה סתם שטות שלא התכוונתי אליה. אני בטוח שיהיה בסדר".
חייכן, מסודר, חרוץ, דייקן, מצחיק, חלומו של כל איש צוות שיהיה בטנק שלו. כמה אהבה הייתה אליו וכמה שהאהבה הזו לא עוזרת כלום במלחמה.
הורים מקסימים לאילן, ייקים צחקניים, מקבלי פנים כפייתיים. קופצים עליך להאכילך, שואלים פרטי פרטים על ילדיך, על רעייתך, על העבודה החדשה. כאילו לא כואב להם שאתה כאן מדבר על ילדיך.ואיפה לעזאזל הילד שלהם? מישהי מהכיתה שלו בגבעת חיים אמרה לנו: "על פי מהותו ניחשנו שקיים בעולם דבר הקרוי אהבה. אהבה לכל מה שנברא".









אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור