כניסת חברים ותושבים

גבי בנאי
תאריך לידה:
21/2/1949
גיל:
בן 21 בנפלו
תאריך פטירה:
20/2/1970
תאריך נפילה עברי:
י"ד באדר תש"ל
מקום נפילה:
במוצב על גדות תעלת סואץ

גבי בנאי נפל ב-21.2.1970

 

גבי נפצע במוצב על גדות תעלת סואץ ב-20.2.1970 ונפטר למחרת ביום שבת. דדי, מפקדו הנערץ של גבי, הטיל עליו אחריות ותפקידים שעלו בהרבה על התפקידים שממלא מ”מ רגיל בפלוגה. במשך כל אותו שבוע אומלל היו תקריות רציניות. ביום חמישי בבוקר בא דדי למג"ד ושוחח עמו על הליכתו הקרובה של גבי לקורס מפי"ם.

גבי היה עליז ושבע רצון, בקו הקודם בתקופה זו היו לו נפגעים רבים, ואילו הפעם הוא יגמור את הקו ללא נפגע אחד. וכאילו פתח את פיו לשטן...

הרב סמל נהרג כשעה לאחר מכן וגבי נפצע ביום שישי פצעים אנושים.

בתוכנו 879 07.05.2008


גבי בנאי


בתוכנו  מס. 330 6.3.1970:


אחרי ארונו

הלכנו דוממים, המומים, מזועזעים.

ערב יום הולדתו העשרים ואחד נפצע פצעי מוות ע"י תעלת סואץ. החלה הפגזת פתע וקבוצת החיילים בפיקודו של גבי חשו למקלט בתוך המוצב. הוא כאחראי לשלומם - אחרון. והוא יחידי ספג את רסיסי הפגז בגופו, בראשו. חסר הכרה הוטס אל בית החולים, ושם פרפרה נפשו בגופו הפצוע עוד יום תמים.

רק יום אחד עוד טולטלנו בבית בין התקווה הקלושה "שמא" ו"מה יהיה בסופו?"- ולמחרת בין הערביים, במוצאי שבת נגזר ונחתם גורלו לעולמים.

מזועזעים, המומים ודוממים ליווינו אותו אלי קבר. כבקשת המשפחה ללא דיבור והספדים. אך אלכס אמר "קדיש, אחר בנו יחידו.

"מי ייתן לנו כוח להחזיק מעמד" רק זאת הוסיף, והמון המתאבלים הצטרף בלב כואב אל תפילת הורים שכולים.

לא הגיעה השעה לדבר. מן הפה הקמוץ, אילו נפתח רק הייתה מתמלטת הזעקה:- עד מתי עד אנה!

ואכן, עד מתי נידרש לשלם מחיר חיינו וביטחוננו בדמי מיטב הבחורים?!

*********** 

גבי בנאי


בתוכנו מס 332 23.3.1970 

כותבת סימה שרי מורתו לשעבר

מי היה בשבילי גבי היה תלמידי. תלמיד אהוב ביותר. וכי אפשר היה אחרת? כעבור שנים אחדות (כה מעטות) היה לחיל – ואני חרדתי לו במיוחד. אבל, האם מותר להתוודות על כגון אלו?

הייתי מורתו בהיותו בן 12 ועד 14, גיל שכה קשה בו לילדים עצמם, ולנו קשה איתם. הם אז בטוחים שהם יודעים הכול. הם עקשניים. עצמאיים מאד כביכול. ומדברים בסגנון כה בוטה. ומרבים להסתכסך עם הסביבה. והמבוגרים כמטרד להם.

האם היה גבי שונה? לא. ילד נוח? - לא. אלא שגם סגולותיו האמיתיות, הקבועות באופיו, לא ניטשטשו באותה תקופה, והן שהקהו את העוקץ של אותם ימים חולפים.

זיכרון אחד על גבי קשור אצלי בתכונה לקראת מסיבה גדולה, לסיכום הטיול השנתי של כיתתנו לירושלים. הרבה עמל וטרחה השקענו במסיבה זו. הילדים הכינו סיכומים והופעות, רציניים והיתוליים, וגבי – פעיל בכול.

אך בנוסף לאלה שימש לי כיד ימיני. והדבר לא הוטל עליו. גם איני זוכרת שביקשתיו. אך גבי – לדבר שהיה חשוב בעיניו התמסר ללא גבול.

ולי, אני מודה, היה המבצע קצת למעלה מכוחותיי. וגבי חש כל מצב, הבין כל רמז. היה באותו זמן בכל מקום. ובלי עצבנות, ובלי שוויץ, ובטקט כה רב.

הבין כל רמז אמרתי? לא עבר זמן רב, ואני הייתי למבינת הרמזים וממלאת ההוראות. היוזמה שנקט התושייה שגילה, והידיים הזריזות בהן ביצע – אני לא יכולתי להתחרות בכל אלו. וכך הקמנו מסך, ומסך נוסף מתחנו לצלליות. "פטנטים" היו ואמצאות. ובלי דיבור שיתפנו פעולה ב"עברות" כגון תקיעת מסמר בקיר או במשקופי החלונות. עבדו איתנו עוד ילדים, חבריו. ואחריהם גם השאר. גבי סחף את כולם. ומה עוד? איני זוכרת. אך אני יודעת כי עשינו עוד ועוד, וללא לאות, ויחד, יחד. בזכותו.

ועוד זיכרון לי על גבי. אלא שקשה לספרו. מציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה מציאות: עבודתו על המשימה העיונית בשנת בר-המצווה שלו. הנושא - פלמ"ח. איני סבורה שגילה התלהבות יותר מאחרים לעצם העובדה שיהיה עליו לעמול כל-כך הרבה. אך אני זוכרת איך נתפס לעניין. איך קרא והעמיק וחקר, ולא אמר די. איך התעניין ושאל ולא הרפה. והיה אחר-כך בקי בכל הנוגע לתקופה ההיא.

במסיבה במשק, כעבור שנים, נשאלה בחידון השאלה מהי 

"מצדה הקטנה". גבי היה בין עורכי החידון. איש לא ידע להשיב. אח"כ בא אלי בטרוניה: "מדוע לא ענית את? חשבתי על עבודת מר-מצווה שלי!"

עד כאן מציאות. וגם ההמשך עדיין מציאות. באותה תקופה התקיים בגבעת-ברנר כנוס נכבד של הפלמ"ח. הייתה זו עליה לרגל לקברו של ה"זקן, של יצחק שדה במלאת עשר שנים למותו. נסעתי לשם.

תחילה המוני אדם סביב קברו ממש. אחר-כך פגישות נרגשות בחורשה. ולאחר מכן תכנית מגוונת וסולידית, מבוצעת בשלמות בלתי רגילה. באומר, בצליל ובתמונה הובאו האיש ופעלו, התקופה והייחוד שבה. היה מרשים ומרגש. הכול. ובכל השעות הללו, בהתהלכי בין האנשים, חשבתי על גבי, ולא סלחתי לעצמי שלא לקחתיו עמי. כל פגישה וה"ציזבאט" המלווה אותה, כל שיר שהושמע או הושר בציבור, כל נאום, כל שקופית וכל מפה שהוקרנו – היו ממחישים לו את הדברים שכה כבשו אותו. במקרה או שלא במקרה היה זה תואם להפליא. – מדוע לא חשבתי על כך? מדוע לא עלה על דעתי? 

שנים זכרתי את הכנס. ותמיד עם האסוציאציה לגבי. וכאן מתחיל הדמיון. לאט לאט נדמה היה לי כי אמנם היה איתי. והם הפכו לחד. – אותו כנס והתרשמותו של גבי ממנו. פעם אפילו הייתי על סף העלאת זכרונות איתו מאותו מאורע, וטוב שתפסתי את עצמי בעוד מועד. ואולי לא טוב? אולי חבל? דבר אחד ידעתי בוודאות: יום אחד אספר לו על כך. הן לא יתכן שמחשבות כאלו יישארו בחובי. הוא יידע איך כביכול היה איתי בכנס מרשים זה.

אך גם זאת החמצתי. הוא כבר לא יידע. כשם שלא יידע מה עוד רחש לבי לו. מה רחש לב כולנו. גם זו מציאות. ואין השלמה. 

  סימה שרי


******* 

 

גבי בנאי


על גבי כי איננו

כותבת דגנית שקדי

חברתו לכיתה ולהדרכה

על גבי כי איננו אני בוכה. על עשרים ואחת שנות חייו שחדלו בעצם יום הולדתו. על ידי הזהב, והמחשבה הבהירה שאינם עוד. על כל התכונות שנתברך בהן, כי בהרבה נתברך, רק לא חיים ארוכים...

עשרים ואחת שנים. ובמשך תקופת חיים קצרה זו הכרנו אותו כולנו כאדם שהגיע לבגרות ולבשלות בלתי רגילה. 

עצמאי מגיל צעיר, בעל חוש טכני יוצא דופן ויכולת חשיבה מן הגבוהות שהכרתי - הכול התמזג לאישיות מקורית מיוחדת.

כשבא אלינו לכיתה ב', עברית לדבר לא ידע. הלך אל הלוח וכתב את התוצאה של כפל 5 ב-5. אנו כולנו פתחנו זוג עיניים: הגם בהונגרית כותבים מספרים כמו בעברית? וראינו כי הוא טוב בחשבון. 

עוד בילדותו התבלט כבעל המצאות לא שכיחות. ייסד חבורה שהוחלט בה כי תשכון במקלט תחת האדמה. המציא מין "פצצה, שנטמין באדמה בקרבת מקום ההסתר שלנו, ושלא תתן לאויבנו, בני החבורה השנייה, לחדור למקומותינו.

בכיתה ח' נתפס לעניין החשמל. ישב שעות במעבדה לאלקטרוניקה והרכיב משדר. 

מעניין המעבדה הגיע להחלטה כי רוצה הוא ללמוד ב"אורט" במגמת אלקטרוניקה. משלא אישרו את בקשתו, התרעם וביסס את טענותיו על העובדה כי "תמיד נותנים רק לחלשים לצאת לבתי ספר מקצועיים, בעוד שהכוח הפוטנציאלי אינו מנוצל כראוי".

בהדרכת כיתה צעירה היה נלהב ומלא רעיונות כרימון. במחנות התנועה עבד כמשוגע על מנת להשיג את הגביע במחנאות. הוא לימד את חניכיו לעבוד בדייקנות, בשיטתיות ובסדר כמוהו. לימד אותם לכפות כפיתות מדויקות ומתוחות, להעמיד סנדות בזווית הנכונה וכד'. פטנטים היו לו לעשרות, ובמובן המאהל שלנו זכה תמיד במקום הראשון. 

גם בהמצאת חומר ההדרכה העיוני היה מבריק. כאשר רצינו להוכיח לחניכינו על מחדל מסוים ( איני זוכרת על מה)- לא הצלחנו למצוא קטע שימצה את הבעיה. גבי פנה אז לספרות האנגלית ומצא קטע מתוך המסה של הקסלי: "על המדע והאמנות ביחסם לחינוך" (כך בערך). תרגמנו את הקטע בכוחות משותפים לעברית, ועל הקטע בנינו את מערך הפעולה. אני זוכרת פעולה בלתי רגילה מבחינת ההבנה שעוררה אצל החניכים והדרך בה הגיעו לבדם אל המסקנות הרצויות. 

הייחוד שהיה בו היה בדרך שלו לתפיסת דברים. דעותיו היו מקוריות, בלתי שגרתיות ובלתי מתפשרות.

קיצוני היה, נאמן לקיצוניותו, ולא חשש להישאר בודד בעמדתו.

גם לבדר ידע. היו לו תיאורים קולעים למטרה של בני האדם: "יש לך רגלי אילה..." לרגע חשבנו שזו מחמאה, אך הוא מיהר והוסיף:"דקות ושעירות".

רק אתה, שברכת אותו בכול, פרט לחיים ארוכים, רק אתה יודע לאן היה מגיע לולא השיגו הפגז ביום הולדתו. 

ואנו מצווים להמשיך. בלעדיו. כפי שהיה רוצה שנמשיך.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

דגנית


גבי בנאי


ידיד נפש

כותב רון ארזי

חבר – רע- וידיד

גבי!

אתה איתנו. הרי אנחנו מדברים איתך יום יום – כל היום.

זוכרים, כאילו היה זה עתה, את החבורות בכיתתנו, מיני בנינים שרצינו לבנות – מבוצרים מכל צד- חלקם חפורים האדמה וחלקם סוכות על בדי עצים. היית כבר אז (כיתה ה' או ו', לא?) מנהיג. כן, מנהיג מלידה אתה. זוכרים שבתות בצהרים כשטיפסנו על גג בית הילדים לצוד יונים. וידיים לך, גבי, כבר אז. במחנות התנועה בנית מתקנים לתפארת, המצאות ושכלולים כיד הדמיון הטובה, כשהמעשה עולה בקנה אחד עם התכנון. חזרנו עם פרסים ראשונים, גאוות הכיתה עד היום.

כשהתבגרת מצאו להן הידיים אפיקים אחרים. טרנזיסטור מקולקל אם נפל לידיך, חזקה עליך שיתוקן. הצטרפת אל צעירים שהקימו מעבדה לאלקטרוניקה. קצת עקרונות יסוד קיבלת כבר אז. אותה מעבדה נתנה לך, כנראה, כיוון לכל החיים. כאשר מסיבות שונות התפרקה המעבדה ההיא, הקימונו לנו מעבדה משלנו. גרוטאות לא חסרו לנו, ובידיך הפכו לחדשות.

בהדרכה אין שני לך. ועל כך יעידו חניכיך. כל כך התמסרות, כוונה, מחשבה! וכדרכך בקודש – מהמחנות חזרת עם הגביע. גם משק חברת הילדים קיבל תנופה ממך: אתה היית ממניחי היסודות לפינת החי, שהרי קמה ביוזמתך עת היית מרכז משק. 

זוכרים כולנו את הלונה-פארק בחג העצמאות מלפני מספר שנים. אל מי פנו שיהיה ממקימיו, אם לא אליך? והפלאת לעשות. ביתנים שכמותם לא נראו עד אז. אך גם "איש דברים, במובן הטוב אתה, גבי. בשיחות אתה מבעלי הדעה. עומד על שלך בתוקף, ודבריך ערוכים ומוגשים בטעם ולפי סדר.

היית גם בלימודים בכיתות ההמשך מהטובים שבנו – כבכל שטח אחר. לאחר שסיימת שיעוריך אתה, הגשת בחוגים פרטיים לכל דורש עזרה בהכנת שיעוריו. בעת מבחן – עתה מותר לגלות – רצות פתקאות אליך עם סימן שאלה, ובחזרה ממך ועליהן התשובה.

עם סיום ביה"ס אתה מתלבט: היכן תרומתך רבה יותר, אם בשנת הדרכה או בצבא? ההחלטה קשה, אך אתה מגיע למסקנה שעדיפה שרותך בצבא. כן, גבי, אנחנו יודעים, המדינה הייתה זקוקה לך, עודנה זקוקה לכשמותך, אתה נתת בכל מכל הכול. זה מתאים לשלמות ששאפת אליה, למוחלט. אין משהו חלקי, או הכול או כלום לא.

כשאחד מעמודי התווך של בנין נגדע לפתע, עלול להתערער כל הבניין. עמוד התווך היית לנו, גבי. משענת לכולנו – להוריך, לידידיך ולכל החברה. איך להחזיק מעמד, לחזק את הבניין?... 

השארת אותנו מיותמים.

מי ייתן ואתה אחרון בנופלים רון



כותבת רות הורוביץ, מטפלת בשנים הראשונות בארץ. 

צעדיו הראשונים בתוכנו

משעלה גבי עם משפחתו מהונגריה (בשנת 1957) ובא אלינו, נעשה מהר מאד א ח ד מ א י ת נ ו הילדים – ואנחנו איתם.

מיד חיבבנו מאד את הנער המתולתל השמנמן קצת. וההתלהבות הנרגשת, בה מלווים ילדים בימים הראשונים את חברם החדש, התפתחה בבטחה לקשרי חברות וידידות איתנים. חשנו כולנו שיצאנו נשכרים בהחלט מ"קליטת עליה" זו: הצטרף אלינו מי שעתיד להיות מנחה ופעיל, בעל משקל קובע בכל התחומים – בחברה, בכיתת הלימוד, בעיסוקי תחביב. הוא נקלט, התאקלם, התאזרח במהירות ובשלמות כזאת, עד ש"ילידי המקום" היו לרוב עוצרים בהשתוממות כשנתקלו בעובדה, שלא מלידה גדל איתם גבי.

ומה הוא חש בראשית צעדיו אצלנו? – לא יכולנו לדעת בוודאות. ראינו לפנינו ילד הנכון לקלוט כל רגע רשמים חדשים, ובייחוד בטיולים קצרים וארוכים, המתבונן בעולם הצמח והחי בעניין ובסקרנות, הרוצה ללמוד משחקים חדשים, המסתגל, בלי להתקומם אף פעם אחת, אל אורח חיים כה חדש של בית – ילדים קיבוצי. במשך ימים ושבועות לא התבטא במלים, לא דיבר. אבל הבין הרבה, ענה בתנועת ראש בלבד – להסכמה או לשלילה.

אך כשהתחיל לדבר עברית- בבת אחת ובדיבור שוטף סיפר לנו הרבה מאד על ההתרחשויות בבודפשט, שהיה עד להן מקרוב. ואז הבנו שמאושר היה לחיות איתנו חיים שלווים. 

לתת לו חיים שקטים ובטוחים, בזאת לא עמדנו... הוא עצמו נרתם למשימה הזאת – ל מ ע נ נ ו.

כך הלך מאתנו לעד, כך נשאר לנו – חרות בזיכרוננו ובלבנו לעד.

רות הורוביץ



כותבת חנה נבון, מטפלת הכיתה שהדריך

גבי המדריך

קשה לי מאד לכתוב עליו. נדמה לי שבצאתי מהחדר אני פוגשת אותו כרגיל, והוא: "שלום, חנה, מה שלום החבר'ה שלנו, מתחילים להיות בני אדם?"

בעצמו עוד ילד היה כשהתחיל להדריך, גבי עם דגנית תבלח"א. נכנסו להדרכה ברצינות ובאחריות. 

החבר'ה, חבורת פראים קטנים, אך הוא השתלט מהר מאד על המצב. במסירות בלתי רגילה, דאג לכל. בעיקר חזק היה במחנאות, היו לו ידי זהב, והילדים הלכו אחריו באש ובמים, - ההצלחה בכל מחנה הייתה מובטחת. אני זוכרת את מחנה הכניסה לתנועה, איזה פטנטים היו שם!

לנו למחנכים של הכיתה היה נעים מאד להיפגש עם המדריכים, ואכן נפגשנו הרבה, בעיקר עם גבי. הוא התייעץ ועמד איתנו בקשר הדוק. הרבה התווכחנו, אבל גבי לא וויתר. תמיד עמד על דעתו, ולרוב שכנע אותנו.

הייתה לגבי השפעה גדולה על הילדים, ולא אחת עזר לנו למחנכים לפתור בעיות עם הילדים, אשר לא היו קשורות להדרכה דווקא.

אני יכולה לומר בפה מלא שהילדים שנעשו בינתיים נערים ונערות, זכו להדרכה ולחברות גם יחד. 

ראינו בו אדם צעיר נמרץ ותקיף, היודע מה הוא רוצה. והיינו מלאי תקווה לעתיד....

חנה נבון













אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

החבר הטוב ביותר

רון ארזי | 18/4/2015

גבי היה חבר הילדות הטוב ביותר שלי. כל דבר עשינו ביחד. ממישחקי טרזן על עצים ועד חוגי אלקטרוניקה עם אבנר אנגל וחיים וויטל ומעבדת קליטת שידורי חובבים עם דוד גמפל (בצריף האופניה). קלטנו שידורים אפילו מאוסטרליה.
יום אחד החלטנו לעשות סירה. מצאנו סירה של אופנוע והיצבנו אותה על רגליים מאחורי הבית של אולגה ואלכס הוריו, בשיכון עולים. צבענו את סירת האופנוע בקפידה רבה בצבעי סירת מירוץ מבריקים וסידרנו לה שני משוטים. לאחר הרבה עמל ויגע ראינו כי טוב והחלטנו שסירת המרוצים שלנו מוכנה. סחבנו את הסירה לבריכת השחיה. הורדנו אותה אל המים וגבי התנדב להיות החותר הראשון. ברגע שגבי התיישב בסירה ואחז במשוטים... החלה הסירה לשקוע ומייד הפכה לצוללת מירוצים.
עכשיו גם מותר לגלות שהקמנו חבורה סודית. החבורה נפגשה בחשאי ועסקה בעניני שושו של ילדים ונערים. בדרך כלל מעשים טובים שנעשים בסתר... אך גם מעט אחרים.
שני דברים על גבי שלא יודעים ולא צוינו בשום מקום.
האחד שאת עבודת בר המצווה שלו עשה על "מצדה הקטנה". אילולי גבי לא הייתי יודע שבעת מלחמת העולם השניה וכאשר היה נראה שהגרמנים מתקרבים אל ישראל הן מצפון (אירופה ותורכיה) והן מדרום (לוב ומצריים) ואולי אף ממזרח באם קישריהם עם קאוקג'י יתפתחו, והיות וידעו שהבריטים מתכננים נסיגה, הוחלט בהגנה להתכונן ובשעת הצורך לאסוף את כל הישוב העברי אל צפון הארץ ולהתבצר בהרי הכרמל והגליל. הוכנו תוכניות לביצורים ובונקרים וכל מה שצריך לקראת מערכה כזאת. לחלק של הכרמל בתוכנית זו קראו מצדה הקטנה.
על כל זאת למדתי מעבודת בר המצווה של גבי.
דבר שני – העבודה על ערימת הזבל במשק בית הספר. את זבל העגלים העברנו במריצות אל ערימת הזבל במורד הגבעה ליד לול התרנגולות. דומני שהיה זה יצחקי, מורה החקלאות האגדי, שהיציע לגבי לבחון דרכים לטייב את ערימת הזבל כך שיגיע אל השדה בצורה אופטימלית עבור הצמחים. בשיתוף עם משה דייג גבי אירגן השקיה לערימה. הזבל המושקה תסס והתחמם. גבי טמן בערימה מלמעלה ומהצדדים מדי חום ורשם על טבלאות את כמויות המים שהושקו ומידות החום שנקראו. אני חושב שלבסוף התוצאות והסיכומים הוגשו כעבודת בי"ס ליצחקי.
כאן אעבור ולא אתעכב על הרבה ידוע. על גבי כמדריך ו/או חבר וועדות בחברת הילדים. על טיולים שעשינו ביחד ועוד הרבה עד אל הצבא וימיו האחרונים.
סיני. ימי מלחמת ההתשה. גבי מפקד מעוז פיזמון ג' בקו בר-לב ליד תעלת סואץ אל מול קוניטרה. באותו זמן אני במבצעים חיל אוויר בביר-גפגפה/רפידים. בעת הצורך (כל יום – כמה פעמים ביום) שולח מסוקים לפנות פצועים מהקו על פי נוהל קבוע ומשופשף.
יום אחד מודיעים לי מחמ"ל אוגדת סיני שיש פצוע במעוז ג'.  בחוש ידעתי שזה גבי והפעלתי נוהל בהול להזנקת מסוק פינוי.
שברתי את כל הכללים ובלבד שהפינוי יתבצע כמה שיותר מהר.
הודעתי לטייסים ולרופא שרכב בדרך לאסוף אותם. במקביל הודעתי למכונאים בטייסת המסוקים להכנס למסוק ולהניע אותו ולהעביר את המסוק דרך שלב ההנעה והחימום כך שברגע שיגיעו הטייסים יוכל להמריא. במקביל הודעתי לנהג הרכב שיקח את הצוות המוטס ישר למסוק וידלג על שלב העדכונים והכנת הטיסה במבצעים.
בינתיים ביקשתי מיאיר מדיני שהיה בחמ"ל האוגדה לבדוק את הנ"צ (פינוי לאחור) אליו יפונה הפצוע ואת תדר הקשר אל הכוח המנחית בשטח ואם אפשר שיבדוק גם את שם הפצוע.
הטייסים היגיעו למסוק והמריאו והתקשרו לברר את היעד. אמרתי להם שיטוסו לכיוון טאסה ומייד אעביר להם פרטים נוספים.
יאיר חזר אלי ואמר שזה גבי וגם נתן לי את הפרטים הדרושים מהשטח. העברתי את הנ"צ לפינוי והתדר בקוד לטייסים במסוק.
פינוי מוטס היה מתבצע בדרך כלל אל הבית חולים שדה שברפידים ולאחר טיפול בפצוע וייצוב מצבו היה מוזמן מטוס תובלה מהארץ לפנות מספר פצועים ביחד אל בית חולים מסודר.  
הפעם חתכתי כללים. הודעתי לטייסת התובלה להוציא מייד מטוס לכיוון רפידים לקלוט את הפצוע ברגע שיגיע מהשטח ולהעבירו מייד לארץ. מטוס התובלה התארגן והמריא.
בינתיים אכן התבצע האיסוף של גבי אל המסוק שעכשיו כבר היה בדרכו חזרה. הרופא המוטס התקשר וביקש להודיע לבית חולים סורוקה בבאר שבע שהם טסים ישירות לשם היות והפציעה היא פציעת ראש קשה וחמורה. הודעתי מייד לבית החולים שיתכוננו לקבל פצוע ראש ומייד אחר כך הודעתי למטוס התובלה שהיה בדרכו אלינו לרפידים שישוב על עקבותיו היות ואין צורך שיגיע.
לשמחתי מעולם לא בדקו בחיל האוויר מה הייתה ההזנקה המיותרת הזאת.
באותו ערב התקיימה בבסיס מסיבת ריקודים. הלכתי אליה ורקדתי החוצה את כל המתח והתיסכול שהיו בי. רקדתי בשביל גבי. רקדתי אולי כמו ריקוד מרפא של האינדיאנים. רקדתי ושלחתי כל מה שאני יכול אל גבי.
למחרת התקשר אלי ממטה חיל האוויר עמי ברנע וסיפר שגבי נפטר. 

העתקת קישור