כניסת חברים ותושבים

אמנון כפרי
תאריך לידה:
23/4/1939
גיל:
בן 20 בנפלו
תאריך פטירה:
10/9/1959
תאריך נפילה עברי:
ז' באלול תשי"ט
מקום נפילה:
בעת אימונים ביחידת נח"ל מוצנח

אמנון כפרי נפל ב- 9.9.1959

 

אמנון נפל בתאונת אימונים.

בחוברת לזכרו כתב עוזי יערי בן כיתתו:

בשעת דימדומים הונח חומר נפץ בנקיק סלע ובעוד יד אילמת מגששת אחרי הפתיל קול נפץ אדיר נשמע. פתילן של שתי נשמות כבה עם פתיל הנפץ. עוד שעות מעטות ובשורת יגון תפר את שלוות העורף "שני חיילים נפלו על משמרתם". עוד יממה ושתי משפחות שכולות תעמודנה על פתח קברם של בניהם ועפר לח יכסה לנצח שני עולמות גדושים חלומות נעורים, אהבה, לבטים.

כן, אמנון, סמל החיים היית, וכיצד הזדהה המוות עם נשמתך?... כה צעיר, רק עשרים עונות זריעה ותקופות קציר והלכת ללא שוב.
בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

אמנון כפרי

אמנון כפרי
בן שמואל ודבורה. נולד ביום ד' באייר תרצ"ט (23.4.1939) בגבעת-חיים. היה מסור לעבודה; במיוחד נמשך לחקלאות. אוהב-טבע היה, אך בעיקר בעלי-חיים, ומכל ענפי-המשק החליט להתמסר לעבודת-הרפת - עבודה קשה ורבת-אחריות. שלוש שנים למד בבית-הספר החקלאי "מקוה-ישראל". השתייך לתנועת "הנוער-העובד". אחראי לאין-גבול במילוי כל חובותיו ויחד עם זה צנוע מאד בהליכותיו בחברה. לאחר שלוש שנות-לימודיו ב"מקוה" במגמה המעשית הציעו מוריו שימשיך שנה נוספת במגמה העיונית אך הוא סירב, כי לבו משכו לצבא. גויס לצה"ל במסגרת נח"ל ביולי 1958. לאחר סיימו קורס מ"כ יצא להדריך בבסיס-צניחה לאימון מתקדם של נח"ל, כי שאיפתו היתה להכשיר חיילים לצה"ל. בשעת מילוי תפקידו, ביום ו' באלול תשי"ט (9.9.1959), נפל והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוצו. לזכרו הוציא משק גבעת-חיים חוברת הנושאת את שמו. זכרו הועלה בספרו של אורי מילשטיין "מלחמות הצנחנים".
(ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

אמנון כפרי

אמנון כפרי
מעט מעט חודרת להכרה המציאות הקודרת, כי אמנון איננו. לאט לאט נסכין לעובדה המרה של חסרונו. יישארו רק הזיכרונות, זיכרונות שלא יישכחו לעד.
היתה בו באמנון מזיגה של גילוי לב וביישנות, של רוך ועקשנות, של כנות ועדינות. מזיגה זו עיצבה את דמותו בעודו רך בשנים. לעיתים היה מנסה להסתיר תכונותיו מתוך גישה ילדותית, ברצותו להיראות בוגר יותר. משנתבגר הלך בדרכיו שלו, ונזהר שלא לפגוע בזולת.
מקום מיוחד תפסו בחייו הוריו ומשפחתו, אליהם היה קשור קשר חזק והתאמץ למנוע מהם כל אי נעימות. לימודי בית הספר לא משכו ביותר את ליבו, אך הוא התאמץ שלא לפגר כדי שלא לצער את הוריו. מלוא כוחו והתלהבותו הקדיש לחיי החברה ולעבודה. ואף כי לא מילא תפקידים מרכזיים בחברה הורגש תמיד חסרונו כשנעדר, חסרו מרצו ועליצותו.
אחר תשע שנות לימודים החליט להמשיך לימודיו בבית ספר חקלאי, קשתה עליו הפרידה מביתו ומחברתו, אך גבר בו רצונו להתמחות במקצועו וללמדו על בוריו. ומשהחליט על כך שוב לא ניתן להזיזו מהחלטתו. הוא המשיך בלימודיו במקווה ישראל. כשיצא מן הבית התבלטו ביתר שאת קשריו ודאגתו למשפחה, על אף המרחק הגיאוגרפי היה ער לנעשה בחברתנו. 
במקוה ישראל התבגר אמנון ונעשה עצמאי, מתוך שאיפתו להכיר את עבודתו ולהבינה, נשתנה לחלוטין יחסו ללימודים, ועל אף קשייו בתחילה התקדם והצליח בלימודיו, הוא היה כמעט ביציאה לבילוי בעיר הסמוכה, הן משום שבילוי זה לא משך אותו הן משום שכולו היה נתון ללימודים. התוצאות לא איחרו לבוא. אמנון שנתקבל למקוה ישראל למגמה המעשית נתבקש ע"י מוריו וע"י הנהלת בית הספר לעבור למגמה עיונית וללמוד שנה נוספת, שתאפשר לו לעמוד בבחינות הבגרות.
עם כל רצונו להמשיך לימודיו דחה הצעה זו, מסיבה אחת בלבד: הוא רצה להתגייס לצה"ל עם חבריו. כיוון שכך, שוב לא הועילו ניסיונות השכנוע מצד הוריו וחבריו. הוא החליט ועשה: סיים את לימודיו במקוה ישראל ואחר שלוש שנים, התגייס לשירות בצבא, לנח"ל. הוא רצה מאוד להתנדב לצנחנים, אך כנראה, כדי למנוע דאגות רבות מהוריו, התגייס לנח"ל.
כמפקד כיתה הלך להדריך, לפי רצונו, בבסיס צניחה לאימון מתקדם של הנח"ל. אופייני מעשה שקרה לו: באחד מאימוניו נקעה רגלו, והוא קיבל שחרור מן האימונים מטעמי בריאות, אך הוא נשאר בבסיס והמשיך בתפקידו, כי לא העלה כלל על דעתו שינטוש את חניכיו בעצם אימוניהם, משום שנפצע. הוא המשיך מתוך סבל גופני רב, ורק כוח רצונו הרב עמד לו.
אמנון קיפח חייו באימוניו בצבא באסון נורא שקרהו, ועדיין הלב מסרב להאמין, כי אמנון נעדר מתוכנו. עדיין לא התרגלנו לכך. 
 שמאי מדיני.
אמנון כפרי

בכל נפשו ובכל מעודו
אם חשב מישהו מאיתנו, שהכיר את אמנון, הרי טעה. הוא היה אחד מאלה שלא היה מדבר על בעיותיו ועל לבטיו. על אף החיים במסגרת אחת לא הכרנוהו כראוי. והדבר הוכח לכל מי שקרא את מכתבו האחרון, שהיה מכתב רגיל. פתאום נתברר לנו, שהיה זה נער שהרגיש, שחשב ואף ידע להעלות את דבריו על הנייר בשקט אך ברגש. ידעתי, כי אוהב טבע הוא ובעיקר בעלי חיים, אך כל זה נראה אחרת לאחר שקראתי דבריו.
זוכר אני שבא אלי באחד הימים את בית הספר כדורי. יחד רכבנו אל מורדות הר תבור לביקור נימוסין בכפר ערבי שכן. הוא היה מרוצה מן ה"הווי", להסתובב ברכיבה על הגבעות, לשבת לשתות קפה אצל ערבי שכן, ממש כפי שסופר על הימים שעברו.
לא אשכח את הויכוחים בינינו על הענף המשקי שעלינו לבחור לעצמנו. הוא, שעבד כל השנים ברפת, לא היה יכול בשום אופן להסביר לנו למה נמשך לשם, ובכל זאת ניסה להגן על הרפת ורפתניה בחירוף נפש.
אמנון הלך למקוה ישראל ללמוד חקלאות, ותמיד היה חוזר הביתה מלא רשמים. ואוי לו למישהו מן הכדורי סטים שהיה מנסה לפתוח ביקורת ואפילו בבדיחה, על בית הספר מקוה ישראל. מיד היה קם ללמד עליו זכות ולהגן עליו, אף כי קשה היה לו בדרך כלל להתווכח עם חבריו.
הוא היה אחד מן היודעים להתמסר בכל חום ליבו לעבודה, לתחביב או לכל דבר אחר.
יצאנו לצבא, ועוד בלשכת הגיוס נפל הגורל, ומבין ארבעתנו הפרידו אותו, והוא נשלח במכונית אחרת לקלט. מיד בא במבוכה ושקע ב"מצב רוח" על שלא נשאר עמנו, אולי משום שלא היה עצמאי כל צרכו. הטירונות ואח"כ קורס מ"כים מאוד חיזקו אותו  והחדירו בו ביטחון. והנה הגיעה שעת הפרידה בגמר הקורס. כל אחד התלבט לאן ילך, את אמנון רצו להשאיר בבסיס ההדרכה, אך הוא לא הסכים והתנדב עם קבוצת בחורים לנח"ל המוצנח, ושם מצא את מקומו.
מעולם לא קיבל, אדרבא, שמח היה בחלקו, על אף הקשיים והמאמץ הגופני. פגשתי אותו כחודש לפני נפילתו. היה זה בצפון באחד המסעות. הוא סיפר לי כי מרוצה הוא ואיננו מצטער על כך שלא נשאר בבסיס ההדרכה והלך ליחידה קרבית. האמנתי לו בכל לבי. וכשם שהיה מרוצה מעבודתו, כן היו מרוצים ממנו. זאת נודע לי מפי אחד מחברי, שהיה תחת פיקודו. הוא לא רדה בפיקודיו, אלא עשה את המוטל עליו מתוך הבנה והרגשת אחריות.
עד אותו יום מר...
נפל בן יקר, שעדיין לא עמדנו כראוי על טיבו. אך כולנו מרגישים בהעדרו.
עמרם אגמון. 

אמנון בסיום יב

אמנון כפרי


מתוך מכתב של אמנון למשפחה
שלום רב לכם הורים ואחים יקרים!
ותחילה, סליחה על אי כתיבת מכתבים עד כה. פשוט אין די זמן להתפנות למלאכה זו, שכידוע לכם אינה חביבה עלי ביותר.
עמוד! כרגע הודיעו: עוד שתי דקות למסדר, אני עוזב הרגע ורץ!
שלום, חזרתי מן המסדר שארך כרבע שעה. אבקש סליחתכם על התקלה הקלה. אתם רואים אפילו כשרוצים לכתוב, אין נותנים.
לעצם העניין. החיים כאן ערים ותוססים. קצת קשה, אבל לא נורא, מתגברים. יש לנו יום יום ריצות ארוכות בחגור ומסעות מזורזים. בכל אלה מתעלה האדם בכושרו הגופני והנפשי. וכבר קרה לא אחת שבריצות נפלו חיילים, הנה אתמול רצנו ריצת בוקר כ- 4-5 ק"מ, ובשלבי הסיום נפלו חברים. אנחנו, אלה שעמדו במאמץ, הרוב המכריע, עזרנו לנכשלים. חייל שרץ לידי התחיל מתמוטט ומתוך איזה רגש פנימי שצריך לעזור לחבר, וגם מתוך הכרה מלאה, לקחתי ממנו את רובהו וכך רצתי עד הסוף. או דוגמא אחרת: ראיתי חייל נטול כוח רצון להתגבר ונופל עוד בתחילת המסע, מסע מזורז לאורך 7 ק"מ בערך. אולם מתגברים, והעיקר לא לחשוב על אפשרות של אי הצלחה, כיון שדבר זה מייאש והורס.
אמנון.










מחזור ה' נחום, אמנון, יענקלה ושמאי


אמנון עם דבורה אורי וניסן




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

אייל כפרי

עומרי הלה | 13/6/2015

אמנון כפרי ז"ל היה אחיו של ניסן  כפרי אבא של אייל  החבר שלי לבית הספר שפרירים. בכיתה י"ב הכין עליו אייל מצגת ואבא שלו ניסן הביא ספסל לבית הספר.


העתקת קישור