כניסת חברים ותושבים

יוסף רוזנברג
תאריך לידה:
10/10/1911
גיל:
בן 30 בנפלו
תאריך פטירה:
26/11/1945
תאריך נפילה עברי:
כ"א בכסלו תש"ו
מקום נפילה:
בהתנגשות עם הבריטים ב'מצור על גבעת חיים'.
מקום קבורתו: גבעת חיים מאוחד

יוסף רוזנברג נפל ב-26.11.1945

 

קבוץ גבעת חיים היה מוקף בחיילים לאלפים, בעשרות טנקים ובמאות שוטרים. מיישובי הסביבה נהרו אלפים כדי להצטרף אל הנצורים בתוך חצר הקיבוץ. החיילים האנגלים פתחו באש מול ההמון הרב שעמד מולם, וכך נורו למוות חמישה חברים וחברה אחת. והיו גם פצועים. זעם התוקפים הופנה ישירות לגבעת חיים. כוונתם הייתה לפרוץ פנימה לחפש אחר מעפילים ולעצור אותם. קבוצת שוטרים אנגלים תקפו בו זמנית את שערי הקבוץ. על הגנת אחד השערים הופקדה קבוצת מגינים בפיקודו של יוסף. בקרב פנים אל פנים הוכרע יוסף ממכת אלה בראשו, אשר הונחתה על ידי שוטר אנגלי.

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008


יוסף רוזנברג, בן חנה ויהודה

נולד ביום י"ח בתשרי תרע"ב (10.10.1911) בקימסנטמארטון, שבהונגריה. בן תשע נתייתם מאביו, שנרצח על ידי אנשי "הטרור הלבן" של הורטי. שלוש שנים התחנך אצל קרוביו, ובגיל שתים עשרה עבר לבודפסט ושם למד בבית המדרש לרבנים. עם ייסוד תנועת "השומר הצעיר" בהונגריה הצטרף אליה ופעל בה, בעיקר בהקניית השפה העברית לבוגריה. בשנת 1930, עם הפילוג שחל אז ב"השומר-הצעיר", ייסד עם קבוצת חברים את הסתדרות "נצח", והוא עמד בראשה. בשנת 1931 בא ארצה כתייר ללא רשיון עליה. הוא הצטרף למשק גבעת-חיים והוסיף לקיים קשרים עם תנועתו בהונגריה ולהדריכה מן הארץ. בקיבוץ עבד בעבודות חוץ ואחר כך בניהול הפרדס. בשנת 1933 נשלח להדריך קבוצת עולים מטראנסילבאניה ששימשה גרעין לפלוגת שער הנגב, לימים כפר סאלד. יוסף השתתף בסמינר לשליחים של "נצח" באפיקים וגילה עניין מיוחד במצב יהדות הונגריה והקדיש לה רשימות שנתפרסמו בעיתונות הפועלים. בעזבונו נמצא חיבור מקיף על תולדות תנועת הנוער היהודי בהונגריה, ועבודתו הספרותית האחרונה היתה תרגום חלקים מיצירותיה של חנה סנש. בקרב חבריו נודע כאיש משפחה מסור וחבר נאמן בעל חוש הומור המהנה עת בני שיחו. ביום כ"א בכסלו תש"ו (26.11.1945) הקיפו כוחות-צבא ישובים יהודיים בשפלת החוף לצורך חיפושים לאחר התקפת ה"הגנה" על תחנות תצפית של משמר החופים האורב לאניות מעפילים. יוסף היה בין המוני היהודים מישובי הסביבה שהתקהלו כדי למנוע את החיפושים ובאש שפתח עליהם הצבא נפגע ונהרג, עם עוד שישה מן המתקהלים. הניח אישה, בן ובת.

(חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)


מי אתה יוסף רוזנברג? / אורה נוף


אבא שלי – יוסף רוזנברג, נהרג כשהייתי בת שנתיים, במצור על גבעת חיים בשנת 1945, 26 לחודש נובמבר. לא הכרתי אותו. לא דיברו איתי ולא סיפרו לי כלום על מותו ועליו בכלל, וגם לא שאלתי... כמו רבים אחרים. אפילו באזכרות לא השתתפתי.

באלבום האישי שלי לא היתה אף תמונה עם אבא. הרגשתי מאד מסכנה במשך השנים כי למעשה עברתי טרגדיה. אז לא דיברו, ולא היה פסיכולוג. הילדים היו לפעמים מקניטים ואומרים לי - רק לך אין אבא. למזלי זכיתי באבא חורג כמו משה. כשנחום בן זוגי נפטר, היה לי חשוב שנדבר עליו ונתלה תמונה שלו. 


אני הייתי סקרנית, ועם השנים למדתי על אבי מסיפורים ומכתובים וחשוב לי לספר קצת על האישיות המיוחדת שלו.

כשההורים (משה ואסתר פינק) לא היו בבית הייתי מתגנבת לתיק העבה בארון למעלה בחדר השנה של ההורים, והייתי פותחת וקוראת בשקיקה על אבא שלי. 

בתיק היו המון מסמכים בכתב ידו. גיליתי שהוא תרגם את הספר של חנה סנש מהונגרית. הסתבר לי שהוא היה ידיד נפש של אמא של חנה סנש. כדי ללמוד על אבי נפגשתי עם גיורא סנש, אח של חנה, והוא סיפר לנו ממקור ראשון את סיפורה המרתק של חנה. במכתב של אמא של חנה סנש כתוב בין השאר, שהיא מצרפת את עובדת נפילתו הטרגית של יוסף לטרגדיה האישית שלה, ואת תמונתו החרוטה בנפש היא תשמור באהבה עד יום מותה.

עם הזמן גיליתי גם עובדה מדהימה, שסבא שלי נהרג כשאבא שלי היה בן שמונה בפרעות בהונגריה! יד הצוררים היתה באב ובבנו.

לאחר שהתייתם מאביו יוסף עבר לבודפסט, למד בהצטיינות בבית מדרש לרבנים, והצטרף ל"שומר הצעיר". יוסף אהב את השפה העברית ואף לימד עברית קבוצת תלמידים ציונים בסמינר המורים בבודפשט. הוא למעשה הקים יחד עם הנזי ברנט את תנועת נצח – התנועה הציונית בהונגריה. 

היה ביוסף הלהט הציוני לעלות לארץ ואכן ב1931 השיג תעודת עיתונאי, והגשים את חלומו, כשהוא מקווה שיבואו עוד בעקבותיו. אחד מחבריו מספר על המשפט שאמר לו יוסף: "אל לנו להירתע מפני דרך קשה, יש להצטייד לדרך בצידה רבה וביחוד בתרבות עברית, כי היא מוסיפה עידוד וכוח לכל הדרך".

יוסף המשיך לקיים יחסים אדוקים עם התנועה בהונגריה, עבד בחקלאות והצטרף לקיבוץ גבעת חיים. הוא ליווה באדיקות את הקבוצה שהגיעה מהונגריה ל"שער הנגב" ואחר כך במעבר שלהם ל"כפר סאלד".

לפני שנים רבות חוה שפע הזמינה אותי אליה לעיין בספרים שהוציאו בהונגריה על התנועה החלוצית. שם היו המון מאמרים שאבא שלי כתב על התנועה. הוא תירגם להונגרית מאמרים של ברל כצנלסון, טבנקין ובן גוריון. טלפנתי למי שערך את החוברות – משה ישראל, ונפגשתי איתו יחד עם אבנר אחי. הוא אמר לי שאני חייבת להוציא ספר על אבא שלי. ובאמת, זה מה שדחף אותי להוציא את הספר. משה ישראל אף עזר לי בעריכה. 

במוזיאון ההונגרי בצפת מצאתי המון חומר כתוב של אבא שלי. אבא התגלה לי כאיש מיוחד, איש אשכולות, שידע שפות רבות, בין השאר גם ערבית, והיה ידיד טוב של הערבים המקומיים שחיו בקרבת גבעת חיים. רביבה שמיר סיפרה לי שהוא היה יושב כל יום שעות בבית וכותב. 


ידוע לי מעט מהאירוע שבו נהרג אבי. הוא חזר מנסיעה באותו יום עם ראובן הישראלי לאירוע המכונה "המצור על גבעת חיים" שרבות סופר עליו. הקיבוץ היה מוקף בחיילים בריטים, טנקים ושוטרים. מכל ישובי הסביבה נהרו למקום אלפי יהודים. יוסף קיבל מכת מוות בראשו מאלה מידי חייל בריטי. מדג'ה זליגר שהייתה אחות באותו זמן, טיפלה בו טיפול ראשוני. כך היא סיפרה לי. לקחו אותו לבית חולים בלינסון, ושם הוא נפטר. יתכן ואבנר אחי היה עד לאסון...


מאנשים שהכירו אותו ומהכתובים הבנתי שאם אבי היה חי היום, הוא היה אישיות משמעותית, ואפילו יכול היה להיות מנהיג ולהוביל אנשים. 


כל שנה, ביום הזיכרון אנחנו נפגשים בקבר (במאוחד) עם הנכדים, ומקריאים קטעים מרגשים. למרות כל השנים, זה עדיין יום קשה בשבילי. בנות כיתתי עוזרות לי עד היום – נעה לוי, נירה פארן ודבורה חילי, דורון נבון, תמנע אופיר ודניאלה קראוס, תמר וחגי בר אילן. המשפחה והנכדים וההתמדה היומיומית בספורט מחזיקים אותי, ועוזרים לי להתמודד עם הכל.



כותבת דבורה דרכסלר, שהיא ובעלה שלמה היו חברים טובים של אסתר ויוסף רוזנברג

למראית עין, איש הקליפה הנוקשה. במה שקוראים "חֶבְרַה", לא ראוּהוּ הרבה. בתפקידים רבים לא שימש, בשיחות הקיבוץ לא הִרְבַּה להשתתף, ובמידה שהשתתף, היה בין המחרישים.

אולם הקליפה רימתה. מאחוריה הסתתרה נפש רגישה, מעודנת, אוהבת אדם וחברה. הכסות החיצונית לא גילתה אותו לרואיו, אלא הסתירה אותו מפניהם.

במבחן הגדוׂלוׂת, כולנו עומדים. בַּקְטָנוׂת – רובֵּנו נכשלים. יוסף נתגלה לי בָּקטָנוׂת דווקא.

הרי: תפוח זהב. מן הקטנות שבקטנות. כְּדוׂמֵן-שדה הם אצלנו, מאכל פָּרות.

אך אדם כי יכניס חדרך, לפתע, בהיעדרך, שקית קטנה תפוחי זהב, מהקטיף הראשון, מובחרים כולם, יפֵי-מראה, עטופים כל אחד בנייר אריזה דקיק, צבעוני – התפוח הזה, אשר בדרך כלל לִבְּךָ גס בו – הפעם תפוח זהב הוא לך בזכות החברוּת שנתגלתה על ידו.

והרי המנדרינה. היא מוגשת על השולחן, עתים במנות קטנות ועתים במנה כללית, חופשית. אין הפרי הזה בעונות הבשלתו מְיִקְרֵי המציאות אצלנו. אף על פי כן, כאשר יוסף הזמינך לבֵיתו לטעום מהמנדרינות שלו, או הביאן לבֵיתך – לא מנדרינה היתה זו, אלא מתת-חברות כֵנה, בזכות מאור פניו של הנותן בשעת הנתינה.

והרי לימון: מה פשוט מלימון ומה שוויו? עצי הלימון בפרדסנו נותנים יבולם פעמים אחדות בשנה, ומחסור בהם אין בשום עונה מעונות השנה.

אך יש ימים, ואדם מתוכנו צריך לימון, ואין להשיגו. אז היית פונה ליוסף, והוא לעולם לא יכזיב.

יוסף ומשפחתו, ילדיו, פינתו הביתית – היא פרשה המעוררת התרגשות. כל עודף האהבה והנכונות ומרץ העשייה שלא מצא לו שדה פעולה, הושקע בחוג משפחתו. עתים נדמה היה – למענם, רק למענם הוא חי. ופינה זו סעדה אותו, עודדה את רוחו בכל שעה קשה. כאן מצא נוחם.

לא אחת הסבנו לשולחן ומעל תקליטי פטפון נשמעה מוסיקה קלאסית. וכאשר קשתה עלי המוסיקה מִלהבינה, היה יוסף מְפַרשַהּ, מַסבִּירהּ, מְנַתחהּ. הוא לימדני להבין וגם להתלהב.

הוא שאמרתי. הקליפה החיצונית לא גילתה, אלא הסתירה אותו מעיני רואיו.


יוסף רוזנברג, זכרונו לברכה, היה אביו של אבי

אבי היה בן 8 כשאביו נרצח, ואין לו כמעט זכרונות משותפים שלהם משנות ילדותו, השנים שלפני הרצח.

אין לו גם הרבה זכרונות מהימים שאחרי הרצח.

הקושי היה רב, האובדן היה עצום וההתמודדות היתה קשה. לכולם.

לא שיתפו. לא סיפרו. שתקו.

סבתא אסתר האהובה לא סיפרה לילדיה על חייו של יוסף אביהם, ולא על מותו.

הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפור חייו היה בעבודת השורשים שלי. סבתא ישבה איתי וסיפרה לי על שורשיו ההונגריים של יוסף ועל הטרגדיה האישית שלו – כשאביו יהודה, נרצח בשל יהדותו, ע"י כנופיה פאשיסטית, באחת מהמתקפות שארעו כנגד היהודים בהונגריה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. יוסף היה בין 9 כשהתייתם מאביו.

כשהתבגרנו, נסענו לחפש את השורשים שלנו בהונגריה. שם, בעמק הטיסה, בכפר מולדתו של יוסף – קומסנטמארטון, התרגשנו למצוא, ממש בכניסה לכפר, את מבנה בית הכנסת, שהיה הרוס ונטוש, אך במקום בולט ומרכזי עם מגן דוד מתנוסס בחזיתו. 

בכפר זה, שהכיל כשלושים-ארבעים משפחות יהודיות בשנות השלושים במאה הקודמת, שהיוו את האינטילגנציה של הכפר, לא נותרו יהודים.

בקושי רב הצלחנו לאתר את בית העלמין ובתוכו מצאנו מצבה גדולה, הנושאת את שם משפחתנו שכתוב בעברית – רוזנברג.

באותו סיור שורשים ביקרנו גם בבודהפשט, בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש לרבנים, שיוסף הנער נשלח לשם ללמוד ולקבל השכלה. 

בית מדרש זה נוסד לשם הכשרת מנהיגים הונגריים לעם היהודי. 

בביקורנו בבית הכנסת, לא ניתן היה שלא להתרשם ולהתרגש מגודלו ומיופיו. גם הסיור בבית המדרש השאיר אצלי רושם רב.

יוסף נודע כאחד התלמידים הטובים של בית המדרש, חרוץ וסקרן. ידיעותיו היו רבות ועמוקות ושם הוא נחשף לראשונה לרעיונות התנועה החלוצית, רעיונות שהלכו והתגבשו לכדי מעשה - עליה בלתי לגאלית והגשמה חלוצית בארץ ישראל.

אחרי שהגיע לגבעת חיים מאוחד, החל ללמוד את עבודת האדמה שהיתה חדשה לו, והמשיך בפועלו המסור והחשוב בשמירת הקשר 

עם הנוער היהודי ההונגרי ולהכשיר את הדרך גם לעלייתם ארצה.

אבא לא זוכר לספר, אבל לפי המסופר מפי חבריו של יוסף, הוא היה בעל משפחה למופת ואב מסור ואוהב. הוא אהב לבלות עם משפחתו והקדיש הרבה מזמנו לילדיו, אבנר ואורה.

מהסיפורים של החברים למדנו, שיוסף אהב מוזיקה קלאסית, אהב לחיות בשלום עם סביבתו, היה אדם צנוע ותמיד נכון לעזור. 

אלו תכונות שאני מכירה היטב מאבי, ולמרות הטרגדיה המשפחתית והעדרו של יוסף מחייו של אבי, ניכר שיש דמיון בינהם.

דווקא הידיעה שיוסף הסתדר מצויין עם שכניו, שלט בשפתם, כולל טורקית וערבית וגם אנגלית ורכש לו מעמד בקרבם, אינה הולמת את העובדה שאלימות ברברית ותוקפנית מצד האנגלים, היא שקטלה את חייו.

יהי זכרו ברוך.

רויטל ימין


שכני 

רגיל הייתי לפגשו בוקר בוקר עם צאתו לעבודה, נועל נעליו לפני דלת חדרו ומברכני לשלום.

תמיד היה הראשון לברך ומעולם לא עלה בידי להקדימו. את ברכת השלום היה משמיע בלחש, שמא יעיר את דיירי הבית השקועים עדיין בשנתם. מאותו הטעם היה מתרחק מן הבית לאט ובזהירות.

וכמנהגו ביום חול מנהגו גם בשבתות בשעות שלאחר הצהריים וכן בימי מנוחה אחרים, לבל יפריע את מנוחת שכניו. היה שומר על יחסיו עם השכנים שמירה מעולה ונוהג כלפיהם כבוד ואדיבות.

משהגיע תורנו לעבור מן הצריפים לבתים הקטנים, והמקום החדש עודו מגובב שיירי הבניין, השקיע יוסף עמל רב לניקוי המקום וליצירת פינה נעימה ותרבותית. אז העליתי בפניו תכנית לשיפור וסידור גינה ודשא. מיד הביע את נכונותו להשתתף בביצוע התכנית. ערב-ערב, ובימי מנוחה גם בשעות היום, היה עמל איתי על הגשמת התכנית, נכון תמיד לכל מה שידרש.

מעולם לא הסכים כי אעבוד לבדי, גם כאשר שב לאחר יום עבודה קשה בפרדס, וראני עושה במלאכת-השיפור – מיד הצטרף אלי. ואם קרה, שהשכמתי באיזו שבת לעבוד בגינה היה בא בטרוניה עלי על כי נמנעתי להעירו בשעה מוקדמת. רגיש מאד היה לעניין זה ולא ויתר על מתן חלקו המלא. עתים קרה, שהעבודה בגינה נעשתה רק על ידי מפאת טיבה של העבודה שלא הניח מקום אלא לאיש אחד בלבד. יוסף לא ידע אז מנוחה לעצמו, ומשראה שהדבר נמשך ימים רבים הלך להנהלת החשבונות וביקש להעביר לזכותי אחד מימי החופש שהגיעו לו מסידור העבודה. הוא לא הרפה ממני, עד כי שכנע אותי לקבל את היום הזה תמורת הערבים שעבדתי לבדי בגינה המשותפת. גישתו זו היתה רצינית וכנה. למרות מחלת האולקוס שהציקה לו מאד לא חס על עצמו ועל בריאותו. לעתים קרובות ראיתיו סובל ממחלתו, אולם הוא נשא את סבלו בשקט ומתוך התאמצות לבל ייפגע כושר העבודה שלו

את חובתו לחברה היה ממלא ביושר ובנאמנות והיה נענה תמיד לקריאתו של סידור העבודה. הייתה, למשל, תקופה שכיתה א' נצרכה לעזרה בערבים ובשבתות, יוסף היה נענה בכל מקרה שפנו אליו. היתה בו תכונה של נכונות לסייע לזולת. לא אחת הוטרד ע"י חברים בבקשות לכתוב בשמם דבר-מה  בעברית או לתרגם להם משהו והוא מילא תמיד את רצונם. לאחר סיימו את שעות עבודתו היומית הוא ניהל את כל חליפת המכתבים של תיאטרון-הבובות, עסק בתרגומים מהונגרית לעברית ומעברית להונגרית והיה נוטל על עצמו כל תפקיד כתיבה בפשטות וטבעיות כאדם העושה חובה נעימה ומוצא את סיפוקו במילואה.

ערב ערב היה יושב על הדשא שלפני חדרו צמוד לשולחן הירוק וכותב. מעטים ידעו מה כתיבתו ומה גנוז בחבר צנוע זה. איש הספר היה ויודע שפות. מפי הפועלים הערבים בפרדסי "הדריה" למד את הערבית המדוברת ומספרים את קריאת השפה והכתיבה בה. היה קורא קבוע של "חקיקת-אל-אמר" העיתון הערבי של ההסתדרות, ומפיצו בין ערבי מנשיה. ערבי הכפר חיבבוהו וכיבדוהו. גם אנגלית למד בחריצות והיה בין מקבלי פני החיילים האנגלים שהיו מבקרים במשק.

כשבאה עליית הנוער מטורקיה וחלק מהם סודר לעבודה בפרדס, היה יוסף לומד את השפה הטורקית מפיהם. היה אוהב לקדם את חברי הנוער  בברכה, פתגם או הלצה בשפתם ולבדחם בדיבורו הטורקי. היה משתדל לקרבם, לבטל את המרחק ביניהם לבינינו , פרי מוצא שונה, תרבות שונה והבדלי-גיל.

תמיד היה מבקש לחיות בשלום עם כל החברים. על אף עצבנותו שלקה בה עקב מחלת האולקוס היה כובש את עצמו ונמנע ככל האפשר מלהתפרץ כנגד אחרים. לא אחת ראיתיו בכך. 

אהב את הפינה המשפחתית, חבר נאמן ואב מסור. הרבה מזמנו הקדיש לילדים, ליצירת אוירה חמה ונעימה להם בחדרו. שכני היה, רק מחיצת-קיר הבדילה בינינו. ראיתיו יום יום והוא תמיד שקט, תמיד אדיב. איש העבודה, צנוע בהליכותיו, נזהר מפגיעה באחרים, מוכן לעזור לכל דורש.

באדם זה פגעה יד המרצח, בו ראו סכנה לשלום הארץ. אשר עוללו לו ולנו לא נשכח לעולם.

ישראל כ"ץ 



בהאלם שפתך

מקל-שוטרים מטומטם עקר מידך לעולמים את הנשק של איש-השלום: מעדרך וקולמוסך.

שוב לא אראך עוד יושב בפתח ביתך כפוף על גבי דפי-נייר ארוכים מלאים שורות-כתב צפופות. עתים היה זה מאמר, עתים תרגום משפה לשפה ומעולם לא ראיתיך משתמש במילון. וכאשר קרה המקרה ולא הצלחת למצוא את הביטוי הנכון למושג הלועזי לא הרפית ולא וויתרת. ימים על ימים ביקשת אחריו, הן כה היו דבריך: "כל מלה משקלה וטעמה עמה ועלי לתור אחריה עדי אמצאנה". חשבת בעברית, אך בנקל רכשת לך שפות אחרות: עם הערבים דברת ערבית, עם הנוער הטורקי – טורקית. כל שפה זרה משניסית לדבר בה, החילות ללמוד אותה.

לעתים קרה ודברנו בחדר-האוכל הונגרית. מי-שהוא מהחברים כעס או לעג. אותי היה הלעג מרגיז ורמזתי לך על כך שהאנשים מחליפים את הגורם בסיבה והרוח – רוח הלשון בה משתקפים אלפי שנות חיים – מזדהה אצלם עם נושאיה, אשר אפשר ויעברו מן העולם ללא זכר. "הנח להם" – ענית. המילים אינן חודרות אצלם מתחת לשטח המוח. אין הם חשים את המקור הקדום, את ההתפתחות הסמלית ונושא התרבות שבכל שפה. אני, למשל, חושב בשפה העברית. למוחי זו הקרובה ביותר, אך עם לבי אוכל לשוחח אך בשפת האם. ומה פלא בדבר? המלה, "שפת האם" רוויה אהבה שאינה תלויה בדבר, אתה חש בה את טעמו של המזון הראשון שאדם טועם אותו והיא מעלה בזיכרוננו את התמונות הראשונות המחברות אותנו לחיים. אדם שאינו חי את ההרגשות האלה מתחת לסף הכרתו, אינו ראוי שתתרגש בגללו". 

היתה זו ההזדמנות היחידה ידידי, בה דברת אודות לבך. אנשים המדברים בלחש אינם נוהגים לפרוש את הרגשותיהם קבל עם. ואתה התביישת לחלל את רגשותיך הפנימיים ביותר.

עתה עמד מדפוק לב זה שגילה את עצמו לעיתים כה נדירות. נאלמת, והקדמתנו בדרך שאפשר וכולנו נלך בה אם מקל-משטרה מטומטם יאלץ אותנו – פועלים שלווים – ליהפך גבורים בקרב כפוי עלינו ע"י כוח מצר צעדינו.

יוסף אנגל


המצור על גבעת חיים


ערב יום הזיכרון תשע

ערב יום הזיכרון תשע"ח (2018) הוקדש ליוסף, גלעד ידיד ואברמל'ה קורין



יוסף רוזנברג עם המשפחה



וסף רוזנברג עם אסתר ואבנר



יוסף רוזנברג עם אסתר ואבנר



יוסף רוזנברג עם אסתר אבנר ומעדר



יוסף רוזנברג עם אסתר אבנר וגן הילדים



יוסף רוזנברג עם אבנר



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור