כד וצבע[1]
אלכס קרמר, גור ענבר, גליה פסטרנק, ג'ניפר ברלב, דוד קראוס, טלי קלנר גזית, יהושע זיו, יעל כנעני, יערה אורן, מאירה אונא, מוניקההדרי, מיכל אלון, מעין בר, נורה פורת, נורית גור לביא (קרני), עינת רבינא, עמית קבסה, רוני בילר, רחל ארזי
התערוכה מפגישה את עבודותיהם של תשעה עשר אמניות ואמנים המשלבים ביצירתם שני ערוצי ביטוי – קרמיקה וציור.
צירוף זה נוכח בגוף יצירתם של אמנים שונים, החל מהעת העתיקה עד לימינו. בין הדוגמאות המפורסמות במאה ה-20 ניתן למצוא את כלי הקרמיקה המצוירים של פבלו פיקאסו והנרי מאטיס. השילוב בין העבודה בחימר לבין הציור על הכלי היה עבורם אפיק הבעהמקורי, משוחרר ובעיקר אינטימי. זירה שאיפשרה להם להתנתק מהכבלים המחמירים שהכתיב הציור על הבד ובנוסף את החופש ל"שחק" עם צבעים, חומרים וסגנונות. בתולדות האמנות הישראלית ניתן למצוא לא מעט דוגמאות לשילוב זה ממניעים אמנותייםשונים. אהרון כהנא ומרסל ינקו, חברי "אופקים חדשים", יצרו כלי קרמיקה מצוירים כדוגמת צלחות, מגשים, ספלים אגרטלים וכיו"ב. חוהסמואל מ"האמהות הגדולות" של הקרמיקה בארץ, הייתה בראשית דרכה גם ציירת ושילבה לכל אורך הדרך בין הקרמיקה לציור.[2]
אריחי חדר האמבטיה שצייר יחזקאל שטרייכמן בביתו, לאורך שנים רבות, הן דוגמא לשילוב שעושים אמנים בין שתי הפרקטיקות. עלגבי האריחים הופיעו דמויות מהמיתולוגיה, נשים ערומות, נופים קדמונים ומוטיבים של ים, המצביעים על פן פיגורטיבי ונרטיבי ביצירתושל שטרייכמן שהיה מאבות המופשט הישראלי. וכפי שאומרת כרמלה רובין: "כנראה ההשתעשעות בקרמיקה פיצתה אותו עלההתנתקות מהעולם הפיגורטיבי, זה היה תחום שבו היה יכול לשחק, בדיוק כמו שפיקאסו עשה".[3]
התערוכה הצנועה בגלריה שבגבעת חיים איחוד מבקשת להאיר על תחום יצירה ייחודי זה בנקודת הזמן העכשווית, שניכר שזוכה כיוםלעדנה מחודשת. הרחבת האופציות המטשטשת את הגבולות בין החפץ ככלי שימושי, לבין מעמדו כאובייקט אמנותי, מקרבת את הצופהואפילו
