תמר רז לנג
.jpeg)
- כא טבת, תשפ"ג
21/01/1935 - 14/01/2023
על קברה של תמר
כתבה על פי סיפור חייה נעה לוי
תמר נולדה ב – 21.1.2035 – בשבת תהיה בת 88.
הוריה הגיעו מפולין ב-1929 כשהם כבר נשואים, היו פעילים ציונים בוורשה ויחד היו ממקימי קיבוץ שריד.
סיפור 88 שנותיה מתחיל בהיותה בת ימים אחדים בלבד. אביה שעבד בבניין בחיפה, הבטיח לאישתו, שזה עתה ילדה את ביתם הבכורה, להגיע הביתה אחרי העבודה. היה קר מאד וגשם ירד, תחבורה הייתה רק עד נהלל, הוא הלך בחושך ובקור, חלה בדלקת ריאות (אין פניצילין) ואחרי שלושה שבועות בבית חולים – נפטר. אימה שנכנסה לדיכאון התקשתה לטפל בתינוקת.
האבל המתמשך, השתיקה, רגשות האשמה, ליוו את ילדותה – לדבריה כמו ענן שחור.
תמר רז לנג בילדותה בקיבוץ שריד. צילם: ורנר רוטנברג
ארכיון שריד
דרך התמודדותה של אימה הייתה בלמדנות ובעסקנות, ולאורך רוב שנות חייה צעירים של תמר, היא הייתה מגיעה לקיבוץ רק בסופי שבוע.
תמר 1944. ארכיון קיבוץ שריד
תמר זוכרת – בקיבוץ של השומר הצעיר של פעם, חיים מלאי עניין ופעילות, זוכרת טיולים, מעשי קונדס ומרד, מחנכים משמעותיים, הווי של חיי חברה בקיבוץ. לאחריהם צבא, במודיעין של גולני, עבודה בקיבוץ, ובת 25 יצאה ללימודי הוראה באורנים.
תמר בשורה הקדמית שניה משמאל. בטיול עם נערי קבוצתה לפיד. ארכיון קיבוץ שריד
אחרי שלוש שנות הוראה הבינה שלא זה מה שהיא רוצה ויצאה מן הקיבוץ (אימה כבר עזבה כשהייתה בכיתה י"א). קודם שנה בפריז ומשם לתל אביב.
בתל אביב החלה דרכה העיתונאית, היא הייתה כותבת, סגן עורכת ועורכת לשונית ב"חותם", ב"על המשמר", "בקיבוץ", ומאוחר יותר גם ב"בתוכנו". ובניגוד למקובל באותם ימים וברוח הנחישות שבה, החליטה להיות אם חד-הורית. ולירון הפציע לחייה.
אחרי כשלוש שנים, ב-1977 בערב מאי נעים, הגיע טלפון מפטר. ב-46 השנים בגבעת חיים, התקשתה להרגיש שייכת, לא מצאה קבוצת תמיכה, או קשר חברתי משמעותי – עוד כאב שליווה אותה תמיד.
עם נפילת לירון – בנה יחידה האהוב, נראה שסאת הסבל גדשה. אבל כוח ההישרדות הישן עם האופי הלוחמני, יכולה לקחת עזרה (גם ממשרד הביטחון, גם מרעיה בר-אדון), כשפטר והילדים לצידה, עם הביטוי שמצאה לכאב בציור ובגינון – כל אלה עמדו לרשותה והיא לא נשברה.
כשקוראים את קורות חייה כפי שסיפרה לחנוש – מתבלבלים. כמעט בכל עניין ונושא שהיא מאירה יש יותר מצד אחד. תמיד מתקיימים שני נראטיבים שונים זה בצד זה:
ילדה נערה פעילה, משולבת ומשפיעה, לצד בדידות, חיפוש בית, אכזבות וכעסים. האמא – שרוב חייה עד בגרות איננה בבית – אם נעדרת. היא אוהבת, מפנקת ודואגת, זו ידיעה נוסכת ביטחון, אך עם חורים של אכזבה וגעגועים.
ילדה קטנה, יתומה, לבדה, שידעה תמיד להיאהב, להבליט את כישרונותיה ויופיה. נעורים תוססים, גם מסעירים עם אופי הרפתקני, נועז ולוחמני שעומד על צדק ועקרונות ומעורבות בכל דבר, לצד מופנמות, צורך לרצות וחוסר ביטחון, לדעתה – בגלל יתמותה הלא מדוברת.
משפחה קטנטנה, מיותמת וחסרה, אך כמות הדודים והדודות בהחלט היו שם בשבילה בתקופות שונות ובתפקידים שונים בארץ ובחו"ל, היא מרשימה ביותר (אחות אביה ובעלה היו שכנים כל השנים ובתקופת המוסד היו בית בשבילה).
בזוגיות עם פטר. פטר העניק לה בית, משפחה, שייכות, עוגן, גם נסיעות רבות שכל כך אהבה... אך היא לא הצליחה לעמוד על שלה, על דעתה ולרוב הייתה מרצה. החוויה הפנימית הראשונית, למרות חיים פעילים, הקרינה על אישיותה המורכבת. גם בזקנתה – אחרי מותו של פטר, הייתה תמיד מוקפת ספרים, עיתונים, מאמרים, דעות ובלי טלוויזיה... אך כשבאתי לבקר, יצאה ממנה "הילדה הבודד, מכמירת הלב – תבואי שוב, את כבר הולכת? אין לך מושג כמה טוב לי כשאת באה...
.jpg "תמר רז לנג יצירה")
תמר ידעה כבר כשנה שלא תאריך ימים, היא כאילו לא הוטרדה מזה, אך מידי פעם אמרה – "אני עוד לא מוכנה", "עוד לא מתאים לי", ולא לפני הרבה ימים – "אני לא רוצה למות". מי יודע על מה חשבה בימים האחרונים כשרק שתקה ובהתה. אני מאמינה שהראש בפנים עוד עבד, והייתי רוצה לחשוב שהעבירה בראשה את הנראטיב המיטיב שבחייה.
תמר.
התאספנו כאן היום להיפרד מתמר בדרכה בהתאם לבקשתה.
כשתמר ולירון שהיה בן 3 הצטרפו למשפחה, בני ואני היינו בוגרים ודורון היה בן 8.
תמר שהיתה חלק מהמשפחה שלנו שנים רבות היתה כמהה למשפחה שלא היתה לה ונפגשה עם המשפחה הקטנה שלנו שהיתה מלאה בקשיים בכאב ובחוסרים משלה… וזה לא היה פשוט לפטר, לתמר ולכולנו.
עם השנים לירון הפך לאח שלנו. נפילתו טלטלה את כולנו וכמובן את תמר שהתמודדה בדרך ראויה להערצה עם המציאות הנוראה.
אנחנו התבגרנו ולמדנו לחיות כולנו ביחד בכבוד, קבלה ודאגה הדדית. קיבלנו את הכאב שכל אחד הביא איתו. ובדרך הלנגית הלא כל כך רגילה, למדנו כולנו לחיות כמשפחה.
תמר היתה חלק מאיתנו ומחיי ילדינו, אהבנו את השקט, החכמה והידע שלה, את יצר הוויכוח התמידי, הקונספירציות, את הנטייה שלה לחפש את האמת האבסולוטית בכל דבר, את אהבת הספר, המילה הכתובה, התשבצים, את הנדיבות הגדולה שלה, ההסתפקות במועט והצניעות.
נתגעגע לימים היפים, לוויכוחים הבלתי נגמרים להומור, לארוחות, לחופשות הסקי, ולערמות הצ'יפס שכל כך אהבה, ל "שאו שאו שאו " (SHAU SHAU SHAU ).
תחסרי לנו מאוד תמר.
כתב ערן לנג
תמר.
45 שנה היית חלק מחיי.
נפגשנו לראשונה שאני ילד בן 8 ואת החברה של אבא ויש לך ילד לירון בן 3.
עם לירון היה קל, ילד אהוב ושובב ונהפכנו לחברים-אחים.
איתך תמר זה היה שונה.
כעסתי על עצמי ועליך שלא צלחנו ליצור קשר רגשי אמהי במשך ילודי ונעורי.
בבגרותי סלחתי, השלמתי והערכתי מאד את האופן שגידלת אותנו.
ואז לירון נלקח מאיתנו,
וכל אחד נפל לתהומות.
הצלחנו לקום כמשפחה, שגדלה והתרחבה.
תמר
תודה לך על אהבת המילה העברית, אהבת הארץ ונקודות המבט שלך על העולם.
נוחי על משכבך בשלום.
כתב: דודו לנג
מספרת בלהה וקסלמן
כשאני חושבת על תמר אני נזכרת, ביום בו
נכנסה לדואר, בפנים נפולות נראתה עצובה, ואז ממש בזהירות שאלתי אותה "תמר את רוצה
חיבוק?" והיא עונה "כן בטח".
התחבקנו קרוב, חזק ללא מילים, ומאז כל
מפגש שלנו היה ללא מילים, עם לב פתוח המון קירבה, וכמובן חיבוק חזק וחם.
בתקופת הקורונה, כשכולם שמרו על ריחוק,
ונפגשנו כל אחת חיבקה את עצמה.
תמר עכשיו אני מחבקת אותי ומחבקת אותך.
תמר רז לנג
אהבה את המילה הכתובה וחתרה לאמת האבסולוטית
זמן קיבוץ 26.1.23
מירב ראון
הלכה לעולמה תמר רז לנג מגבעת חיים איחוד שערכה את "חותם" ו"על המשמר"
נולדה כתמר רוזנפלד ב-1935 בקיבוץ שריד לשני הורים שעלו מפולין טרם מלחמת העולם השנייה והצטרפו למייסדי המקום. לאחר המלחמה גויסה אימה על ידי הסוכנות ועסקה בהוצאת ילדים יהודיים שהוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות. אביה של תמר נפטר ממחלה כשהייתה ילדה צעירה. התחנכה בחינוך המשותף בקיבוץ של השומר הצעיר, תקופות ממושכות ללא האב שנפטר וללא האם שנעדרה לתקופות ממושכות, כפעילה של הסוכנות מאוחר יותר פעילה של התנועה.
לאחר הצבא שינתה תמר את שם משפחתה ל-"רז". היא עבדה בקיבוץ, יצאה ללימודי הוראה באורנים ושימשה מספר שנים מורה ומחנכת במוסד החינוכי.
היא יצאה לשנת חופש לתל אביב ולמדה באוניברסיטה, נסעה לדודיה בצרפת וכשחזרה ב-1972 החליטה שלא לחזור לקיבוץ והתגוררה בתל אביב. בתקופה זו עבדה ב"על המשמר" כעורכת לשונית וסגנית עורך.
היא עבדה בעיתונים "חותם" ו"על המשמר" עד אמצע שנות ה-80.
לגבעת חיים איחוד הגיעה בשנת 1977, עם בנה לירון שהיה בן פחות משלוש. היא נישאה לפטר לנג, אלמן עם שלושה בנים. הקליטה בקיבוץ לא הייתה פשוטה עבורה.
תמר אמרה על עצמה בראיון: "היו בי תמיד שני קטבים – מצד אחד להיות ילדה טובה, ומצד שני מרדנות שלא לקבל חוקים וסמכות. וזה תמיד היה מקום להתנגשות עם הקיבוץ וההליכה בתלם".
בנה לירון נהרג במהלך שירותו הצבאי בלבנון.
לפני שלוש שנים הלך לעולמו פטר, בעלה.
כבר כנערה העידה על עצמה כחובבת טיולים וילדיו של פטר מספרים שגם כאישה בוגרת אהבה לטייל. עם השנים ירד הכושר הגופני שלה ולפני כשנתיים בבדיקות התגלתה בעיה בלב. על אף המלצות הרופאים החליטה לעשות ניתוח להחלפת מסתם ומרגע הניתוח הידרדר מצבה הבריאותי. לאורך השנתיים קיבלה טיפולים שונים בבתי חולים ובבית עד לפטירתה בשבוע שעבר.
ערן, בנו של פטר, ספד לה:
"נפילתו של לירון טלטלה את כולנו וכמובן את תמר שהתמודדה בדרך ראויה להערצה עם המציאות הנוראה. התבגרנו ולמדנו לחיות כולנו ביחד בכבוד, קבלה ודאגה הדדית. קיבלנו את הכאב שכל אחד הביא איתו.
תמר הייתה חלק מאיתנו ומחיי ילדינו, אהבנו את השקט, החכמה והידע שלה, את יצר הוויכוח התמידי, הקונספירציות, את הנטייה שלה לחפש את האמת האבסולוטית בכל דבר, את אהבת הספר, המילה הכתובה, התשבצים, את הנדיבות הגדולה שלה, ההסתפקות במועט והצניעות. תחסרי לנו מאוד תמר".
לבקשתה, נשרפה גופתה של תמר ואפרה למרגלות קברו של בנה לירון בחלקה הצבאית בבית העלמין של גבעת חיים איחוד.
התחלתי לצייר אחרי שבני לירון נפל (1995, לבנון) הרגשתי שאם אוכל ליצור דברים יפים, תהיה לי מעט נחמה. באותה עת עבדתי במשתלה שבה שזרנו זרים בצירופים של פרחים שונים, אבל לא היה לי די בזה. כך הגעתי אל רעיה בר-אדון, אמנית ומטפלת באמנות, ומאז היא מלווה ומדריכה אותי.
אחרי התנסות בכמה סוגי ציור התבייתי על צבעי אקריליק. הם אמנם אינם אצילים כמו צבעי השמן – שהרי הם סינטטיים – אבל יש מהם מגוון עצום ואפשר ליצור עוד ועוד גוונים. התחלתי לצייר על נייר (בעיקר בריסטול) ובהמשך עברתי לבדים. רעיה מכנה את דרך עבודתי "ציור אקספרסיבי, תיור שמתחיל בכאוס ולאט לאט מקבל את המשמעות שלו, תוך התלבטות והכרח לבחור את הנכון", את מה שנכון לי באותה שעה.
בדרך כלל אני מתחילה במריחת שכבה של צבע על הבד. לעיתים רחוקות אני באה עם ידיעה מה, או לפחות באיזה מגוון צבעים אני רוצה לצייר. לאחר שמרחתי את השכבה הראשונה, אני מתבוננת בה היטב והיא כאילו מתעוררת ומתוכה יוצאים דברים. פתאום מצייצת לי מעין-ציפור, מחייך אלי מעין-פרח או זועקת דמות אדם, ואני נוטלת מכחול דק יותר ומתחילה להבליט את הדברים, "להוציא" אותם מתוך הכאוס.
"זהו תהליך של בריאה חדשה", אומרת רעיה. "ההנחה האינטואיטיבית-ספונטאנית מאפשרת מפגש עם חומרים מהעולם הפנימי: הארגון והסדר מאפשרים להכיל אותם ולהיבנות מהם". לעיתים אני מגיעה עם הרבה כעס בלב. מורחת באמצע הבד כתם שחור ומקיפה אותו בקרני צבע אדומות-דם או צבעים קודרים אחרים. עצם מריחת הצבע מרגיעה אותי קצת, ואז אני מתחילה לעדן את הרושם הקשה. לפעמים בסופו של התהליך מתקבלת ממש " עוגת קצפת" אבל זה לא קורה הרבה. בדרך כלל אני נעצרת איפה שהוא באמצע.
תמר רז
מתוך עיתון "הקיבוץ" 24.04.2007
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!