תלמה קרני
- טו בשבט תשפ"ב
24/05/1939 - 17/01/2022
תלמה קרני – סיפור חיי
פגישות עם תלמה בחורף 2011 חנוש מורג
השבוע לא עבדתי הרבה, יום אחד נסעתי לרופאה שלי, ויום אחד נסעתי ליגור לבקר. כשאני רואה את הכרמל, את הוואדי היפה פשוט אפשר להשתגע מן הנוף. אני ממש מרגישה ערגה. כמו בשיר של יורם טהר לב 'ההר הירוק תמיד', זה בדיוק ככה. היה הר אחד ירוק, שם היו פרחים תמיד, שם קטפנו פרחים בשבתות, רקפות, כלניות, נרקיסים, מה לא? וההר השני היה חשוף, משום מה. הוא התכוון להר הירוק, כלומר היה גם הר לא ירוק, זה שהיה חשוף, עם סלעים וקוצים. ואדי יגור הוא מקסים, יש שם צמחיה טבעית של עצי חורש ופרחים, וכל זה עובר בתוך יגור. מעל הוואדי בנו לאורך הוואדי שלושה גשרים, מקסים. אני מתגעגעת לנוף הזה.
היה לי באמת שבוע עמוס. וחוץ מזה גם הייתי צריכה לנקות את הבית, להתארגן. אין לי זמן. בינתיים אני מנקה לבד את הבית, אבל אני רוצה לקחת עזרה. אני כמעט ולא שוטפת, אלא בעיקר מנקה טוב את השטיחים ומטאטאה, אני לא מלכלכת הרבה. בעיקר אני צריכה לנקות את האבק. אני משתדלת שיהיה מתוחזק. אומרים שהבית שלי מאד יפה. אני אשמח אם תבואי, בעיקר כדי להראות לך את מה שסבא שלי עשה, ואת התליון שהוא נתן לי. את לא חייבת להזמין אותי אלייך, אני לא יודעת אם אני כל כך חברתית, אני לא טיפוס מעניין בדרך כלל...
נולדתי ב- 24 במאי 1938. אני זוכרת את עצמי מגיל שלוש וחצי. התמונה שיש לי בזיכרון, כאילו זה קרה אתמול, היא כשנולד אחי, שלמה, ואבא שלי לקח אותי לבקר את אמא בבית היולדות בחיפה – 'מולדה'.
שם משפחתנו 'קרני' - עברות של השם הלועזי שלנו. אני הצעתי את השם קרני. הייתי בערך בת 10, עשינו כינוס משפחתי ובו דנו בשם עברי למשפחה.
אמא תמיד דאגה שהבית יהיה מטופח. היא תמיד התייעצה איתי איך להעמיד את הרהיטים, היינו מקדישות לכך זמן. אני קיבלתי ממנה את היחס לדברים יפים. אבל אז, לא היה הרבה כסף, לכן גם לא היו הרבה חפצים. הבתים היו הרבה יותר צנועים ממה שהיום, הם לא רכשו כמעט כלום. מה שכן, תמיד היו וילונות, שטיח יפה.
הייתי תלמידה מאד טובה, גם בזכותו של אבא, הוא לימד אותי לקרוא. זה היה לא פעם על חשבון המשחק עם הילדים. הוא לקח אותי מן המשחק, ואמר לי שעלי ללמוד לקרוא, הוא לימד אותי בשיטת החדר. בכיתה ד' כבר לא היו לי בעיות כתיב, כתבתי בלי שגיאות, ותמיד אהבתי לקרוא. את זה ירשתי מאבא, הוא מאד אהב לקרוא.
אם יש בי ניצוץ דתי זה מן הסבא שהיה מאד דתי.
סבא נפטר כשהייתי בת שמונה. הוא היה אדם מאד כל-כך משמעותי עבורי, שזה לא ייאמן. גם היותי מאמינה קשור לכך. הוא וסבתא הגיעו לארץ אחרי שכבר נולדתי. ממש לפני פרוץ המלחמה. אני זוכרת את עצמי קטנה משחקת עם הילדים בבית הכנסת, רצנו והתרוצצנו כשהזקנים התפללו, ואני זוכרת איך הוא רץ אחרי, הוא תמיד נתן לי הרגשה שהוא אוהב אותי, הוא ידע כנראה לזהות את הצורך שלי באהבה, תמיד היה בי קצת עצב, אני תמיד הייתי ביישנית נורא. הוא אהב אותי כפי שסב אוהב את נכדיו. כשסבא נפטר הייתי ילדה בת שמונה. כשסיפרו לי שהוא נפטר הרגשתי שמשהו מת לי בחיים. הרגשתי שחרב עלי עולמי. התאבלתי עליו נורא, והייתי עצובה נורא. אבל החיים המשיכו.
אבא שלי היה במיעוט שעזב את יגור כי הוא היה מפא"יניק. הנה הגיעו בסך הכל שבע משפחות, ומתוכן ארבע משפחות חזרו אחר כך ליגור כי הן לא נקלטו. הקשר עם יגור נשמר, אבל לא מאד חזק. אני אוהבת לבוא לשם. היו כמה דמויות שאני ממש זוכרת מיגור, יהודה שרת, למשל. הייתי אחת מן הילדות שהוא בחר וקיבל למקהלה שלו. הייתי תמיד מאד מוזיקלית והייתה לי שמיעה טובה.
התחלתי את גיל ההתבגרות עוד ביגור, ושם עדיין לא היו יחסים פתוחים בין הבנים והבנות, ואני תמיד הייתי סגורה, בעיקר כשהייתי בחברת בנים. כשהגעתי לקיבוץ החדש, לגבעת חיים, האדם הראשון שהפגישו אותו איתי היה דווקא בן – דן שגיא. זה היה נורא עבורי. אמרו לי להכיר את בן הכיתה שלי, הוא הגיש את ידו ללחיצה ואני לא ידעתי מה לעשות. הוא היה נחמד אלי, לאט לאט הכרתי גם את ניצה קראוס, שקיבלה אותי והיינו קצת חברות. היא עשתה לי הכרות עם עצי הפרי של הקיבוץ, כמו עצי הגויאבה. מאד התקרבנו אחת לשנייה. גם קצת עם יוכבד צור, ואחר כך גם עם רחל נחמני, עם רביבה שבזכותה היו לי תקוות לגבי הקיבוץ החדש.
מחזור ג, תלמה שישית מימין
לאבא היה קשה להיקלט כאן, גם בגלל שהוא היה בעל אופי קשה, אבל גם בגלל שזה היה אחרי שאבישי נולד. אבישי נולד עם תסמונת דאון בשנת 1949. ההורים קיבלו זאת קשה. גם הסביבה התייחסה לכך אחרת ממה שהיום, אבא, שהיה איש גאה, הוא היה המא"ז של יגור, פתאום הרגיש את עצמו שפוף יותר. עכשיו כשאני מספרת - כל הזיכרונות מציפים אותי.
בסוף י"ב הייתה לי אפשרות ללכת וללמוד בבי"ס לרפואה במקום ללכת ישר לצבא. בתעודת הלידה שלי היה רשום 1939 במקום שנת הלידה שהיא. וכך, בסיום י"ב הייתי רשומה כאילו אני בת 17 ולא בת 18, והוצע לי ללמוד להיות אחות, בבית חולים 'השרון' בפתח-תקווה. בטח יש עדיין כמה חברים שעוד זוכרים שלמדתי אחות. הייתי צעירה, היה לי ראש פתוח לכך, זה היה עוד לפני תקופות הדיכאון שלי. ההתעניינות שלי בעבודה הזו התחילה עוד מתקופת בית הספר. כנערה בכיתות הגבוהות עבדתי בשעות העבודה שלנו אחרי הצהריים באיזולטור. עבדתי ביחד עם סוניה נטע, מאד השתדלתי, אני זוכרת שהייתי תמיד קצת איטית, אבל שם הצלחתי בעבודה. סוניה גם קיבלה אותי מאד יפה. קיבלתי שבחים גם מסוניה וגם מטושקה, שעבדה איתי בשבתות.
היום אני מבינה שאני צריכה לעסוק במשהו שקשור לתבונת כפיים, אני מתמצאת בכל התחומים של עבודת כפיים. אני יכולה לקלוע, לרקום, לסרוג, תמיד הייתי טובה בתחומים אלו, אני גם אוהבת את התחום האסתטי. לא חושבת שהייתי יכולה ללמוד להיות מורה למלאכה, כי תמיד חששתי שלא אהיה מסוגלת להשתלט על כיתה, שלא אהיה סמכותית.
תלמה (רביעית מימין) ביכורים 1953, בנות במחול צילם עמרם נבו
שירתתי שלושה חודשים בבית הבראה של חיילים, היו שם גם חולים אחרי ניתוחים וכו', ואני פחדתי מפני מצבים בלתי צפויים כאלו. אחרי שלושה חודשים קיבלתי דיכאון נורא. היו שם חיילים צעירים ואני נורא התביישתי, הרגשתי נורא בודדה. זה היה הדיכאון הראשון שעברתי, אז לא הבנתי מה עובר עלי. עם השנים כבר הבנתי יותר מהו המצב שאליו נקלעתי. הציעו לי ללכת לבית חולים. פחדתי נורא ממצבי, ובעצם הרגשתי גם הקלה. כעבור שנים קראתי יותר על דיכאון, למדתי יותר איך להתמודד.
ב-1970 עברתי חוויה מסוימת, ואמרתי לעצמי אם קורה דבר כזה כנראה שיש אלוהים. לא סיפרתי את זה לאף אחד, גם לא להורים שלי. זו הייתה חוויה קשה מאד, ואמרתי לעצמי: יש אלוהים, ואם הוא ישנו אני צריכה לשמור מצוות, כי אני יהודייה, מאז שנות ה-70 אני שומרת על השבת, על אף שלא כולם יודעים זאת. בעיקר אני משתדלת לשמור על עשרת הדיברות. היות ואני לא נשואה מותר לי ללכת בלי כיסוי ראש. שמעתי הרבה על דת ולמדתי מן הערוצים הדתיים.
שנים רבות הייתי באגף הפתוח של בית החולים, בשבתות הייתי באה לביקורים בבית. היה לי חדר בקיבוץ. הייתה לי תקווה, לא רציתי להישאר שם כל החיים. אין שם תנאים, איך הייתי יכולה לצבוע את השיער? איך הייתי יכולה להתלבש?
בשנת 1982 אחרי שההורים נפטרו. דווקא אז, כשכולם חשבו – מה יהיה עם תלמה, היא כנראה תהיה אבודה, דווקא אז ראו שאני בסדר. דווקא אז פרשתי כנפיים. רודה הייתה מאד משמעותית עבורי. היו גם מתחים בינינו, היא דרשה ממני, למשל, בענייני האוכל, היא לא וויתרה לי. היא רצתה לעזור לי, היא נתנה לי בית חם, היה לי מישהו בקיבוץ, כי בעצם הייתי לגמרי לבד.
הבית של תלמה מסודר עם פרטי נוי רבים
הגינה של תלמה
בשעות הערב אני קוראת ושומעת מוזיקה. הרדיו פתוח אצלי כל הזמן על רשת ג', אני נורא אוהבת שירים עבריים. בשעות היותר מאוחרות, כשהכל שקט, אני מסדרת את החדר. אני לא הולכת לישון מוקדם, לפעמים רק בשלוש בלילה. בגלל זה אני מתעוררת מאוחר, ומגיעה גם באיחור לעבודה... אני אוהבת את השקט מסביב, נעים לי בבית, לא חם, לא קר לי, אף אחד לא לוחץ עלי. אין עלי לחץ כשאני בבית. גם בעבודה אני לא מרגישה לחוצה, במשך השנים השתחררתי. טוב לי בעבודה, אני יושבת על יד המכונה, אני רגילה לעבודה הזו. שנים אני יושבת על יד המכונה, עוד במתפרה אצל יהודית דוד.
רבים הוקסמו מן העבודות שלי ואמרו לי שאני סורגת נהדר. אני מומחית בסריגת קרושה, סרגתי בעיקר מפות. גם היום אני סורגת הרבה. בעבודות יד תמיד הייתי טובה. את הסריגה למדתי מאמא, שגם היא ידעה לסרוג, אך במשך הזמן "התלמיד עלה על רבו"...
אני וחנהל'ה התחברנו כי שתינו חיות לבד, רווקות. לשתינו יש עבר ורקע נפשי, ואני יצרתי איתה את הקשר, יזמתי אותו. האופי שלנו כל כך שונה, השאיפות שלנו שונות, הרצונות שונים, טמפרמנט אחר לגמרי, אבל מה שמשתף אותנו זה הרווקות היכולת לדבר על מצבנו ויחסנו למין השני, וגם העבר המשותף.
תלמה עם דניאל צסלר ברון, מרכזון האלון 2019 בנוה נועם
יש לי גם רגעים יפים. אני באה הרבה למתחם, אני עוזרת לענת לתפור כפתורים, אני אוהבת את התערוכות בגלריה. אני אוהבת את החיים הטובים. יש לי רגעים יפים, אני מלאה עם עצמי.
שלמה קרני
תלמה בילדותה היתה ילדה יפה, מקובלת ותלמידה מוכשרת. עם שחרורה מהצבא, חלו שינויים בחייה. עברה משברים חברתיים ששינו את אורח חייה, מאותו רגע הכל התהפך במשפחתינו. ההורים חיו בשברון-לב ולהבנתי קיצרו את חייהם משמעותית.
תלמה לא התאוששה ממצבה ושקעה לבדידות תהומית
במותה סיימה את ייסוריה.
תנוח בשלום על משכבה.
תלמה יקרה,
הכרתי אותך לפני קרוב ל40 שנים כשהגעתי לגבעת חיים, היינו שכנות,
לא דיברנו כל כך אך בנימוס רב תמיד היה איזה שלום כשחלפנו אחת ליד השנייה.
נפגשנו לפעמים במתפרה בהזדמנויות שונות, כשעוד תפרו תחפושות לפורים עבור מערכת הגנים בקיבוץ של פעם, את ישבת ליד מכונת התפירה ובשקט בשקט, תפרת והצצת לראות מה אני בוחרת ומה אני עושה והרשית לי לראות באותו זמן נתון מה את תופרת, בלי הרבה מילים ואז... חיוך קטן מבויש עלה על פנייך.
במשך השנים הסתגרת בביתך יותר ויותר ונפגשנו שוב כשעברת לגור בנווה נועם בינואר 2018, בדיוק
בדיוק לפני 4 שנים.
הרגשנו נוח בחברתך, עכשיו זה ממש הזוי, קשה לקבל שאת כבר לא איתנו, כל כך
תחסרי לנו בנוף שבנווה. השארת אותנו עצובות, כולנו מרגישות שאיבדנו בת משפחה.
עברנו ביחד תקופות לא פשוטות, היו עליות ומורדות במצבי הרוח וגם בבריאות, אך תמיד הצלחת
להתגבר. כעת, הגוף היה כבר עייף ונכנעת, הלכת לנו, הסתלקת בשקט האופייני לך, הלכת לישון
ולא התעוררת עוד. קשה לתפוס שלא תישבי עוד בשולחן הקבוע,
אנחנו כבר מאד מתגעגעות אליך,
נוחי לך בשקט ובשלווה.
להתראות תלמה, מיונה ורדי ומשפחת נווה נועם
ענת לוי
תלמה אני מצטערת כל כך, אני מקווה שתסלחי לי.
את היית ראי עבורי, לצד האחר של החיים- המושתק, הסודי, הפצוע, זה שלא מסתכלים עליו או נמנעים מלהתקרב כי זה כואב מדי וממלא בחוסר אונים מטריד... אבל כשנכנסתי אתך מעבר לראי - למקום האינטימי והאישי-חוויתי אתך חסד מופלא.
את תמיד דאגת לי, שאלת אותי, נתת לי והיית בעדי. היית חדה במילותיך איתי, ואמיתית מאד והצחקת אותי כל הזמן... הרגשתי אותך כמו ילדה – תמימה, סקרנית, פגיעה ומחפשת אהבה.
חוסר הבטחון שלך נגע לי בלב ונוצרה בינינו הזדהות והבנה, שלא לדבר על אהבתנו המשותפת והנצחית לדברים היפים, לאסטתיקה.
תלמה אני לא בקרתי אותך הרבה זמן ולא נפרדתי ממך – ולצערי אולי הייתי בסוף בין מאוכזביך, אבל את היית בין אהבותיי וחברותיי, ותמיד תהיי איתי.
אני מקווה ומתפללת שמצאת את החסד שבך ואת המקום האלוקי, השליו והאוהב שמגיע לך (אמן)
ואני אמשיך לחפש לך את חלוק הבית המושלם: נעים, פרחוני, עם צבעים חמים.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!