דבורה לשם

דבורה נולדה ב 28 ביולי 1956, הצעירה מבין ארבעת האחים, והיחידה אשר נולדה בגבעת חיים, לאחר מעבר המשפחה מכפר סאלד.

אמא ציפורה קראה לדבורה על שם אחותה האהובה, שנפטרה שנה לפני כן מסרטן.

דבורה הייתה בת הזקונים, הבת האהובה, בילתה הרבה בבית עם חבריה והוריה, למרות שהלינה הייתה עדיין משותפת.

כשהיה מגיע הלילה העדיפה להיות קרובה לאמא ולאבא, ובערב, סביב השעה 20:15, הייתה נכנסת מתחת לשמיכה, ולא משאירה להורים ברירה אלא להשאיר אותה בבית.

הלחצים מטעם המערכת הקיבוצית היו מאוד חזקים שדבורה תחזור ללון בבית הילדים, והיא בתגובה התכנסה בתוך עצמה. הוריה פנו לעזרה מקצועית, אך הישועה האמיתית הגיעה בכיתה ז', אז גילה אותה דוּדוּ אהרון ז"ל, רכז חברת הילדים, אשר הבחין בכישוריה.

דבורה, שהייתה בעלת כישורים חברתיים יוצאי דופן, יצאה לקורס מדריכים צעירים, חזרה זורחת ומאושרת - והחלה להדריך בהצלחה גורפת.

דבורה הייתה ספורטאית בנשמתה, ובמשך שנים שחתה ושיחקה כדורסל.

לפני שירותה הצבאי יצאה לשנת שירות בקיבוץ קליה, שם יצרה לעצמה מרכז חברתי שהיה דומיננטי ביותר לאורך כל חייה.

בצבא שירתה בבסיס השריון במעלה אדומים כפקידה פלוגתית. גם שם הייתה, כמובן, בפריחה חברתית.

במהלך השירות הצבאי התהדק הקשר בינה לבין שמוליק, שהחל עוד בימי התיכון. היתה זו תחילתו של חיבור מיוחד של אהבה הדדית גדולה, שנמשך עד עצם הרגע הזה ממש.

באפריל 1979 מיסדו את אהבתם, התחתנו, ונולדו שלושת ילדיהם האהובים, סמדר, סיגל ויואב.

לאחר הצבא הבינה דבורה שחינוך הוא יעודה בחיים, ובחרה להתמקד בתחום זה בהמשך חייה התעסוקתיים.

את דרכה בחינוך התחילה כמטפלת מיתולוגית בקבוצת "גפן" במשך שנים רבות, ועד היום קשורים אליה חניכיה בעבותות של אהבה.

בהמשך הצטרפה לצוות החינוכי והטיפולי בבי"ס "שפרירים", שם עבדה מעל 20 שנה.

דבורה יזמה והקימה שני פרויקטים ייחודיים בעלי חשיבות עצומה:

האחד - גיוס בוגרי בית ספר "שפרירים" לחיל הים. דבורה יצרה קשרים אישיים ומיוחדים עם מפקדים בחיל, ונתנה להם להבין ששילוב הבוגרים של שפרירים הוא זכייה הדדית של שני הצדדים. גם בפרויקט הזה, כמו בכל דבר שנגעה בו, ראו כולם שדבורה "מזיזה הרים" ולא מוכנה לקבל "לא" כתשובה.

יסמין רז מספרת : "יום עצוב היום, יום שבו נפרדים מדבורה האהובה שהייתה גם 'אמם השנייה' של הרבה מתלמידי שפרירים. בשבילי דבורה הייתה מורת דרך, למדתי ממנה המון לאורך שנותיי בשפרירים, וכשהעבירה לי את התפקיד הרגשתי זכות גדולה להמשיך את דרכה... דבורה היתה אישה עם יכולת נתינה מופלאה, אהבה ללא תנאי, קשובה, רגישה ועם יכולת הכלה גדולה. התכנית של חיל הים שהיא רקמה יחד עם אילון הייתה מתנה עצומה עבור כל אחד מהתלמידים שעבר בתכנית".

את התכנית השנייה - "מרופין לקריירה" במכללה הטכנולוגית רופין, יזמה תוך כדי עבודתה, כשזיהתה את חוסר המענה הקיים ל"חניכים" שלה לאחר סיום הצבא. כך הקימה, יחד עם גלית ואחרים, מסלול ללימודי מקצוע במכללת רופין. דבורה דיברה תמיד על חשיבות המשמעות לחניכים להרגיש חוויה אקדמית, ולהיות חלק ממוסד אקדמי כציון דרך ותרומה אדירה לתחושת הערך שלהם.

ויותר מהכל דבורה הייתה רעיה, אמא, ובעשור האחרון זכתה להיות סבתא מדהימה לחמשת נכדיה.

13.11.2021

איך נפרדים? ידענו, שיחררנו, חיבקנו, נישקנו, בכינו. אבל אמא, איך נפרדים?

ביומיים האחרונים חיטטתי לך קצת ב"דסק", ומצאתי מיליוני ברכות ומכתבים מאנשים שכתבו אחד אחד שהצלת להם את החיים, שנתת אור ותקווה איפה שהכל היה חשוך.

וגם את ברכות ימי ההולדת שכתבנו לך מצאתי, וגם את הברכה הזאת, שכתבתי לך ביום ההולדת שלך, 28/7/2018, שנתיים אחרי שגילו את המחלה.

"אמא אהובה שלי,

מזל טוב ענק ליום הולדתך. איזו שנה, מלאת הפתעות, קשיים, שמחות, דמעות של שמחה וגם דמעות אחרות, רגעים של תקווה והמון סימני שאלה. ובתוך כל אלו את ניצבת יום אחרי יום, מתמודדת, נלחמת, לא מוותרת.

וכמו שאומרים שבכל חושך יש אור ומתוך כל ירידה צומחת הזדמנות, אז אני בתחושה שהשנה שעברה הייתה ההזדמנות שלנו.

עברנו ימים שמתוך נסיבות מסוימות נתנו לנו, לי ולך, הזדמנות פז שלא כל אמא ובת זוכות לה. הזדמנות של המון זמן ביחד, של קירבה, הזדמנות להיות נוכחת איתך בעליות ובירידות.

הזדמנות באמצע החיים להיכנס לפרופורציות, לזכור מה חשוב, לאהוב יותר ולשפוט פחות, הזדמנות פז בשבילי לזכור מאיפה באתי ולחבק חזק חזק.

אמא, אני גאה בך וגאה מאיפה שבאתי. מאחלת לך שתהיי בריאה, בלב, בגוף, באיברי הפנים ובנפש. שתעשי דברים עבור עצמך פנימה, תעיזי לגעת, להרגיש את כל קשת הרגשות, לקבל את כל כולך ולקבל בחיבוק את ההזדמנות שקיבלת, שקיבלנו כולנו, לבחור איך לחיות.

באהבה ענקית ובחיבוק חזק – סיג".

ולברכה הזאת הוספתי שיר, כתבתי לך את המילים שלו בכתב יד והכנסתי למעטפה. באופן מוזר לא התייחסת לשיר.

עוד נחזור לשיר הזה...

ב28/7/2021, לפני כמעט ארבעה חודשים, יום הולדת אחרון שחגגנו לך ואני בדיוק שבוע אחרי שילדתי את אלה. כתבתי לך בווטסאפ:

"אמא אהובה

כמה נורא לכתוב ברכה בווטסאפ אבל פשוט אני לא יכולה לכתוב בעט בגלל הבצקת מהלידה.

אני מאחלת לך יום הולדת שמח, ובכלל ימים שמחים שבהם תצליחי לראות את כל הטוב המקיף אותך.

אני רוצה שתדעי כמה שאני אוהבת אותך, מעריכה אותך, למדתי ולומדת ממך על אימהות, על אהבה, על קשרים, על בני אדם. ככל שאני גדלה בגיל וככל שהזמן עובר מאז שרוני נולדה (ועכשיו גם אלה), ואני זכיתי בתפקיד חיי- אמא, אני מעריכה אותך אפילו יותר על הבית שהקמת לנו, על האווירה שיצרת בו, על האמונה שהחדרת בנו בעצמנו ובעולם ועל עוד המון דברים אחרים.

אני יודעת שזו כבר תקופה ארוכה שהיא קשה מאוד, בכל החזיתות, בכל ההיבטים. אני שולחת לך את כל הכוחות שיש לי ומאחלת לך להסתכל על יום ביומו, איך תעשי לעצמך טוב ליום הזה. תסתכלי עמוק בעיניים של הילדים והנכדים שלך, שכל כך אוהבים אותך, וכמובן אבא, ואני מאחלת לך שתתני לעצמך את התחושה ש"זכית לאהוב".

תראי כמה אהבה אופפת את הבית והמשפחה שלנו. ואנחנו הרי יודעים שבבית אמא זה הכל, את לימדת אותנו את זה, אז קחי לך את הקרדיט ותרווי קצת נחת.

מחבקת אותך, אוהבת אותך ומאחלת לך את כל הטוב שאפשר וכמובן, איך לא, בריאות!

אוהבת, סיג"

היום אמא, 14.11.21, אני נפרדת ממך, וזה בלתי נסבל. איך נפרדים?

איך נפרדים מהתחושה שהאישה שהכי הכי אוהבת אותי בעולם לא פה יותר? שחושבת שאני הכי יפה והכי חכמה והכי מוצלחת. שכל סיפור הכי משעמם שאני מספרת מזמן עיניים נפערות ומקשיבות, כאילו סיפרתי עכשיו סוד מדינה.

אני רוצה להגיד לך תודה אמא. על הבית שבנית לנו, על מי שאני בזכותך, על זה שלא הפסקת להגיד לנו כל החיים להיות אחים טובים כי אחים זה הכל.

תודה על מודל הזוגיות המדהים שהדגמת לנו יחד עם אבא, שהוא ללא ספק האיש הכי מיוחד, מדהים, חזק, אוהב ומסור בעולם, שהראה לנו בחמש שנים האלו ובמיוחד בשבועות האחרונים כמה כוח יש באהבה שלכם, בחברות. שהוכיח את המשפט הקבוע שלו "אמא ואני זה למרחקים ארוכים..." ולא עזב אותך לרגע, טיפל בך במסירות וקיים את כל מה שהבטיח לך.

נעטוף אותו בכל אהבתנו ונשמור עליו מכל משמר.

אמא, אני כל כך מאושרת שראית אותי אמא, והדרך לשם לא הייתה קלה. תודה שנתת לי להרגיש ואמרת כל הזמן שאת חושבת שאני אמא מדהימה. כמה התרגשת מרוני וכמה אהבת אותה. אמרת לפני כמה חודשים שיש לידה תיכף ואת לא יכולה למות עדיין. תודה שחיכית, שראית אותי בהריון, שהכרת את אלולי.

לפני חודש וחצי, ביום ההולדת של רוני, באת אלינו הביתה אחרי המון זמן שלא יצאת מהבית. לפני שהלכת אור אמר לך: "איזה כיף שבאת, כל כך שימחת את רוני". ואת אמרת: "עשיתי את זה בשביל סיג".

לפני שלושה שבועות איריס אמרה לי לא לחכות, להגיד את כל אשר על ליבי, להיפרד, כי הזמן הוא חמקמק. ישבנו על הספה ונפרדתי ממך. אמרתי לך את כל מה שרציתי להגיד, עטפתי אותך בכל האהבה שיש לי, ישבנו מחובקות אחת בתוך השנייה. ויחד עם זה שהלב שבור, אני מודה על הזכות.

באותה שיחת פרידה ביקשת גם שההלוויה לא תהיה ארוכה שלא נתיש את האנשים. לא נראה לי שנעמוד בזה אמא, תסלחי לנו.

באותה שיחת פרידה גם דיברנו על השירים בלוויה שלך שאנחנו חושבים להשמיע. אמרתי לך שיש שיר שהולך איתי שהקדשתי לך פעם ביום הולדת, אותו שיר ששמתי במעטפה, ושמשום מה לא כ"כ התייחסת אליו. אמרת לי: "סיג, אני יודעת בדיוק איזה שיר, השיר של האמא והבת".

אמא שלי,

את גדולה מהחיים, אני אוהבת אותך, אני מודה לך על הכל, מבקשת סליחה על כל מה שצריך, ועוטפת אותך בשיר הזה, שיש בו את המילה סיגליות שהיא מילת קוד בינינו,

שיר שכאילו נכתב עלייך ועליי.

קחי אותו איתך להמשך המסע שלך, ולאן שאת הולכת, ולכל מקום אשר אלך, את תמיד, תמיד איתי.