שוש צימרמן
- ט חשון תשפ"ב
01/07/1948 - 14/10/2021
עמוס צימרמן
אהבה של אם זו אהבה שלא ניתן לתאר במילים. לכל אדם יש אמא, אבל לא כל אדם זוכה לחוש את האהבה המיוחדת הזו. תמיד הרגשתי אותה מאמא שלי, ולמרות שהיא לא איתנו יותר, אני עדיין מרגיש ממנה את האהבה הזאת ואני יודע שאמשיך להרגיש אותה תמיד.
קשה לתפוס שהאמא המתוקה הזאת הלכה ולא תחזור יותר. היא היתה עוגן גדול בחיים שלי, מישהי שתמיד אפשר לפנות אליה, להתייעץ, לצחוק, וגם להתווכח בלהט. היא היתה הקפטנית של השבט הקטן שלנו, תמיד דוחפת לאגד את כולם יחד לחג, או ליומולדת, או לארוחת שישי. אמא גם היתה ידועה בכינויה ״סבתא שוש״—שאבה המון נחת מהנכדים שאהבו אותה בכל ליבם, והיתה גאה בכולנו ואנחנו בה.
אני לא יודע איך לסיים את הטקסט הקצר הזה. מרגיש לי כאילו, שכשהוא יגיע לסיומו, זה יהיה כמו לעזוב לאמא את היד. אבל היא צריכה ללכת עכשיו, וחלק ממנה תמיד יישאר איתנו כאן עמוק בפנים. אמא, למדתי וספגתי ממך המון ועל זה אני מודה לך כל כך. נוחי בשלום, אנחנו אוהבים אותך.
יובל צימרמן
שוש - אישה אהובה ורבת משמעות
שוש נולדה בשנת 1948 למינה ויצחק צימר, חברי גורדוניה שעלו לארץ והשתתפו בבניית קבוצת חולדה, הגנתה ועיצוב דרכה. אביה יצחק שימש כמפקד חיל הקשר של ההגנה ואימה מינה הייתה אלחוטנית של המפקדה בחולדה. במשך שנים שימש משדר המורס בו השתמשה כמעמד לאגרטל, בביתה הצנוע בחולדה.
שוש (שכונתה שוש'קה בפי אנשי חולדה) הייתה הבת השלישית, כאשר קדמו לה אלפא ז"ל (התינוקת הראשונה שנולדה בחולדה), נאווה תבד"א, שממשיכה דרך בהנצחת המורשת בחולדה, וצביקה בן הזקונים – יפה התואר והמוכשר שנפל במלחמת יום הכיפורים. יצחק, אבי המשפחה נפטר ממחלה קשה בגיל צעיר וסבתא מינה נשאה על שכמה בגבורה את כל המשפחה.
כילדה וכנערה בקיבוץ, התייחדה שוש בנפש רגישה ופיוטית וכבר אז כתבה שירים רגישים ובוגרים לגילה, שחלקם אף פורסמו במדורי ספרות. בנוסף לכתיבת שירה, עסקה שוש רבות באותה עת בצילום על כל שלביו, לרבות פיתוח והדפסת תמונות כמיטב מוחה המקורי והיצירתי.
שוש התגייסה לנח"ל ולאחר קורס קצינות התמנתה לתפקיד קצינת התרבות. חיילי הנח"ל ומפקדיו הכירו את שוש כקצינת התרבות המיתולוגית שעסקה רבות בפיתוח ועיצוב ההווי והתרבות בנח"ל ובהכשרת רכזי תרבות להאחזויות שעלו וצמחו בכל קצות הארץ לאחר מלחמת ששת הימים. במסגרת תפקידה זה הייתה גם המפקדת של להקת הנח"ל בתקופתם של גידי גוב, דני סנדרסון ואחרים. לימים, שימשה שוש כקצינת החינוך של בסיס הטירונים של הנח"ל (מחנה 80) ובוגריו לבטח זוכרים את דמותה כמובילת פעילויות ואירועים שונים. באותה תקופה נישאה לאיתן, שהיה אז מפקד המדרשה של הנח"ל ונולדו להם שני בנים - יובל ועדי.
לאחר שחרורה משירות הקבע למדה שוש תואר ראשון בספרות עברית ולאחר סיום לימודיה החלה לשמש כמורה במגוון מסגרות. מורה בתיכון למקצועות הספרות והתנ"ך, מרצה במכללות להכשרת מורים ומורה באולפן ללימודי עברית, שם פגשה את נטליה וצרפה אותה לחיק משפחתינו.
בתקופה זו נישאה שוש בשנית, לבארי צימרמן, בן קיבוץ משמר השרון. לאחר תקופה קצרה קבעו השניים את ביתם בקיבוץ גבעת חיים איחוד. לשוש ובארי נולדו שלושה בנים - עמוס, שאול ואילן, שנוספו ליובל ועדי, בניה מנישואיה הראשונים. חמשת בניה היו אהבתה הגדולה ביותר עד יומה האחרון.
משיכתה של שוש לתחום הספרות העברית והעיסוק המתמיד בו, הביאו אותה לשוב לאקדמיה ולהשתלב במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן, אותו סיימה בהצטיינות יתרה. פרשנותה המקורית, הנועזת ויוצאת הדופן ליצירות ביאליק ואלתרמן, לא תמיד התקבלו על דעת עמיתיה הבכירים ממנה באקדמיה, אפשרויות הקידום שלה נחסמו והיא פנתה לאפיקים חדשים.
במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, נחשפה שוש לחוכמת הנסתר והחלה להעמיק מאד בלימודי הקבלה. חוכמתה ואישיותה הכריזמטית הפכו אותה עד מהרה ליועצת ולמטפלת רוחנית. ממורה לספרות עברית ולתנ"ך הפכה שוש למורה רוחנית המבינה את נפש האדם, תומכת ומייעצת לאנשים בכל דרכי החיים. ברבות השנים התקבצה סביבה קהילה של אנשים, תלמידיה, שהפכו לחלק מהותי מחייה. בשנים האחרונות הפך גם אריה לחלק בלתי נפרד מחייה של שוש והם חלקו את חייהם באהבה גדולה.
שוש יקרה. תודה לך על חיים עשירים ומלאי השראה. היית דמות משמעותית ואהובה עבור אנשים רבים בחייך.
נוחי בשלום על משכבך.
בְּהוֹדָיָה
רבים הם המורים שלי,
שלהם אני קדה בהודיה עמוקה
על הוראת המסתורין המדהים של משמעות החיים:
הטבע באין-סוף הדרו המתוק – בקיבוץ חולדה שמלפני זמן רב,
משק ילדים, החמור, העיזים הממליטות ובקצף נחלבות,
הבצל הירוק ששר ירוק בשורות-שורות,
כל נעצוץ ופרח, עץ הגויאבות, התאנה,
ועץ השזיפים המתפצלחים במתיקות מהממת בפה;
העבודה, כילדה, בכותנה, בבננות,
במסיק, בבציר, בקטיף האגסים ובקטיף התפוזים;
ילדי בית הילדים שלי וילדי המקום בכלל, על עושר מהויותיהם;
הבריכה, מגרשי הכדורגל והכדורסל ומחבואי השיחים והבתים;
בני משפחתי ואנשי המקום, על שלל מופעיהם,
בימי האור והחיבה ובלילות הבדידות והאֵבֶל שלי.
הכל וכולם הורו אותי שרב הנסתר על הנגלה, בהתבונני בהם,
פקוחת עיניים, רואת אנרגיות-אורות, הילות, צבעים,
בעין הפנימית,
ושומעת את איוושת דבריהם הדוממים ואת מחשבותיהם
באוזן עלומה.
תודה לכם,
תודה למורַי ולתלמידַי-מורַי, בכל הזמנים ובכל המקומות –
על האפשורים ועל השיעורים, על הגלוי ועל המכוסה המבקש להתגלות.
המיתרים, שעליהם נפרטו בילדותי צלילי אור של חידות ורמזים,
חוזרים ופורטים, בחיי ובספר הזה,
את מסתורין החיים, את השאלות סבוכות הענפים,
ואת ציפורי השיר הפוזזות נקודות ראות, כמו אין-ספור תשובות
של אור ואהבה,
והכל אחד
(מתוך ההקדמה לספר נינוה – אור האהבה ומשמעות החיים)
מתוך האתר: https://shosh-and-friends.com/
שושנה צימרמן, אם לחמישה וחברת קיבוץ גבעת חיים א', היא חוקרת ומרצה בתחומי מחשבת ישראל, תנ"ך, לשון עברית, מיסטיקה וקבלה, אמנות, יצירתיות, ספרות עברית וכללית; יועצת רוחנית בהקשרים רבים מכול תחומי החיים – במפגשים פרטניים, זוגיים ומשפחתיים; מורה רוחנית של קבוצות תלמידים קבועות, חוגים וסדנאות; חילונית אדוקה השואבת בהודיה מהרוחניות העברית לדורותיה וממגוון תורות הרוח בעולם, ללא כל העדפה של דת כלשהי, לאום או זמן.
שוש לימדה/מלמדת ב-: מכללת אחווה, באר טוביה / אוניברסיטת בר אילן, רמת גן / מכללת גורדון, חיפה / מכללת סמינר הקיבוצים, ת"א / השלוחה האקדמית של אוניברסיטת בר אילן במכללת צפת / חוגים וסדנאות במקומות שונים בארץ.
*
השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. יצאתי מחדר העבודה שבביתי לדשא, כדי להינפש לרגע מן הכתיבה המאומצת של סעיף מורכב בתיזת הדוקטורט שלי על ביאליק. הרהרתי בחידת השיר 'הכניסיני תחת כנפך' וחשתי שאיני יורדת לסוף אמירתו. אותו לילה קראתי כל מה שכתבו על השיר, ועדיין ידעתי שבעומק העומקים שלו יש משהו שאיני מצליחה לקרוא. ישבתי ובהיתי בכוכבים וניסיתי כך להבין את "הכוכבים רימו אותי" – אחת השורות היותר-ידועות מן השיר. ואז שמעתי בבירור קול שאמר: "שושנה!". תהיתי, "מי הוא זה הער והפונה אלי בשעה זו של הלילה?".
הסתכלתי סביב ולא ראיתי איש. ואז שמעתי את אותו הקול עצמו אומר ברכות, כמעט בחמלה: "עצמי עיניים והביטי בי". עצמתי וראיתי איש מדהים, קורן ונינוח. "אני המדריך הרוחני שלך", אמר,"וחשבתי שאולי תרצי לקבל עזרה ביחס ל'הכניסיני'. בואי חזרה למחשב ואעזור לך".
והוא עזר לי דרך תמסורת מופלאה שבה חשתי וחשבתי אותו ואת מחשבותיו. הקלדתי במהירות וחוויתי כך, בפעם הראשונה, "תיקשור". ידעתי היטב שזה לא השכל שלי שמנתח בצורה כל כך מזהירה את השיר. הבנתי שזהו שכל רם בהרבה משלי… כתבתי וקראתי גם יחד, והשתאיתי למקרא הדברים, וידעתי, מלימודי הקבלה לדוקטורט שלמדתי באותו זמן, שכעת ממש וככה בדיוק, נפתח לי ערוץ חדש של תקשורת עם מי ומה שמעבר לי, שבאורח פלא אני הנני חלק ממנו.
מאז עברו כחמש-עשרה שנים. המדריך הרוחני המופלא שלי, שהציג את עצמו כאחד מנביאי ישראל ב'נביאים אחרונים', העביר את הקשר שלו איתי לרמת הנחייה גבוהה יותר, ואני גיליתי, שלב אחר שלב, שאותה רמה יכולה, באופן שהוא מעל ומעבר לכל הגיון, לעזור לאנשים כמעט בכל תחום, ולהורות מודעות רוחנית למעוניינים בתגבור האינטליגנציה הרוחנית שלהם.
בשנים האחרונות סיימתי את ההוראה באוניברסיטה ובמכללות והתמסרתי לנושא אחד – לימוד והוראה של מודעות רוחנית והנחיית אנשים בפרק-חיים בעייתי שלהם, לפי בחירתם. מדי שבוע אני מלמדת, בהרבה שמחה ואהבה, מודעות רוחנית, ונפגשת עם אנשים מכל גווני הקשת הישראלית והחו"לית (טלפונית, בדרך-כלל). לתחושתי ולהבנתי, הלומדים והפוגשים את הנושא המרתק והמורכב הזה, חווים ברובם ריפוי, הקלה רבה בסיטואציות הקשות שהביאו אותם לבקש עזרה, יותר אושר ושמחה, ובעיקר – יכולת משופרת לתת ולקבל אהבה.
אסיף - שיר לחג סוכות תש"ס (נוסח ב' חדש)
אסוף את כל האמונה
את התקווה, האהבה,
את הבציר הטוב והקשה של השנה האחרונה.
אסוף את המילים שנשארו ללא מילה,
את הפרחים שרק בדמיונך עכשיו תריח.
אספתי את החיוכים שנזרעו סביבי
כמו שאוספים חיטה.
כמו שלוקטים את צוף הדבש החי והמשביח,
אגרתי את מי המעיין של זיכרונות סתוויים מאז,
שגם הגשם את ליבם אינו משכיח.
אספת את הקסם השובב מריצותיך הרבות,
חיבקת את יבול שדך, שגיל בו וגם עצב,
נתת אל ליבך את דכי המר והאילם
לצד כל מה שלא הוטרף בך אל המולות והקצב.
וכך
אתה, אני, אנחנו
מבקשים
לשאול, לתהות -
כיצד בגרנו ויפינו,
או כערנו,
כיצד ביחד זה מול זה, עווינו עוונות כאב
אבל טרחנו גם,
וגם תקנו.
ואיך מבט גלוי, אוהד וחם, שתיקת חיוך ולטיפת הגב,
היו לנו למדרך רך על מפתנו של כלום או שוא,
כדשא שבממטרה איבקנו.
כי כל אחד אוסף אסיף שמגביהו לגעת בשלום,
אבל אסיף בהיר ורם יצמח
אל תוך נאספי הדעת -
אשר יודעים
כי כוח יש לאסיפת השניים,
ואור ירוק-תכול שוטף,
זורע ביניהם שמיים.
ועוד נוסיף נדע
כי כוח האחד חבוי
באסיפת כולנו:
אסיף - רבים
כי ייאסף -
עוצמה זכה עמנו.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!