ראובן זיו
- י"ז אייר תשפ"א
15/01/1946 - 29/04/2021
היום, יום שישי בצהריים, אנחנו קוברים את אבא שלנו.
לפני 9 שנים ביום שישי, די באותה העונה, כמעט באותה השעה - אבא חטף אירוע מוחי, ששינה את חיי כולנו והפך את אבא להיות יותר נגיש ופתוח לכולם.
היום החלטתי לספר את כל הדברים הטובים שאני זוכרת על אבא.
אבא היה איש יוצא דופן, וניכר באירועי חייו כי המפגש עם הקצוות היה לו נוח ונעים.
אבא נולד בגבעת חיים מאוחד לאוקי ואלקה זיו בשנת 1946. אח בכור של יהושע, הבעל של מירהל'ה.
אבא היה נשוי 20 שנה לאמא שלי, בלהה זיו. והיום הוא נשוי לאתי כבר 34 שנה.
הזמנה לחתונה אתי וראובן זיו
אבא שלי הביא לעולם 7 ילדים.
איל הבכור הוא בן 55, והתאומות הקטנות מיכל וסמודי בנות 30.
באמצע יש גם את אורן, אביב, אותי ואת יונתן.
אבא סיים את לימודיו בהצלחה יתרה בכיתה ז', ומאז הוא לא הפסיק ללמוד הכל, ולבד.
במשק הילדים: זיוה שוורץ וראובן זיו על הטרקטור
אבא התגייס לגדוד 50 של הנחל המוצנח ונלחם כמעט בכל מלחמות ישראל.
בזיכרון שלי כילדה הוא תמיד ניצח, גם אם במחיר של כמעט הריגה של חבר קיבוץ מפלוגה אחרת.
במלחמת ששת הימים היה בכח ששיחרר את ירושלים, והיה בין עשרת החיילים הראשונים שהגיעו לכותל.
תמיד הוא צחק על כך שאם היה קצת יותר יפה, הוא היה הצנחן הבוכה מהתמונה המפורסמת.
ראובן מימין במלחמת ששת הימים הר הבית 1967
ביום כיפור הוא חצה את התעלה עם כוח החלוץ, בסירה השניה שהגיעה לצד המצרי ולקח לו חצי שנה עד שהוא חזר הביתה.
הוא היה איש יצירתי עם מוח קודח ברעיונות, ורק רצה חופש ליזום.
הוא גידל חזירים במחתרת לשחיטה ומאכל. הוא רצה לגדל תנינים, שיעזרו במאמץ המלחמתי וההגנתי על גבולות ישראל (או שאולי זה היה רק לעור ובשר).
הוא הציע לקיבוץ להקים מפעל אופטיקה למשקפי ראייה, כי חשב שזה יהיה מאוד כלכלי. הקיבוץ סרב ובשמיר עד היום שמחים בדרך לבנק.
הוא עבד במג"ח, בפריגת ובקואופרטיב.
אבא היה טייס אזרחי, וסקיפר ונהג משאית והיו לו גם כתפייים מאוד רחבות.
אבא הסתובב בכל העולם וגר במלא מקומות: בגבעת חיים מאוחד ובגבעת חיים איחוד, משמר דויד, רחובות.
הוא עשה מילואים של חודש בפיליפינים, גר בקוסטה ריקה, וכמה חודשים טובים על יאכטה, איפשהו בין יוון לתורכיה.
ביום שנולדתי הוא לקח משאית וצעק באמצע הלילה ברחבי הקיבוץ שסוף סוף נולדה לו בת.
הוא הזמין את כוווולם, שחט כבש, שתה מלא ועשה שטויות. אבא אהב מאוד לשתות...
פעם בשנה ביום הולדת שלי הוא לקח אותי לכלבו שלום, לקנות כמה מדבקות שאני רוצה.
ולפעמים הוא היה מגיע לגן דקל לנגן באקורדיון.
את אחי הגדולים לקח לטיולים ארוכים בסיני במשאית, ורק על הטיולים האלה אפשר לכתוב ספר שלם, שיקרא, מן הסתם, "כיצד לנהוג במשאית בלי ידיים".
היו לאבא המון חברים: רפי ודובי ורמי מהמאוחד, גלעד ודינה ואורה, צביה וגדי, משפחת פטרוקובסקי, צביקה וגינדי וטומי וההוא מסיני שהביא לאביב את ירמיהו.
והאלה מהכינרת שהיינו נוסעים אליהם לחופשים.
הייתה חבורת המים של עמי רטר. הייתה חברות אמיצה וארוכת שנים עם דויד קראוס שהיה חבר בלב ובנפש, היו קבלות שבת עם יוסי וחבורתו.
ועוד מיליון חברים אחרים.
.jpg "קבלת שבת אצל דוד קראוס")
קבלת שבת אצל דוד קראוס
אבא אהב בני אדם ובני אדם אהבו אותו. לא שינה לו מאיפה הם, ובני כמה הם.
לאבא היה חוש הומור עד יומו האחרון וציניות יחודית רק לו.
אבא אהב מצלמות ומחשבים ופלאפונים וכל דבר חדש.
הייתה בו סקרנות של ילד ונפש חופשיה.
הוא אהב לראות גבולות, ומיד לבדוק אם הוא יכול לעבור אותם.
(הבנתי את זה באופן סופי, כשנכנס לחדרוכל לקחת אוכל עם הקלנועית).
הוא לא חיבב את הממסד ואף פעם לא התיימר להיות מה שהוא לא.
הוא היה כן ואמיתי.
הוא לא דיבר בשפת הרגש, אבל היה הכי רגיש בעולם.
הוא אהב אותנו בדרכו המיוחדת, ובכל אחד מאיתנו, ילדיו, יש משהו ממנו וזה ברור וניכר יותר ויותר.
היום כשאני מסתכלת במראה כבר לא מפחדת להיות דומה לך אבא.
כי אני יודעת שהיית מה שיכולת וב"יש" וב"אין" יצרת את מי שאנחנו.
אלה
.jpg "משפחת זיו צים עמרם נבו")
שיחה שהתקיימה רק בחלקה
אין אוויר, אתה נלחם על כל נשימה.
אתה שוקע בנמנום. מחזיק לי את היד בחוזקה...
פוקח עיניים. מבט חד, מביך בישירות שלו.
אני שואל: מה (רק בשביל לגלגל משהו)
אתה משיב מייד: אני צריך למות...
החלטת? אני שואל. ואתה עוצם עיניים, נאבק לנשום. אתה מכאיב לי ביד.
ושוב פוקח עיניים, מבט מרוכז, ישיר.
לא היינו אחים קרובים. אתה אומר.
לא, לא היינו אחים קרובים אני משיב
ושוב אתה עוצם עיניים, כאילו סיימת את השיחה
נאבק על נשימותיך.
איפה זה התקלקל? אתה שואל – אומר. ושוב עוצם עיניים. אבל אני כבר יודע שאתה מקשיב.
אני חושב שאולי הכל היה כואב מדי. אני אומר
אתה מביט בי במבט חד, עכשיו אסור למצמץ...
אתה אוחז בידי, חזק, מכאיב, אני לא מעז לשחרר את היד.
אתה זוכר שפעם בשבת... ושוב אתה שוקע, אין לך כוח, אין לך אוויר.
אז אני ממשיך: כן, היינו ילדים ואמא כעסה עליך. בכית, הלכנו מהבית לקומביין הישן שמאחורי המוסך, בתוכו בנינו לנו בית אחר...
שוב פוקח עיניים ושואל. מה ראית?
ראיתי עיניים יפות, ירוקות, ריסים שחורים, ארוכים מלאים בדמעות...
כן אבל מה הרגשת אתה מתעקש
הרגשתי שבמקום ההוא אהבתי אותך...
אתה שוב עוצם עיניים. אולי פה הסתיימה השיחה.
אתה מכאיב לי ביד כאילו משתף אותי במאבק על שאריות של חמצן
ומה עכשיו? אתה שואל
אני מהסס אבל יודע שכעת אסור לעצור
עכשיו, עכשיו, אני מרגיש שאנחנו נפרדים...
אתה מסתכל בי שוב במבט חודר, ישיר, מכאיב
אבל אתה מחזיק לי את היד אתה אומר.
יהושוע זיו
באיזולטור - ראובן זיו רענן הרמן
מחזור יא מתקבל לחברות
אסיפה חגיגית 1964 מימין גרשון פרינץ, ראובן זיו, אהוד שינדלר
אבא,
היית אדם של מעשים ולא של מילים,
אדם של שתיקות ולא של נאומים,
אדם של הרפתקאות, אדם שהולך בדרכו שלו.
ברומניה, כשהגענו לשדה התעופה ויצאנו עם הרכב השכור
אמרת לי: עזוב את הגי פי אס
בוא ניסע לאן שהדרך לוקחת אותנו
כשהולכים לאיבוד
מוצאים את הדברים הכי מעניינים.
ואכן, אחרי כמה שעות נסיעה
הגענו לכפר נידח
בו המקומיים משתהים בפליאה מהמשפחה המוזרה שהגיעה דווקא לפה
ומה הם מחפשים פה
ואתה עם המבט הנפעם והסקרן שלך כאילו גילית עולם חדש,
מתפעל מאורח החיים של פעם,
בו הכפר חי
ואמרת לי: אתה רואה, הגענו.
והים אבא, כמה אהבת את הים,
הוא סימל עבורך את השלווה, המרחבים והחופש שהיו חלק בלתי נפרד ממך.
הפלגת בו רבות כמו שהפלגת בדמיונך
במחשבה לאיזה עוד אי נידח ופסטורלי תוכל עוד להגיע.
לפני תשע שנים המילים נלקחו ממך,
וגם המעשים הים, וההרפתקאות.
אבל נשאר המבט.
מבט חד, חודר ומבין.
התחלת מסע של הישרדות, ויתור וכאב.
גם איתם התמודדת בדרכך השקטה והענווה.
נלחמה לצידך, אמא.
אישה חזקה, שלא הרפתה לרגע גם ברגעים האחרונים.
למרות הקושי, שמרת על ההומור האופייני לך,
לרגעים נראיתם עדיין כמו זוג מאוהבים בני 30,
כמו סדק שנכנס דרכו אור.
לפני חצי שנה,
גם הסדק הקטן התחיל להסגר,
והיו פחות קרני אור,
והרגשנו כולנו, וגם אתה
שהויתור והכאב גדולים מדי.
אני מוקיר את הזמן שהיה לנו להיפרד אבא,
הקמת משפחה לתפארת,
נוח על משכבך בשלום.
אבי נתן לי את עשרת הדיברות,
לא ברעם ולא בזעם,
לא באש ולא בענן,
אלא ברכות ובאהבה
הוסיף: אנא והוסיף בבקשה
וזימר: זכור ושמור בניגון אחד
יונתן
יום אבות ובנים מימין ראובן זיו עם שוקי בר ניב
מיכאל זיו סופד לסבא ראובן
הי סבא אני מקווה שכיף לך שם ואני גם מקווה שאתה זוכר אותנו,
אני מקווה שאתה זוכר כל האחד ואחד מהמשפחה.
אני זוכר שאני הייתי קטן כל הזמן היית לוקח אותי ולפעמים גם עומר הייתה מצטרפת אלינו עם הקלנועית לקולבו לקנות משחק קטן.
אתמול פגשתי את סהר ברות והיא סיפרה לי שמאוד אהבת מסיבות.
ואמא סיפרה לי שמאוד אהבת בנות.
חבל שלא הכרנו יותר כי גם אני אוהב מסיבות וקצת בנות.
ושמעתי שהיית נהג משאית וגם אני הייתי רוצה להיות נהג משאית.
אתגעגע אלייך מאד.
פורים 2018 ראובן זיו עם משפחת סלייבי נווה
מאי 2021
ראובן זיו
ישבתי על המרפסת הישנה, חולמני ורגוע "סתלבט". צללית, הבטתי לידי ראובן, גבר נאה עם מבט חודר וחיוך תמיד.
ראובן שכן ומכר, צעיר ממני, די מרחוק ותמיד עסוק.
כן ראובן מה קורה?
אתה אוהב "טריגו"? שאל והחיוך העמיק. ראובן הפרחח, שעזב את הלימודים די מוקדם, ראובן השמח עטוף בחברים והחי את השעה, מתעניין בטריגו, ודאי לא הבנתי טוב.
כן ראובן, אני אוהב טריגו למה?
האם תסכים ללמד אותי? שאל. נו באמת איזה מלכודת יש כאן.
כן ברצון למה?
אני עושה רישיון טיס אזרחי ויש בחינות הכוללות טריגו.
למדנו ופתאום גיליתי אדם אחר, ראובן ממש נדלק על החומר והבין אותו. לא רק שינן ממש הבין.
בסוף כל מפגש חשבתי" איזה בזבוז" איזה "פספוס" של מערכת החינוך.
ראובן צלח את הבחינות והיה לטיס אזרחי מצוין.
עברו מספר שנים היחסים ביננו היו מצוינים, אבל קצת רחוקים, עסוקים.
ראובן מגיע איך אתה בפיסיקה? שואל. אני עונה ללא כל ענוה טוב ממש.
טוב מאוד הוא משיב, אנחנו שוב נלמד האם אתה מסכים?
למה עכשיו? אני רוצן לעשות רישיון "סקיפר" ויש בחינה בדינמיקה. וואו חומר קשה.
לומדים יחד בסוף כל מפגש חשבתי" איזה בזבוז" איזה "פספוס" של מערכת החינוך.
ראובן המוכשר מאוד צלח את הבחינה והיה לסקיפר. את מזרח הים התיכון חרש והיה מאושר.
מדי פעם התראינו בעיקר שהיה רוצה להראות לי גאדג'ט חדש שרכש ולמד להפעיל.
עברו עוד שנים וראובן הפעלתן החליט לבנות חדרונים תכנן והזמין עצים והחדרון התקדם לרגע בניית הגג המשופע שוב צריך להזמין עצים ולקבוע אורכי קורות על מנת להזמין.
תגיד הוא שואל איך אני מחשב את אורך הקורות?
ראובן אני אומר אתה שואל? בו ננסה יחד. שרטט את פרופיל הגג.
לאיזה קורות אתה צריך מידה? עכשיו חזרה לטריגו איך נפתור את הנעלמים?
אתה שם לב שאין זווית ישרה ,אלא זוויות אחרות אני שואל?
ראובן חושב וחושב ופתאום מחייך, עכשיו אני מבין למה צריך את משפט הקוסינוס המציק שלמדתי.
ואני חושב " איזה בזבוז" איזה "פספוס" של מערכת החינוך.
החדרון הראשון מוקם והוא מודל לשני. השני שלא הסתיים.
ראובן הפעיל החזק שלא מפחד ולא מהסס להתנסות בכל אתגר נלכד במחלה הבולמת והמצרה הזו.
לא ויתר השתקם והתגלה מחדש בכל החיוב שהיה טמון בו .
סרב לדבר סרה באדם והדריך אותנו להכיר בטוב שיש בכל אחד.
בסוף כל מפגש אני שוב חש וזועם "איזה בזבוז" איזה "פספוס" .
שמור עלינו ממקומך החדש חבר, אנו נזכור אותך כאיש מיוחד ונדיר.
ברוך השכן שזכה להכירך.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!