חסר רכיב

ורה סבטליצ'ני - חרסונסקי

ורה סבטליצ'ני - חרסונסקי
- יא, ניסן, תשפ"א
01/01/1950 - 24/03/2021
 ורה חרסונסקי – סיפור חיים
מתוך ראיון שנעשה על ידי חנוש מורג ב-25.3.2019

נולדתי בעיר קטנה באזור חקלאי במרכז קזחסטן. ההורים שלי הגיעו לשם בתקופה של חבר העמים שבה יישבו שטחים חדשים. אמא הגיעה מאוראל ואבא מאוקראינה. 
הייתה הרבה עבודה במשק הכפרי הקטן שלנו. חיינו באזור יפה עם הרבה עצים ואגם. אהבתי לצאת ליער ולקטוף פטריות. אני עדיין אוהבת לקטוף פטריות. אחרי שמישה נפטר אני כבר פחות הולכת לקטוף. 
הסביבה העירונית שלנו הייתה מאד ידידותית, הכרנו אחד את השני כמו בקיבוץ. לא היו באזור שלנו יהודים, או שלא הכרתי, כי לא דיברו על כך. גם לא הייתה אנטישמיות, על אף שהקזאחים הם מוסלמים. 
אבא היה קומוניסט צעיר ומאמין, והוא מילא את חובות המשטר הקומוניסטי. כולנו היינו מאמינים כשהיינו צעירים. לא ידענו מה קורה מעבר לחומת הברזל בעולם המערבי. רק כשהגעתי לארץ קראתי מה שנעשה בזמנו של סטלין. 
ההורים של אמא חיו לידנו. סבתא טיפלה בי הרבה שנים כי אמא שלי היתה חולה בשחפת, בה נדבקה כשעבדה בסנטוריום לחולי שחפת.
אני הייתי ילדה ממושמעת ומצטיינת, החלטתי שאני צריכה להיות טובה בכל דבר - פרפקציוניזם מהילדות. 
החגים שחגגו בבית היו רק חגים אזרחיים – ראש השנה האזרחי ואחד במאי. גם יום המהפכה ב-7 בנובמבר היה חג חשוב מאד. ליהדות הגעתי רק כאישתו של מישה. 
התחום האהוב עלי כל השנים היה ספרות. אהבתי לשבת ולקרוא. החלום שלי היה לשבת ולקרוא כמה שאפשר בלי לחשוב על שום דבר. עכשיו סוף סוף, אין לי עבודה ואין לי דאגות ואני יכולה לקרוא. בדרך כלל אני משיגה את הספרים דרך האינטרנט. הספרים נתנו לי את האפשרות להיכנס לעולם אחר. 
בגיל 14 כבר הרגשתי שאני יודעת יותר מכל המורים. הבנתי שהם לא יותר חכמים ממני. אז הייתי ילדה עם אמביציות, כמו שנערה צעירה יודעת להיות, ואמרתי את מה שאני חושבת. היום, כשאני כבר אישה מבוגרת, בת כמעט 70, אני כבר יודעת לשתוק... למדתי במשך השנים. 
בגיל 17 סיימתי את בית הספר. כתלמידה מצטיינת ידעתי שהעתיד שלי בלימודים גבוהים. נסעתי לעיר קארגאנדה, העיר השלישית בגודלה בקזאחסטן. למדתי בפקולטה לתברואה והיגיינה ככשש שנים, וסיימתי בהצטיינות. זה היה כבר בתחילת הפרסטרויקה, והיה כבר אפשר להרוויח קצת כסף, והתחלתי לעבוד כחוקרת. הייתי בת 35 והשנה הייתה 1985. בסיום המחקר קיבלתי תואר שלישי. לאחר מכן קיבלתי משרה בכירה יותר כמזכירה מדעית. אז גם נפגשתי עם מישה שהיה מהנדס, וגם הוא מאד הצליח. 
עלינו ארצה בשנת 1991. אני עליתי בגלל שמישה רצה. כשהיינו במוסקבה לפני העלייה שמענו על 'בית ראשון במולדת'. לא ידענו הרבה על הארץ. התחלנו ללמוד עברית בעזרת ספר ללימוד עברית שקנינו. גם פה, באולפן א' וב', למדתי הרבה. שלומית גרינבאום שהייתה חברת הקיבוץ עזרה לי בעברית, היינו מאד קרובים אליה. 
כשיש לי מטרה, אני פורצת בכל הכוח, כמו בת מזל גדי, וכך גם בקשר ללימודי העברית והחיים החדשים בקיבוץ. 
כשבאנו לקיבוץ היינו בשוק והתלהבנו - נראה לנו שזה לגמרי 'קומוניזם', אבל פה אנשים חייכו, וברוסיה אנשים לא חייכו. פה מחייכים, גם אם לא תמיד מתכוונים לזה. נתנו לנו חדר בשכונה "מהעיר אל הכפר". באותה שכונה גרו גם סרגיי וז'ניה וגם אנה ומיכאל. אהבנו את הלימודים ואת המורות ולא פחדנו מקשיים. חורף 1991 היה חורף קשה, אפילו היה שלג. כל יום הוצאתי מים מהבית, בלי לבכות ולהתאונן. החלטתי שזה החיים, והיינו מוכנים לכל דבר. היה לי מזל שהגעתי לקיבוץ כזה. והיה לי מזל גם עם מישה. די מהר הגעתי לעבוד ב'גת', ומישה התחיל לעבוד במג"ח. בהתחלה עבדתי כמה חודשים בבוטניה, אף פעם לא ראיתי כמויות כאלו של פיצוחים. אחרי שמונה חודשים עברתי לעבוד במעבדה של 'גת'. 
המשפחה המאמצת שלנו בקיבוץ הייתה משפחת סבוראי, היה לי מזל גדול איתם. בלי אסנת אני לא יודעת מה הייתי עושה. זה היה מזל מכל הבחינות.
היו קצת קשיים בקבלה לחברות בקיבוץ. הקיבוץ לא מיהר לחלק את העוגה עם חברים חדשים. אני תמיד אומרת שלג'רי בני גם מגיעה תודה על כך, הוא תרם ועזר לנו בקבלה לחברות. גם שלומית גרינבאום דיברה לטובתנו. 
אחרי זמן נכנסתי לעבוד במחלקת ה'מיקרו' עם נירה קראוס. דן לברון המליץ שאני אעבור לעבוד במחלקה הזו, וזה היה ממש החלום שלי. כשנמרוד התחיל לנהל את המעבדה התחילה תקופה חדשה ב'גת'. נמרוד היה בנקודת הזמן הזו מאד חשוב לי. תמיד הסתדרתי והרגשתי שאני עושה עבודה טובה, אבל עבדתי בעיקר לבד בתורנויות לילה וערב. יום אחד נמרוד אמר לי שאני טובה במה שאני עושה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה של 'גת' הוא שלח מכתב תודה, ונתן לי גם בונוס. 
עבדתי שם מספר שנים טובות. לאחר מכן יצאתי לפנסיה ברצון, האמת, התכוונתי לצאת עוד לפני כן, כשמישה היה בחיים. עכשיו נשארתי לבד, ויש לי הרבה עיסוקים מסביב לבית. לקח לי הרבה זמן ללמוד את כל מה שקשור בהחזקת הבית. יש לנו גם חברים טובים שני אוהבת במגדל העמק והם לוקחים אותי לטיולים. הם תרמו הרבה לכך שאחזיק מעמד. חוץ מזה יש גם החברים שיחד נכנסנו לקיבוץ, היינו ביחד ואנחנו ממשיכים להיות בקשר. אני בקשר טלפוני עם ז'ניה. אותה השאירו לעבוד, כי היא מהאנשים שאין להם תחליף. הקרובים של מישה גם מגיעים לביקורים אצלי. עם הבן של מישה מנישואים קודמים שחי בקנדה אני בקשר אלקטרוני כל הזמן. 
אני בחוג קרמיקה של לביאה, ויש לי כבר כמה מדפים של כלים שעשיתי בקרמיקה. 
המסלול של הפנסיונרים בקיבוץ הוא טוב מאד לאדם בודד. אני גם מטיילת עם חוג הפנסיונרים ועושה פילאטיס. ספרים אני קוראת דרך המחשב, גם סרטים אני רואה במחשב. זה ממש מציל אותי שאני יודעת להשתמש במחשב. יש לי גם שיחות בסקייפ עם חברים וחברות.
אני רוצה להגיד שכמה טוב שבקיבוץ יש דאגה לאנשים במצב שלי, שאני לא מרגישה לבד. 
אני רוצה שהדברים שסיפרתי יישארו רק בתיק שלי. אני לא רוצה שיתפרסם בשום מקום. אני גם לא רוצה לקרוא את זה. אני חושבת שאולי על הקבר שלי אפשר יהיה לקרוא מתוך הדברים האלו.
היום אני כבר מרגישה את עצמי 'זקנה', אני יודעת שהיום זה לא נחשב לזקן, ואני יודעת שאני לא נראית כך, אבל הרגשה זה משהו אחר. 
אני ומישה לא הצטערנו שעלינו לארץ. הכל היה לטובה. גם אם היו עבודות כפיים, הכל היה לטובה. כאן הרגשתי טוב, מזל שזה היה בקיבוץ. 

וורוש,
למי אתקשר ביום שני?
אהבתי אותך.
אהבתי את החוכמה והיידע הרב שרכשת במשך השנים. תמיד הבעת את דעתך באופן מדויק וחד שהיה מתובל בהומור עדין, שכה אפיין אותך.
הכרתי אותך דרך העבודה של שנים שעבדנו יחד, בתיאום ובהרמוניה ולעיתים אף כיניתי זאת,סוג של זוגיות.
חיכית לפנסיה, שיהיה לך זמן רב לקריאת ספרים שכה אהבת. החיים רצו אחרת ומישה נפטר. התחלת לגלות צד נוסף שהיה חבוי בך, עולם אמנות הקרמיקה, שכה היית גאה בדרך היצירה והתוצאה.
ואז המחלה החלה לקנן בך. גם ברגעים הקשים, ידעת להסתכל באומץ ובכנות במציאות שנכפתה עליך שידעת את סופה, ולא איבדת את האלגנטיות וההומור שלך.
היי שלום אישה אצילית 
נירה קראוס

ורה חברה מיוחדת שלי
הקשר עם ורה ומישה נוצר בשכנות המיוחדת עם אבא שלי  נמשך בשכנות עם אבנר אח שלי.  הקשר עם ורה נוצר כשנקלטו בבית ראשון במולדת והקשר עם ורה התחזק אחרי מותו של מישה.
ורה הכתיבה את הקצב את המינון ואני כיבדתי ומאוד אהבתי. 
אהבתי בורה את היופי הייתי יכולה להסתכל עליה בלי סוף יפה , אצילית ומטופחת בקפידה.
אהבתי בורה את האופי –היא מעולם לא סטתה מדרכה –הייתה לה דרך משלה הייתה צירוף של חוכמת לב וחוכמת אדם ביחד.
ללא טיפת זיוף ללא טיפת העמדת פנים ללא תמורה. 
נתנה לי להיכנס לסלון שבביתה. צנוע ומוקפד כשעל הכוננית מונחות עבודות הקרמיקה היפות אותם הכינה בחוג הקרמיקה של הפנסיונריות. הצנעה ושמירה על פרטיותה היו מרכיבים מאוד חשובים במהלך חייה.
לפני כ- 3 – חודשים שורה חלתה היא הסכימה לצוות קטן ללוות אותה ולהיות אתה .למרות שרצינו יותר גם פה עשינו רק מה שורה הסכימה ורצתה. גם פה הקפדנו על פרטיותה וכבודה ולא עזבנו אותה עד הרגע האחרון. ורה מתה עטופה ומטופלת.
ביום שלישי יום הבחירות בחרתי ליסוע לבקר את ורה בבית החולים היה לנו מפגש עם צחוקים קטנים וגוף כואב. נפרדנו כשורה ליטפה את ידי ואני את ידה בנעימות שאפיינה את ורה בכל חייה.
למחרת ורה נפטרה. אני מביטה אל דלת ביתה הצנוע וכל כך עצובה.


אריאל גולוד (החתן של החברים של ורה) 2021
ורה,
אני זוכר כשגבי אמר לי בפעם הראשונה: ״ תבואו מחר לורה למישה. נאכל משהו, לילדים יהיה כיף״. 
הייתי די חדש במשפחה ולבסוף השתכנעתי והגעתי. 
הגעתי לדירה הצנועה עם מרפסת חמימה, הרבה אוכל טעים ובעיקר אווירה טובה. קיבלת את פני כל המשפחה בחום ובאהבה ודאגת שנרגיש בבית. 
וזהו, מאותו רגע התאהבתי ברגע הזה וזה הפך לסוג של מסורת. מתי שמזמינים אותי. נוסעים לורה ולמישה. תמיד שמחת לקראתנו, ראית את הילדים והתמוגגת מאושר. ראו את הנפש העדינה והרכה שלך בכל הזדמנות.
בברית המועצות עבדת כדוקטור במכון למחלות מעבודה. היית המזכירה המדעית של המכון. המכון טיפל בהמון נושאים. אשפוזים ואלרגיות אבל עיקרו היה מחלות ריאות כתוצאה מעבודות במכרות פחם. עבודה לא קלה. התעסקת במחקרים וחיפוש מענה רפואי לאנשים הפשוטים שחיפשו מזור למחלתם כתוצאה מהחיים הפשוטים.
התחתנת עם מישה בשנת 89. בשנת 91 עליתם לארץ.

הדאגה שלך שתמיד המשפחה והחברים ירגישו שהבית פתוח, שלא יהיה מחסור ושכולם יהיו מרוצים הובילו את האווירה הכללית וזה מה שדחף לעוד ועוד מפגשים.
החיים שלך, כמו רבים מבני דורך לא היו קלים ומלאי קשיים. אבל למרות זאת, השתלבת, עבדת במרץ האכפתיות והאנושיות שלך היו נר לרגלייך. 
הזוגיות שלך ושל מישה הייתה משהו מיוחד. אפשר היה להבחין בזה בקלות. לאחר שמישה נפטר, היה לך קשה ואיבדת את כל עולמך. אנחנו בטוחים שכעת התאחדתם ובזאת נחמתנו.
בשם המשפחה אני רוצה להודות לחברי הקיבוץ שעשו מצווה גדולה מכל הלב וליוו את ורה בתקופתה הקשה.
כדברי המשורר חיים גורי:
״אני אומר לכם, שעל אף הזמן הרוח והמים, העקבות לא ימחו״.
ורה, נוחי על משכבך בשלום.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב