אגי ורדי

אגי, סיפור חיים

"נולדתי ב-13 ביולי 1930, בבית חולים יהודי, בבודפשט שבהונגריה. קראו לי אגנס קאופר. 

הייתי ילדה עליזה וקפצנית. יש לי צילומים מהגן, רוקדת בהופעה עם שמלה הונגרית, ואמא שלי, יולן, רצתה להיכנס מתחת לאדמה כי עמדתי בהפסקה על קצה הבמה וחיטטתי באף. 

אני זוכרת את הביקורים אצל הדודים בכפר. הם נורא רצו שאשמין כדי שאמא שלי תהיה מרוצה והביאו לי לשתות חלב חם מהפרה. לידי הייתה ערימה של כביסה נקיה ואני הקאתי עליה את כל החלב. שנים לא יכולתי לשתות חלב, רק קקאו. לאח של אמא היה בית דפוס בבודפשט. אני תמיד באתי עם אמא לבקר, ואספתי את הפסים הצבעוניים של הניירות והייתי הולכת הביתה עם אוצר.

אמא הכינה פירה ערמונים עם קצפת; עשתה לפתן מפירות יער; הכינה גומבוץ', ממתקים מחבושים מבושלים. הכי אהבתי שהכינה אטריות מתוקות עם סוכר ואגוזים. וכשלא היה סוכר ואגוזים חתכו כרוב, טיגנו אותו והוסיפו לאטריות. הדבר היחיד שלא אהבתי לאכול היה תרד... 

למדתי בבית ספר יהודי. כשהייתי בערך בת 12 התחילו להרגיש את הסנקציות נגד היהודים. אבא שלי, רוז'ה, לא הורשה יותר לעבוד בחברה ממשלתית בה עבד, וכשהייתי בת 13 לקחו אותו למחנה עבודה. אמא קיבלה הודעה שאבא הועבר לאי סנט-אנדרה ושייקחו אותם לרוסיה. אז היא אספה את כל הדברים החמים שאפשר להכניס בתרמיל גב, ונסענו לסנט-אנדרה. חיכיתי בחצר עד שהם נפרדו, ואז אבא יצא, נתתי לי נשיקה, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. 

שנה לאחר מכן, בגיל 14, לקחו גם את אמא. ההונגרים לא ידעו עדיין לקחת את כולם אז הם הלכו לפי רשימות שמצאו. בגלל שהיינו מנויים על עיתון קומוניסטי אז ידענו שיבואו אלינו. כשאמא הרגישה שהמועד קרוב החליטה שאעבור לגור אצל הדודות שלי. אמא, שהייתה אשה חכמה מאוד, הצילה אותי בכך שהחליטה להיפרד ממני. 

תחילה לקחו אותה לעבוד במפעל לפיצוחים "מאוטנר". היא שלחה לי משם קופסה מוארכת עם גרעיני חמנייה קלופים. זה היה ממש אוצר כי לא היה מה לאכול. ואז, פתאום, קיבלנו הודעה שלוקחים אותה לגרמניה. העוזרת של הדודות שלי לקחה אותי, הסתתרנו בכניסה לבית, יצאתי ועשיתי לאמא שלי שלום עם הידיים, וראיתי איך העמיסו את אמא עם עוד נשים על משאיות. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

לדודות שלי היה סלון לתפירה אלגנטית. היה שם ראי ענק והיתה קופסא עם סיכות, ואני הייתי אוספת את הסיכות מהרצפה עם מגנט ענק. היה שולחן כזה גדול, ובאמצע היתה חתיכת ברזל ועל זה היו מושחלים החוטים בצבעים שונים. שם גם למדתי לתפור.

קרוב לשנה גרתי עם הדודות. הייתי ילדה מאוד אמיצה, ובגיל 14 כבר ידעתי איך להסתדר. לקחתי תעודה ריקה, מילאתי את הפרטים בה, כתבתי שאני נוצרייה, והלכתי למשטרה בשכונה כדי להחתים אותם.  

משפחה עשירה שגרה איתנו בבניין - והאמא הכירה היטב את אמא שלי - שכרו דירה בפרברי בודפשט והחליטו שהם רוצים לקחת אותי. עברתי אליהם, הם גרו בקומה חמישית. התחילו הפגזות על בודפשט וכולם עברו לגור במרתף, 26 איש ביחד. היה חורף והמים פשוט קפאו בצינורות. התרחצנו מקערה, לפעמים חיממתי קצת על התנור. כשהפסיקו ההפגזות היינו הולכים לחפש אוכל. פחדנו שההונגרים ילשינו אז ניסינו להסתיר שאנחנו יהודים, ולקחתי ספר תפילות נוצרי ולמדתי אותו בעל פה, אני זוכרת עד היום את השם המשונה - "קאטקיזם". 

הייתי כבר בת 15 או משהו כזה והיה איזה בחור בן 19 או 20, שנפצע ברגל מהפגזה, ובבית שלו לא היה מרתף. אז הוא היה בא למרתף שלנו. כל יום אמא שלו הביאה לו מרק חם, וגם לי. הוא גם היה קצת מאוהב בי. אבל זה היה כל כך קצר. אז היה גם משהו טוב. היה מעניין. חיים לא משעממים היו לי...

אחרי שהרוסים כבשו את בודפשט הצטרפתי לילדים יהודים אחרים והסתתרנו במקומות שונים בעיר. יותר מאוחר ניסיתי לחזור לבית ההורים שלי שהיה בגטו, במטרה למצוא את ההורים, אך הבית היה ריק והיו בו רק חולדות מפחידות מאוד. זה היה משהו נורא. 

הלכתי לחפש את ההורים שלי. בבית הספר שלי על הקיר היו תלויות רשימות מי חזר מרוסיה, מי חי. ואז ראיתי שההורים שלי לא ברשימות. לאט לאט הגיעו ידיעות שאבא שלי קפא ברוסיה ואמא שלי מתה מטיפוס במחנה הנשים ראבנסבריק שבצפון גרמניה. היה קשה מאוד, אבל לפחות ידעתי מה קרה להורים וכבר לא חיכיתי שיחזרו.  

התנאים היו קשים. קור ורעב. אכלנו בשר של סוסים מתים שקפאו בשלג ושתינו מי שלג שהצלחנו להפשיר. עם הכניסה של בעלות הברית לבודפשט נפתחו מפעלי המזון, וכך היה לנו מה לאכול. אני זוכרת היטב שפתחו את המפעל לשוקולד והיו כאלו שמתו בהתחלה מרוב אכילה... 

לאט לאט הגיעו שמועות שאנשי "השומר הצעיר" שהגיעו מהארץ מארגנים ילדים יתומים לעלייה. אספו אותנו, ואני זוכרת שנתנו לנו יום יום אטריות עם פרג ועם קצת סוכר. אני הייתי בקבוצת "תחייה", עם עוד 7 בנות. אני זוכרת שסידרנו פינה ותלינו שתי שמיכות אפורות של צבא ורקמנו על זה פטריות, וכל מיני דברים כאלו. אני גזרתי והכל.

בליל הסילבסטר, לילה בו המדריכים שלנו העריכו שפקידי הרכבת יהיו שיכורים, נסענו ברכבת לוינה, משם לגרמניה ובסופו של דבר הגענו בדרך לא דרך לצרפת. לילה אחד נאמר לנו שאנחנו צריכים להיות שקטים מאוד ולארוז דברים עד 10 ק"ג כי אנחנו יורדים לשפת הים לעלות על אוניית מעפילים. עלינו כ-800 ילדים על אוניה שהכילה למעשה רק 200 מקומות. לאוניה קראו "המעפיל האלמוני". אני הייתי אחת מהיחידות שלא הייתה לה מחלת ים ולא הקאתי. כעבור שבועיים הגענו מול חוף ת"א. שם נתקלנו בבריטים. ניסינו להילחם בהם בקופסאות שימורים אך בסופו של דבר הועברנו לקפריסין.

בקפריסין הייתי 9 חודשים. גרנו במבנים ארוכים, שמשני הצדדים היו מיטות. בפינה סידרנו לנו שמיכה רקומה משהו נחמד כדי להתלבש שמה. למדנו עברית, ומהר מאוד ידעתי כבר להגיד "אני עומד ליד השולחן" ו"הבה נגילה". אני זוכרת שכבר אז תפרתי תלבושות ותפאורה להצגה "בגדי המלך החדשים", מכל מיני בדים שקיבלנו מהאמריקאים. המחנה שלנו היה קרוב מאוד לים, אבל לא נתנו לנו לצאת לים לבד. אז טנק אנגלי הלך לפנינו וטנק אחד היה אחרינו, שלא נברח. 

ואז יום אחד באו ואמרו שאנחנו עולים. היינו על הים שבועיים, הגענו סוף כל סוף לחיפה. ירדנו מהאוניה והעבירו אותנו לעתלית, חיטאו אותנו בדי.די.טי, והיינו שם כמה שבועות. ואז בא אוטו מסע בלי ספסלים ולקחו אותנו לקיבוץ נגבה. 

זה היה בסתיו 1947, בדיוק אז פרצה מלחמת השחרור ונאלצתי פתאום להיות במלחמה נוספת...

חפרנו תעלות, והתפקיד שלי היה להיות מקשרת בין העמדות. העברתי פקודות, והובלתי מים ואוכל. רצתי מעמדה לעמדה בתעלות האלה שחפרנו, אבל אז הופצץ מגדל המים וכל המים הציפו את התעלות. אז התחלנו ללכת למעלה. זה היה מאוד מסוכן. וארבעה חברים שלנו מחברת הנוער נהרגו.

יום אחד בא אווירון והתחיל להפציץ. קיבלנו רובים, שכשיריתי בהם אז היה לי בכתף כחול, כי זה היה כל כך טְרָנְטֵה. ואני זוכרת שעלינו על העמדות וירינו משם וירדנו, וזה... היה שמח מאוד. זה היה גם כן קצת כמו הרפתקה... 

כשהכריזו על הקמת המדינה עלינו שם לאיזה גג של בית ילדים, ועשינו שם שמחה גדולה, כל הלילה רקדנו. זה היה כיף. אבל עכשיו אני חושבת על זה כמה שזה היה קשה.

יום אחד הגיע חיימקה [שהיה אז חובש בחטיבת "הנגב"] לבקר בנגבה עם חבר שלו אריה, שבא לפגוש את  החברה הכי טובה שלי, טובה. והפכנו לזוג. אני לא התכוונתי בכלל לעזוב את נגבה, אבל חיימקה התנגד להיות בקיבוץ של "השומר הצעיר", ולקח אותי מנגבה. הוא שכנע אותי שלהורים שלו יש בית יפה ברמת-גן ושיהיה לנו איפה להיות. 

עברנו לרמת-גן, ואחר-כך לתל-אביב, הוא עבד בבית דפוס של המשפחה שלו ואני עבדתי בתפירה. כל יום נסעתי לשדרות רוטשילד ועבדתי בסלון של פיני לייטרסדורף. אני זוכרת שהלכתי לאסוף שאריות של ניירות בבית הדפוס, כל מיני ניירות נורא יפים, ועשיתי מזה קישוטים בחצר של הבית שלנו, היה נורא כיף". 

עד כאן מילותיה של אגי.

בשנת 1951 הגיעו חיימקה ואגי לגבעת חיים, והיו בין הראשונים להיכנס לבית בַּנקודה, בשכונת "מן העיר אל הכפר".

בטקס הנחת אבן הפינה, בהשתתפותו של בן-גוריון, עיצבה אגי את הכתובת החגיגית שנראתה מאחורי הנואמים המכובדים: "גזית נבנה". בכך פתחה בקריירה ארוכה של מעצבת תפאורות, כותבת כרזות, מאיירת "שנות טובות", בונה ויטרז' לחנוכה, מציירת מודעה ללוח מודעות, מאיירת בעלון, ומה לא.

שנתיים עבדה במתפרה, 5 שנים כמטפלת בגן, ואז החלה ללמוד באופן חלקי ב"אורנים" הוראת אמנות. 

בשנת 1959 באה פעם ראשונה ל"צריף הצהוב" לפתוח את השיעור הראשון שלה ב"כיתות בנימין", שנקרא מאז, ובמשך הרבה שנים, "מלאכות אגי".

1975 אגי ורדי מדריכה במלאכה "פסח על הקל"

פעם שאל אותה בנימין שפריר ממי הושפעה בתחום האמנותי. היא פתחה אליו עיניים גדולות ואמרה: "הושפעתי? אני כל הזמן מושפעת! מן הילדים! ניסיתי פעם ליצור בניתוק מעבודה אתם. זה לא זה. אתה מבין? אני עובדת עם הילדים וזה פִּינג... עושֶׂה משהו. ופַּנג - יש יצירה!".

מתישהו החלה ליצור בבָּטיק, ואחר כך גילתה את האמייל. אחרי הרבה שנים כמורה לאומנות ב"כיתות בנימין" החלה לעסוק ביצירה בלבד. עד מהרה היתה אחת מאמניות האמייל המוכשרות והמוכרות בארץ, שעבודותיה נמכרו בחנויות יוקרה כמו "משכית", או החנות של מלון המלך דוד.

מילדותה סבלה אגי מבעיות אורתופדיות, שהלכו והחריפו לאורך השנים, ובעשרים שנה האחרונות היתה כבר על כסר גלגלים. למרות זאת כשהיו שואלים אותה מה שלומה, היתה עונה: "בְּסְוֶודר גמור!". 

סבתא אגי הקימה יחד עם סבא חיימקה משפחה לתפארת!

לפני 75 שנים איבדה את כל משפחתה בשואה, לפני 70 שנה הגיעה עם סבא, שני אנשים צעירים, לבדם לקיבוץ. ועכשיו – שבט מסועף, חמולה של ממש.

אז צריך לחתום את הסקירה ההיסטורית הזו במילותיה של סבתא: "המשפחה שהקמתי והחיים שיצרתי כאן הם האושר שלי והסימן שאת הנאצים ניצחתי".

15.1.21                                                                                                                                                              

כל כך הרבה שנות אמא. כל כך הרבה שנות בת.

אני זוכרת את שתינו עומדות במטבחון הפיצפון, את מכינה את עוגת השוקולד השבועית ואני מתענגת על השאריות שנותרו בקערה. ואיך אהבתי כשסיפרת לי בגן לפני השינה את הספר "עליקמא הקטן". 

אני זוכרת שלא ידעתי אם להתחפש להולנדית או למוכרת בייגלה. ואת אמרת, מה הבעיה. תהיי הולנדית מוכרת בייגלה. והכנת לי את התחפושת הכי מושקעת בעולם.

כשהיינו קטנים, אלדד ואני, בכל טיול איתך היינו חוזרים עם שלל גרוטאות קטנות או אבנים שנהפכו מיד לציפורים, או יצורים בעלי משמעות, כמו גם העננים שהבטנו בהם בשמיים.

היית כל כך מוכשרת. בתפירה, סריגה, רקמה, באטיק, אמאיל, גרפיקה, הכנת תחפושות, ועוד ועוד. היית אמא וסבתא של סיפורים, של עוגות טובות, של חומרי יצירה. הסטודיו שלך היה עולם קסום של הפתעות ולראות אותך עובדת בו היתה חוויה מיוחדת.

בקיבוץ עבדת בתחומים שונים. אהבת לעבוד עם ילדים והם, שהרגישו את נפש הילדה שבך, אהבו את דרך עבודתך שהיתה מלאה סיפורים, ביטויים מצחיקים, והומור.

הסטודיו של אגי

במשך שנים ניהלת מאבק לקבל "יום אמנות" מהקיבוץ ולאחר שנים קיבלת הכרה כאמנית והגעת לכך שיכולת להתפרנס מהאמנות שלך.

היית כל כך מחוברת למקום הזה. לקיבוץ. בדרכך. לא בדיונים ואספות. במשך שנים כתבת, איירת, וציירת את המודעות ללוח המודעות הקיבוצי, שהיה אז דרך התקשורת המרכזית. עם שלל שגיאות הכתיב המפורסמות שלך. במקביל יצרת את התפאורות לחגים כשאת עומדת למטה במרכז בית וינה וביד רמה נותנת הוראות לצוות הטכני.  

היתה לך יכולת מופלאה לתכנן תפאורות בגדול ובמקביל, ליצור עבודות קטנטנות ומדויקות, בטכניקות מגוונות. ואכן, הדורות שהקמת אחרייך עוסקים בציור, נגרות, צילום, עיצוב פנים, עיצוב מוצר, תפירה, ארכיטקטורה, ועוד ועוד...

אני מודה לך אמא ששמרת בדבקות את כל ציורי הילדות שלי שאפשרו לי להתחבר אל כוחות היצירה שבתוכי ולמצוא את החיבור בין שתינו. אותו חיבור שהוביל אותי, בתקופת הסגר הראשון של הקורונה, ליצור עבודות מהחומרים שהורשת לי. חיבור של אמנות שזימן לי גם תהליך פרידה.

אמא, תמיד בחרת בחיים. בחיים מלאי צבע, אופטימיות ויצירה. גם כשהכל מסביבך היה שחור וכואב. הצבע האדום, האהוב עלייך כל כך משקף את שני הצדדים, החיים והכאב.

תמיד בחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה ולדבוק בהומור האין סופי שלך, גם כשבעיני הרופאים שמולך ניבטה האימה, האשמה והשאלה איך ממשיכים הלאה.

עלייך, אמא, המציאו את המושג "רוח האדם". אותה הרוח שנשאה אותך מעל כל מכשול אפשרי. היכולת להסתכל למציאות בעיניים ולקבל אותה כפי שהיא. גם כשהבנת שהורייך לא ישובו מן התופת ונשארת נערה צעירה לבדך. גם כשהבריטים החזירו את אניית המעפילים, בה היית, לקפריסין ולימים סיפרת איך הכנת שם תפאורות מהמדים של החיילים הבריטים להצגה שהכנתם. וכן, גם ברגעים הכי קשים בהם התברר שאת משותקת מהמותניים למטה, ברגעים בהם התבשרת על כך שאת מועמדת לכריתת רגל ואספת את כל כוחותייך והתנגדת לכך בכל תוקף, וגם כשנדרשת לשכב על גבך כמעט ללא תנועה במשך שמונה חודשים, בהם נאבקת בפצעי הלחץ הנוראיים שלך.

חייך, אמא, היו מלאי יצירה ועשייה ומלאי סבל. ואי אפשר, ממש אי אפשר, לדבר על הישרדותך הבלתי ניתנת לתיאור בלי להזכיר את רוחו של אבא, את מסירותו האינסופית ואת תמיכתו בסבלך המתמשך.

תמיד בחרת , אמא. גם את הדרך בה את רוצה להגיע אל סוף ימייך. לפני כחודשיים החלטת שאת מפסיקה לאכול, לשתות ולקחת תרופות, כי לא נותר בך עוד כח. ואנחנו כיבדנו אותך ותמכנו בך.

במסע הממושך שלך לארץ הצלחת להביא איתך בובה קטנטנה, מבד לבד, שתמיד היתה לצידך. סיפרת לי שכל פעם היית צריכה לתפור לה את הרגל. וכששאלתי אותך מתי אקבל אותה, אמרת - כשאני אלך מן העולם.

השבוע, אמא, לקחתי את הבובה הקטנה אלי למשמורת. 

חנה סנש צנחה בהונגריה ואת, אמא, הצלחת לצאת ממנה בשלום

שתיכן גיבורות

נוחי בשלום, אמא, לצד הורייך שהיו מקור מתמיד לגעגוע...

היי בשקט

שום גרמנים לא יבואו

אף רופא לא ישאל

לא יכאב לך יותר

מבטיחים

סמדר

אני יושב וחושב מה ואיך להגיד ולספר על אמא שלי

לפני שלושה שבועות עמדתי לא רחוק מכאן באזכרה, שש שנים ללכתו של סבא ראובן ז"ל ומה שראיתי בעיני רוחי הייתה ההלוויה הזאת. חשבתי איפה נשכיב אותך למנוחת עולמים לה את כל כך זקוקה. 

ברוב שנות חייך היית חיונית, פעילה חייכנית ויצירתית. היית אישה יפה עם חיוך רחב ושופע אופטימיות אין סופית. היית אמנית בכל רמ"ח אברייך עם כל המשתמע מכך. האמנות שאבה ממך כל פיסת אנרגיה כמטפלת בגן, כמורה לאומנות במשך עשרות שנים, בבית הספר של גח"א וגם בשפרירים. הקמת תפאורות וכתבת מודעות מדהימות בחגים ואירועים (כולל שגיאות הכתיב כשה ה' וח', ע' וא' מחליפות מקום) וכמובן בסטודיו שלך שהיה משאת נפשך. 

את ואבא לא הייתם דברנים גדולים אלא אנשי מעש, בצוע ומחויבות לתפקיד לחברה ולקיבוץ המפואר שהייתם ממקימיו. אתם מאחרוני הדור שהקים ובנה את הקיבוץ מגבעת חול שוממה לגן פורח, לחברה שיתופית עם ערכי עזרה הדדית וכבוד לאדם, לחי ולצומח. אני עומד כאן נפעם מההספקים שלך לאורך 90 שנות חייך. 

סיפור חייך וכל מה שעברת יחד עם אבא הוא סיפור של דור שקם מאפר ויצא ממנו מחוזק, הפך את הטרגדיה האיומה ביותר של העם היהודי להזדמנות. 

במשך שנים ארוכות לאחר הניתוח שהשאיר אותך משותקת, ראית תמיד את הצד החיובי של הדברים וגם שמרת על חוש ההומור ההונגרי שלך. סבלת לא מעט בשני הקצוות של חייך, בילדותך ובזקנתך, בניהן היו שנים יפות של בנית קיבוץ, חברים רבים שרובם כבר לא איתנו, הקמת משפחה, גידול ילדים, נכדים ונינים ותמיד באופטימיות וראית חצי הכוס המלאה של החיים. 

הימים האחרונים כשאנחנו מתנדנדים בין עצב הולך וגובר לבין השתאות והערכה עמוקה ליכולת ההישרדות והרצון שלך לאחוז בחיים הם סמל לדור הולך ונעלם.

תודה גדולה ליונה ולצוות נווה נעם לעירית וצוות הרווחה על העזרה הטיפול והנתינה לאורך השנים.

אמא, אישטנם...כשנפרדתי ממך אמרתי לך "נוחי בשלווה" ובכוחותייך האחרונים אמרת "תודה". תודה לך אמא על כל מה שנתת והענקת לי ולכולנו

נוחי בשלווה ומסרי ד"ש לכל יקירנו.

שיר לסבתא אגי

סבתא אמנית, צבעונית,

סבתא משוחררת, כמעט משוררת.

סבתא חוצת יבשות, חוצת תקופות,

סבתא עם אנרגיות מופלאות.

סבתא של בילויים בעיר הגדולה,

סבתא של עבודת אמייל עדינה.

סבתא של שבתות נעימות בבריכה

סבתא מורה לשחייה.

סבתא של ציפורים וטווסים,

סבתא של פרדסים.

סבתא של שוקולדים במגירה,

סבתא שעשתה את חיי לחוויה.

סבתא של אישטנם

סבתא שקראה לי פוצקי'לה

סבתא של סבא חיימ'קה

-סבתא אגי-

סבתא חזקה שלי,

סבתא שמחליטה עבור עצמה.

סבתא שעכשיו הולכת על שתי רגליים,

תנוחי קצת סבתא, לפני שאת ממשיכה.

שיהיו לך חלומות פז

ושט לו ברווז

אוהבת אותך, וכבר מזמן שמתגעגעת אליך.

שרון.

לאמא, לתערוכה

סמדר זעירא

כשאלדד ואני היינו קטנים, בשכונת "מן העיר לכפר", אמא יצרה מודעות ב"חדר". חדר המשפחה, שני מטר על שניים. ואנחנו אוספים מהרצפה שאריות של ניירות צבעוניים שנראו, כבר אז, כמו קסמים מעולם אחר. אחר כך קיבלה אמא מקום לעבוד בפעוטון ריק, בכיתה של ילדים, בחדר האוכל של בית ילדים, בצריף הכחול, ב'כיתות בנימין', ולבסוף קיבלה את ה – סטודיו, המדגרה לשעבר.

במהלך השנים, במקביל לעבודתה במתפרה, בגנים, במשג"ב וב'שפרירים', יצרה אמא מודעות ותפאורות, מודעות ואביזרים, מודעות וקישוטים, מודעות וכתובות, מודעות, מודעות ומודעות...

כשאמא כותבת מודעה צריכים להיות שקטים, אחרת היא מתבלבלת בטקסט, וגם ככה צריך לתקן לה את שגיאות הכתיב. נו, באמת, מה זה משנה אם זה ח' או כ', א' או ע, ט'' או ת', העיקר שהצבעים מתאימים ויש ציפור בסיום הפלקט.

בחגים ובאירועים אפשר היה לראות את אמא מפקחת ביד רמה על צוות תפעולי רחב ידיים, מלבישה את בית-וינה, או את חדר האוכל, בשמלת חג, ויטראז', כתובת או תפאורה, אותם הגתה בדמיונה. וזאת כבר מאירוע הקמתה של הנקודה לכבודו יצרה את הכתובת "גזית נבנה".

ובסטודיו, מקדש המעט שלה, יוצרת קולאז', באטיק על בד או על עץ, ואמאייל.

זה גם הרגע לגלות שהקריירה של אמא התחילה כבר בנעוריה, במחנה המעצר בקפריסין, שם יצרה תלבושות ותפאורה להצגת "בגדי המלך החדשים" מבגדים בלתי שימושיים אותם סיפקו האמריקאים. וכשעלתה לארץ, לאחר שנטלה חלק במלחמת השחרור, עבדה כתופרת בתל-אביב. שם רקמה בחוט זהב מיוחד קישוטים לפרוכת ארון הקודש בבית הכנסת הגדול באלנבי, ובמתפרתה היוקרתית לייטסדורף תפרה בגדים לעשירי תל-אביב ולשחקני תיאטרון\ ביניהם חנה מרון.

את השכלתה האמנותית רכשה אמא במכללת אורנים, בעין-הוד ובחוגים שונים אצל מורים כמו מרסל ינקו, משה פרופס, וקסלר, גלעדי ועוד, ולבסוף למדה בקורס הגבוה לאמאייל בבצלאל. וכל אלו ביצירתיות ללא גבולות, לעיתים בעבודה קשה, בהומור, בנכונות ובהתמדה.

שולחן העבודה שלך, אמא, שנדד ממקום למקום, לעולם לא פסק וניצח את כל המחלות כולן. ואנחנו, שזכינו לחיות בהשראתך, נמצאים כאן על מנת להלל, לברך, לשבח ולאחל –

שנה טובה, שנים טובות, תמשיכי כך,

מכל המשפחה