הספד לאמא
אמא יקרה, הרגעים האחרונים שביליתי אתך היו עבורי רגעי חסד. ראיתי את כוחות ההישרדות האדירים שלך, עקשנית, האוחזת בכח החיים כאשר כבר לא נותר הרבה במה להיאחז.
יכולתי אז להתקרב אליך וללטף אותך, ללחוש לך שזה ממש בסדר לשחרר...לא להיאבק יותר. לחשתי לך שנהיה בסדר. שאין לך כבר מה לדאוג, את לא חייבת. יכולתי לראות איך לאט לאט נכנס השקט אל גופף, ואיך את יכולה סוף סוף לנוח, לחדול אחרי כל כך הרבה שנים של אתגרים בריאותיים.
במשך השנה האחרונה כבר הספדנו אותך לא פעם, אבל עלית כל פעם כעוף החול, כלועגת למלאך המוות.
סימה אמיתי עם אחיותיה
חייך לא היו פשוטים. נולדת באפריל 1939 ברחוב יסוד המעלה שבדרום ת"א, אחות קטנה לשושנה ודבורה, בת ליהודה לאון הכהן בן-ארדוט ואליסיה עליזה פרץ. בגיל 14 עברת לבדך לקיבוץ כילדת חוץ.
יעל בן-ארצי וסימה אמיתי
בצבא שירתת בחיל-האוויר ואח"כ התנדבת לעבודה בקיבוץ מגל, ועבדת שם בכרם שעליו סיפרת לנו רבות.
אח"כ חזרת לגבעת חיים ועבדת ב"תחנה" בת"א, שם פגשת את בנימין שפריר שלימים הפכת להיות מזכירתו המיתולוגית, ועבדת בבי"ס שפרירים עד יציאתך לפנסיה.
בגיל 28 התחתנת עם אבא בקיבוץ שריד, אך לשניכם היה ברור שמקומכם בגבעת חיים איחוד.
אחרי זמן לא רב נפטרה אחותך הגדולה שושנה ממחלת הסרטן ואת לקחת על עצמך לגדל את ילדיה דורית ואמיר. אחרי מספר שנים אביהם התחתן בשנית ולקח אליו חזרה את הילדים ואת נשארת עם חור בלב ועם ילד חדש, טל, שנולד בינתיים. אח"כ הצטרפנו גם אנחנו. שמחת על המשפחה שהקמת, אך כאבת את הפרידה שנגזרה עליך מדורית ואמיר שאותם החשבת כילדייך. בשנת 1988 חלית לראשונה בסרטן שבעצם לא עזב אותך עד יומך האחרון.
נזכור אותך סבתא, אוהבת ונמרצת, עושה הכל למען נכדייך, לא יודעת לעצור למרות המכשולים. תמיד אומרת שהכל בסדר, אף פעם לא מבקשת עזרה, אמא, סבתא, אשה כל-יכולה.
אני מברכת אותך על שבחרת לעצור, לנוח, לאפשר לעצמך להמשיך את המסע הנישמתי שלך. יהי זכרך ברוך ונוחי על משכבך בשלום אמא יקרה
ליאת
אמא שלנו
אני לא יודע איך לכתוב עלייך בלשון עבר.
תמיד שמחת כשיובל וירדן באו אלייך. גם אתמול לפני שנרדמת לתמיד, הן באו אלייך והצטלמתן ביחד ואת חייכת, למרות שהתקשית לנשום.
איך הלכת מאתנו כל כך מהר.
אני מקווה שעכשיו הוקל לך. אחרי שנים של מלחמה במחלה שלא רצתה להרפות, אבל את נלחמת כמו לביאה וכל פעם ניצחת וזה לא מובן מאליו.
כאשר תגיעי למלאכים תשאלי אותם אם יש להם תשבצים, כי אין עליך בתשבצים והם לא יוכלו לעמוד בקצב שלך ולא יהיה להם מספיק נייר, אז תאמרי "אם אתם לא יכולים לעמוד בקצב, תנו לי לחזור לעולם החומרי כי שם הם מסוגלים..."
תמיד אזכור אותך, אמא שלי הכי טובה בעולם ואני כבר מתגעגע...
טל
סבתא
אני זוכרת איך אמא שלחה אותי להתנדב ברפת. טענתי שכואבת לי הבטן וברחתי אליכם. על השיש כבר חיכו שלוש כוסות - קפה שחור בשביל סבא, נס קפה בשבילי ושוקו בשבילך. איך ירדן ואני היינו עוברות אצלכם בדרך חזרה מבית הספר, איך חזרתי אליכם ישר מהמכללה, כמו בית שני.
את וסבא דאגתם לתחושה של בית - הקפדתם על ארוחות שישי ושבת בשביל לשמור על המשפחה מאוחדת והצלחתם בכך.
תמיד פחדת על הכוס שמונחת בקצה השולחן, המפה אף פעם לא מספיק ישרה, ואסור לשתות תה בלי תחתית כמובן.
היית שואלת אם אנחנו בסדר ו"בלי שסבא יראה" שולפת שטר של מאה, דוחפת לנו לאגרוף, וכשהוא לא רצה לקום מהכורסא כדי לחסוך לנו שתי דקות הליכה הביתה, היית מקניטה אותו ותוקעת לו מרפק עד שישתכנע.
אני זוכרת את חגיגות יום ההולדת המשפחתיות עם הבירה והאנטרקוט, העוגה שנהגת להכין, הקניידלך פשטידת הגבינה והמרקים.
שלשום עוד הספקתי לבוא אליך עם עוגה, הבאת לי חיבוק ונשיקה. הצטלמנו, עשינו שיחת וידאו בה ראית את כל הנכדים, הספקת להגיד שלום גם למי שלא פה, לראות אותם שוב ואם יש משהו מנחם בפרידה ממך - זה הדבר.
אני זוכרת נסיעות לת"א לדבורה אחותך, איך היינו הולכות יחד לקפה של עזרי ותמיד מיהרת לשלם, כאילו שהזמן בורח.
תמיד סיפרת לי שגם את שירתת בחיל האוויר, בטייסת "מטאורים" ברמת דוד וזו היתה גאווה משותפת של שתינו. אני שמחה שזכיתי להמשיך את דרכך ושהספקת לראות אותי בהשבעה שלי מתגייסת לצה"ל.
אני זוכרת איך שאהבת לעקוץ את סבא והיית מכורה לניקיון. איך לקחת אותי ליום כיף בשפרירים ונתת לי לשחק בכל המחשבים.
תמיד שידרת אופטימיות וגם כשהיה קשה, היית הסבתא הכי מדהימה שאפשר לבקש.
אני שמחה שהיתה לי הזכות להיפרד ממך עם מילים, עוגה וחיבוק.
מאחלת לך שלווה שם למעלה, ולנו שנצליח להיעזר אחד בשני ולהתחזק.
אני אוהבת אותך
נכדתך יובל
1991-1993 חבורת הזמר עומדות מימין טובה גבר עירית ארבל יושבת סימה אמיתי
אדם וסימה אמיתי
ברכה לנישואין מאת עדי נחמני
הרשו לי רבותי,
משפחת אמיתי (ושל כהן גם כן)
חברי קיבוץ שריד, ברכה לא שגרתית:
בערב זה כדאי להימנע מפרוזה:
אל תכעסו עלי שאת דברי אחרוזה...
אכן, תפקיד נעים (לא רק חובה קדושה)
בשם גבעת חיים
נטלתי על עצמי – מנימוקים שלושה:
בקיבוצי אני יחיד
בקי בכם, אין לכחש: ביקרתי פעם בשריד, ב- 46
הכרתי מן הסמינר יוכבד. ואני נזכר במרדכי והגר
וגם בילד שחרחר – אדם קטן.
הזמן עבר, יוכבד שוב אינה מורה,
אבל אני עשרים שנה
הרבצתי איכשהו תורה, לאחרונה בעמק-חפר...
יום אחד בבית-הספר קיבלתי עם ילדי-החוץ
את סימה כהן לקיבוץ.
למדה אצלנו וכשמה, חוק לימודיה גם – סימה.
כחברה היא מתקבלת, היא משרתת כחיילת,
בשירותים, בתור כורמת, בספריה הרבה תורמת,
ולא אמשיך עוד בסקירה...
ורק אזכיר – כמזכירה של בית-הספר היא הקסימה
כל המורים סומכים על סימה.
ולא מזמן שאלתי סתם:
האם הדפסת לי למבחן
"שיר השירים" עוד לא מוכן?
אולי בכל זאת תנסי?
ואז השיבה "להד"ם!"
שמא הבינה "תינשאי?"
שמא ענתה לי "לאדם"?
מכל מקום אפשר לטעון
הוא בשבילה – אדם ראשון.
היא בשבילו – אני טוען – סטייה מיסודות מפ"מ:
עם בת כהן הוא מתחתן!
ומה יצא? – כן, בן-אדם...
סליחה, בעצם לא רציתי
לגלוש-לפלוש אל תחום פוליטי,
אך אציין כל-כל פנים:
כולנו כאן מחותנים.
נלמד נא מאדם וסימה המשפחה הצעירה,
אשר הגשימה והדגימה
איחוד, ולא רק מערך,
על דרך של גזירה שווה:
קיימת אפשרות לכך בתנאי אחד:
קצת אהבה.
הרשו נא לי בתור אוהב
כוס להרים מקרב לב
לזוג שלנו המלבב
ולאחל גם לאבות
כל טוב, קירוב הלבבות,
אתם, בני כהן ואמיתי
למזל טוב! שאו ברכה – כה לחי!
.jpg "בית משפחת אמיתי סימה")
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!