אורלי רוזנברג
.jpg)
- יג חשון תשפ"א
14/10/1963 - 31/10/2020
אורלי רוזנברג
אורלי נולדה ב-14 באוקטובר לפני 57 שנים ונפטרה ב-31 באוקטובר ביום שבת , יום בו נפטרים הצדיקים, שהיא עטופה בכל בני משפחתה.
אורלי נולדה בדימונה, הצעירה לבית משפחת סולומון, אחות קטנה ל-6 אחים.
הוריה של אורלי עלו מפקיסטן עם 5 ילדים בשנת 1957. יעקב ואורלי נולדו בארץ.
המשפחה גרה בדימונה בבית קומות בדירה קטנה של 2.5 חדרים. חלק מהאחים נשלחו להתחנך בקיבוצים, ואורלי עם עוד שלושה אחים נשארו בבית ההורים.
כאשר אורלי היתה בת 12 אמא שלה נפטרה, ואורלי מהר מאוד התמקצעה בכל הנושאים הקשורים בעבודות הבית.
אורלי למדה והתחנכה עד סיום התיכון בדימונה, ולאחר סיום התיכון התגייסה ושירתה בבאר שבע במחנה נתן כדי להיות קרובה לבית ולהיות יחד עם אביה.
אביה נפטר בשנת 1990.
לאחר הצבא אורלי השתלבה בעבודה במפעלי הטקסטיל ובבזק בדימונה.
בשנת 1998 ניצה הררי החברה של מזל (אחות של אורלי) ושל כולנו, החליטה לשדך בין אורלי לרונן, ובמרץ 1999 אורלי ורונן התחתנו בקיבוץ בחתונה שמחה וגדולה.
אורלי התקרבה לאחיותיה ואחיה שגרו בחדרה ואליכין והייתה מאושרת.
בנובמבר 1999 נולדה ליאם ובאוגוסט 2003 נולדו אור ועדן. הרבה אושר הביאו הילדים למשפחה.
ב-נובמבר 2014 נפל עלינו האסון כשרונן נפטר באופן פתאומי. פטירתו של רונן היתה קשה אך אורלי בכוחותיה, באופטימיות שליוותה אותה ובעזרת המשפחות התמודדה בגידול ובחינוך הילדים בדרך מעוררת הערצה.
לפני כארבע שנים אורלי התמוטטה פיזית, והתחילה בטיפולי דיאליזה מלווים במחלות נוספות.
אורלי לא ויתרה, והצליחה לצאת ממשברים רפואיים לא פשוטים. אורלי והמשפחה קיוו וציפו שאורלי תוכל להגיע להשתלה ואכן, הלכנו להתייעצויות ולבדיקות עם הרבה תקווה.
אורלי עבדה רב שנותיה בקיבוץ בכלבולית, וגם בימים שבין הטיפולים הקפידה להגיע לעבודה. היא מאוד אהבה את העבודה, את הצוות ואת החברים. והם החזירו לה אהבה גדולה.
תקופת הקורונה הכבידה מאד גם על אורלי והילדים, ואנחנו שמרנו עליה מכל משמר, בידיעה שאם חס וחלילה תדבק זה יהיה קטלני.
חיידק אחר אלים תקף את אורלי, עליו היא כבר לא התגברה. החל מיום רביעי האחרון אורלי הייתה מאושפזת והמצב הלך והחמיר.
אתמול כתבה לי חברה מהקיבוץ:
בשבילי אורלי זה לצחוק.
בשבילי אורלי זו בדיחה גסה.
בשבילי אורלי זה להיפגש לקפה עם חברות.
בשבילי אורלי אמא טרייה לליאם בפעוטון ואח"כ שוב לאור ועדן.
בשבילי אורלי אמא נפלאה. אין הגיון בעולם ואין הגיון בדברים.
בנימה אישית, בשבילי אורלי הייתה ההוכחה שהכל אפשרי: להתגבר על משברים, לאחד משפחות מכל קצוות המדינה, להשתלב בחיי קיבוץ, להיות אמא נפלאה בכל מצב, ותמיד לשמור על שובבות וחוש הומור.
אני לא יכולה לסיים בלי להודות לאלי שליווה את אורלי בארבע שנים האחרונות, שלוש פעמים בשבוע, בוקר וצהריים לטיפולי הדיאליזה, ומתי שהיה צורך לבדיקות נוספות במסירות ובדאגה. ידענו שאורלי בידיים טובות
אנחנו נעשה הכל כדי שהילדים האהובים של אורלי ורונן יזכו לחיים שלמים ומאושרים.
כתבה עירית ארבל
אמא שלי אהובה שלי
תסבירי לי איך? איך אני יושבת וכותבת לך הספד?
אמא שלי, זה כל כך בלתי נתפס, אני פשוט לא מצליחה לעכל שאת כבר לא לצידי, שאני לא אזכה עוד לחבק ולנשק אותך.
תודה לך על 21 שנים של אושר ואהבה אין סופית. אני כל כך ברת מזל שאת היית אמא שלי ושנולדתי לך.
ועכשיו, מי יעיר אותי כל בוקר ויבקש ממני להכין לך תה דווקא שאני ממהרת לעבודה? אבל אף פעם אי אפשר להגיד לך לא כי את היית המלכה שלי, האור שלי בחיים האלה את היית הכל בשבילי.
לקחו לי את הלב.
מי כמוני יודעת כמה סבלת וכמה כבר נמאס לך להרגיש כמו סמרטוט. הדבר היחיד שמנחם אותי עכשיו זה שאת כבר לא סובלת, ושעכשיו את ביחד עם אבא ואתם תשמרו עלינו מלמעלה.
אמא למה? למה עזבת אותי? למה עזבת כל כך מוקדם, אמא שלי?
אוי אמא כמה כואב וקשה. אני צריכה אותך, תחזרי בבקשה. אני מתחננת רק תתעוררי. איך אפשר לדבר עליך בלשון עבר? מי יחליף אותך בתפקיד הכל כך חשוב במשפחה? את הדבק במשפחה מאחדת את כולנו. מי היה מאמין שרק לפני שבועיים חגגנו לך יום הולדת הכי שמח שהיה יכול להיות? אילו ידענו שזאת השמחה האחרונה שלנו ביחד. אהובה שלי, מלאך שלי כמה שאני צריכה לשמוע אותך עכשיו, לשמוע את קולך אומר לי שהכל יהיה בסדר ושאין מה לדאוג. כמה אני צריכה את החיבוק המנחם שלך שעוטף ושומר עלי מכל דבר.
גיבורה שלי. לצערנו את הפסדת בקרב על חייך אבל את תמיד תמשיכי לחיות בתוכנו ובתוך הנפש והלב שלנו. היו לנו חיים מלאי הרפתקאות וחוויות טובות וטובות פחות, אבל תמיד היינו ביחד ושמרנו אחת על השנייה.
מאז שאבא נפטר, את היית כל כך גיבורה. דאגת לנו להכל וגם כשהמצב הבריאותי שלך התחיל להידרדר, תמיד דאגת ושמרת עלינו שלא יחסר לנו דבר. אני שרופה עליך מעמקי נשמתי לנצח.
נוחי לך. תני לגוף שלך שעבר כל כך הרבה סבל, לנוח. תשמרי עלי, על אור ועדן יחד עם אבא.
מלאכים שלנו, עכשיו אתם ביחד, מקווה שטוב לכם ביחד.
אוהבת אותך כל כך אמא שלי ברמה שכל הגוף כואב לי.
שלך לנצח, הבת הבכורה והיחידה שלך.
ליאם
אימוש שלי, אהובה שלי, החיים שלי
את לימדת אותי הכל בחיים, את היית ההשראה שלי, את היית הגיבורה שלי.
לימדת אותי להילחם על החיים לא לוותר.
כשהיינו אצלך אתמול, כשהיית מורדמת ומונשמת, אור ואני דיברנו איתך ושמעת אותנו וראינו שדמעת. אני לא מאמין שהלכת לנו, כי את תמיד הולכת ליום, יומיים, שלושה וחוזרת. אבל הפעם זה לא קרה, לצערי.
את לא תזכי לראות אותי מסיים בית-ספר, מסיים צבא, לא תזכי לראות את החברה הראשונה שלי, את לא תזכי לראות אותי מתחתן ולא תזכי לראות את הנכדים שלך.
אני לא מצליח לדמיין את החיים שלי בלעדייך. את היית החיים שלי. תמיד היית אהובה על כולם, וכל מי שאני פוגש ומכיר אותך, אומר עליך רק דברים טובים. את היית בן אדם בדמות מלאך.
בחמש שנים האלה שסבלת, גם קצת נהנת, בעיקר כשטסנו ליוון. אבל עכשיו את לא סובלת יותר ואני מקווה שטוב לך שם למעלה למרות שאנחנו זקוקים לך פה למטה. אני מתנחם שפגשת שם למעלה את אבא ואת ההורים שלך ומקווה שקיבלו אותך טוב.
ייקח לי עוד הרבה זמן לעכל את זה שהלכת.
תשמרי עלינו שם למעלה יחד עם אבא, ואני תמיד אחשוב עליכם בכל מקום וכל הזמן.
אני תמיד אתגעגע.
הבן הקטן שלך,
עדן
אמא יקרה שלי
אמא, אני לא מאמין.
אני לא מצליח לדמיין את המשך החיים שלי בלעדיך. עוד לא סיימתי בית ספר, עוד לא התגייסתי, את לא תכירי את החברה הראשונה שלי, את אשתי ואת הנכדים שלך. למה היית צריכה ללכת כל כך מוקדם? עכשיו נשארו בלי הורים, האוהבים והאהובים שלנו. טרגדיה נוספת למשפחה.
אבל אני יודע אני יודע שנלחמת עד שנייה האחרונה במלחמה, אבל לצערנו הפעם הפסדנו במלחמה.
זה לא נתפס לי, שאני צריך להמשיך את החיים בלעדיך., אבל אל תדאגי, את תהיה בכל מחשבה שתצא לי מהראש ובכל רעיון שלי. אני אמשיך את המסורת שלך ואני אאחד את המשפחה, כמו שכולם אמרו שאת היית עושה.
אי אפשר לדבר עלייך בלשון עבר, כי הכל כל כך לא אמיתי, וכל הדבר הזה לא באמת קורה. יום, יומים את איתנו חוזרת אלינו וממשיכים כאילו הכל כרגיל.
אימוש יקרה והבן אדם האהוב עלי בכל העולם - אני אדאג לכולם כמוך, ואמשיך את כל הטוב שלמדתי ממך בשנים האחרונות.
אוהב אותך כל כך ואני אתגעגע בלי סוף.
תשמרי על כולנו מלמעלה.
אוהב, אור
אורלי שלנו אהובתינו
ואת אינך.
הלב מסרב להאמין.
יש לנו עוד מלא תכניות ביחד.
ביחד יד ביד איתך ועם המתוקים שלך. תכניות שמשתנות לצערי הכל כך גדול. התחלנו בריצה ארוכה בתוך מנהרה, על מנת להגיע לאור שבקצה - להשתלה. היינו בדרך, דרך לא פשוטה, מעכבת, מעייפת, מכאיבה, ואת לא ויתרת, לא הרמת ידיים, נלחמת על מנת להגיע לאור, הבנת שזו הדרך הנכונה והטובה. ופתאום בום, כבה לנו האור שלך באמצע המנהרה.
אורלי, היית אשה כל כך צנועה, אשת שיחה, מצחיקה עם שק ענק של בדיחות, שיודעת לשלוף את הבדיחה הנכונה במקום הנכון. אשת משפחה שכל האחים שלך באים לבקר בשבתות ובימי חול, אבל בעיקר היית אמא נפלאה לליאם, אור ועדן. גידלת אותם לעזרה ומעשים טובים ולהיות עצמאים. גידלת ילדים נהדרים.
זכיתי ביום שישי להיות לצידך. רוב הזמן ישנת אבל כשהגיעה ארוחת הבוקר הרמתי אותך וסייעתי לך לאכול, ולאחר מכן התאוששת קצת ויצא לנו לדבר ואפילו לצחוק קצת עם הדוקטור.
הלב מסרב להאמין שאת אינך. ושוב הדמעות זולגות מעצמן.
ילדים שלנו, אנחנו כאן איתכם אוהבים, מחבקים ונדאג לכל מחסורכם. לא נוכל להחליף את אמא, אבל כן נשמור עליכם כמו שאמא ואבא היו רוצים, מקווים ומייחלים.
כל כך עצובים וכואבים.
נאהב אותך תמיד, ותמיד תשארי בלבנו.
יעל רוזנברג
אורלי אהובה שלי
אני כותבת לך בידיים רועדות, מסרבת להאמין שאנחנו נפרדים היום ממך, כל כך מוקדם. רק לפני שבועיים חגגנו לך יום-הולדת קורונה, צילמנו סרטונים, בירכנו, התרגשנו איתך, לא ידענו שזאת פרידה.
שאלתי במשפחה מה היו רוצים לכתוב עליך, כל אחד בנפרד ביקש לומר שאת היית החוט המקשר בין כל המשפחה, מקטן ועד גדול, מאז שהיינו ילדים, היינו מתקבצים כולנו בבית של סבא, פורסים מזרנים בכל הבית ונהנים מהביחד. עד היום אנחנו מחבקים ומתרפקים על הזכרונות האלה... גם כשגדלנו ופנינו כל אחד לדרכו, את דאגת לשמור על קשר עם כל אחד מאיתנו, זכרת את ימי ההולדת שלנו, תמיד התעניינת בשלומנו. בכל שבת כל האחים והאחיות היו מתאספים אצלך, דואגים, עוזרים, מעלים זכרונות ונהנים. תמיד צחקנו את ואני שהמזל הכי גדול שלך זה שהגעת לקיבוץ.
טיפלת בסבא עד יומו האחרון. לאחר שסבא נפטר, הכרת את רונן, התחתנתם, הבאתם שלושה ילדים מדהימים, ילדים לתפארת, ליאם, אור ועדן וביום בהיר אחד, רונן כבר לא היה, מאז השתנו חייך, נכנסת ויצאת מבית החולים ללא הרף, לא היתה לך מנוחה, סבלת בכל רגע. ריטה ומזל, האחיות המסורות שלך לא הניחו לך, עטפו ודאגו לך ולילדים, משפחת רוזנברג, חינה היקרה, טלי, יעל, עירית ועוד שאני לא זוכרת כרגע, דאגו לכל, שדבר לא יחסר, עטפו אותך ואת הילדים באהבה.
אוף אורלי, את כבר חסרה לי. בכל בוקר קיבלתי ממך ברכה, ביום שלישי היתה הברכה האחרונה וביום שישי השיחה האחרונה שלנו, ממש לפני שנרדמת. קשה לתאר מה היית בשבילי - אחות גדולה, חברה, שותפה, גרנו יחד, עבדנו יחד, חווינו חוויות שישארו איתי לעד.
בימים האחרונים רוזי ליוותה אותך, ועל כך אודה לה לעולמים.
אבא שלי, האח הבכור שלך שכל כך אהב אותך, לא יכל להגיע היום, הוא אבל וכואב בבית, ומבקש שאמסור לך את אהבתו, ושסוף סוף את נחה ושאת עם סבא וסבתא ורונן, הוא מבקש להקדיש לך שיר, ממנו אליך.
אורלי אהובה שלי, תמיד תשארי בלבי, אוהב אותך לנצח.
תמיד נדאג לילדים ונמשיך את המורשת שלך, נישאר כמה שיותר מאוחדים.
תשמרי עלינו מלמעלה, מלאך שלי.
משפחת סולמון
אורלי,
קשה להאמין שאת כבר לא איתנו.
הכרנו לפני קצת יותר מעשרים שנה במערכת החינוך של הקיבוץ בה גידלנו יחד את ילדינו. שלושתנו הגענו מבחוץ, ובתור נקלטות חדשות בקיבוץ התחברנו אל מי שכמותינו.
אני זוכרת שהגעת והיית מאושרת על שפגשת את רונן והקמתם יחד בית בקיבוץ. אין ספק אורלי שהצלחת ובגדול, יצרת משפחה למופת עם ילדים מקסימים.
במשך הזמן הכרנו יותר טוב, והתחלנו לצאת לבילויים משותפים כדי לנקות את הראש מענייני השגרה של גידול הילדים והעבודה. הכרנו אישה חביבה מלאת חיים וחוש הומור, מספרת בדיחות ורואה באופטימיות את החיים שכבר אז לא היו פשוטים.
המסורת נמשכה גם אחרי שאיבדת את רונן אהובך, והמצב הבריאותי שלך החל להתדרדר.
יש לציין שאף פעם לא הרמת ידיים ונלחמת כמו לביאה. כנגד כל הסיכויים הצלחת לתת בית לילדייך למרות הקשיים, השבר והאתגר הבריאותי.
היית אדם טוב אורלי, אהבת את החיים. הילדים היו כל עולמך, היית מוכנה להוריד עבורם את הירח והכוכבים. זכית במשפחה מדהימה ותומכת, אפשר לומר בביטחון מלא כי הילדים שלך בידיים טובות.
ביום שני האחרון ביקרנו אותך בביתך וכבר ניכר היה שאת מאוד סובלת. עדיין העזנו לקוות שהקורונה תעלם ונצא שוב ביחד ל"רואה בקפה".
קשה להאמין אורלי, שכבר לא נוכל לקבוע איתך לבילוי משותף, שכבר לא תשלחי הודעת "בוקר טוב" כמו בכל יום.
אנחנו רק תקווה שאת כבר לא סובלת ושנגאלת מייסורייך.
ליבינו עם הילדים והמשפחה, נעזור במה שניתן.
נוחי על משכבך בשלום, תחסרי לנו מאוד.
באהבה חברותיך - איריס ושרון.
תמי כהן כותבת מצוות הכלבולית
חברתנו לצוות, כואבים ולא מעכלים אותך היית חלק מאיתנו שנים רבות, עובדת מסורה, מקצועית ומצחיקה.
היית אדם מיוחד מאד. תמיד דאגת לכולנו, התעניינת בשלום משפחתנו, והדגשת לנו כמה לשמור על המשפחה.
בכל גיבוש צוות תמיד היית המוקד - סיפרת בדיקות מצחיקות ותרמת לאווירה נעימה לכולנו. היה לך קשר מיוחד עם הלקוחות, שמאד אהבו אותך. כשנוסעת לבדיקות כולם דאגו ושאלו לשלומך.
למרות המצב הבריאותי שלך, לא ויתרת ובימים שני, רביעי, שישי הגעת לעבודה.
אהבנו שהגעת לעבוד איתנו - תמיד אופטימית וחזקה ולמדנו ממך המון.
לא קל היה בתקופה האחרונה, בה לא הרגשת טוב, חלשה. לא פעם שאלת –
"מה יהיה?" ואנחנו ביקשנו שתהיי אופטימית וחזקה. האמנו שתתחזקי ותחזרי ותחזרי אלינו במהרה.
השארת לנו את ילדייך המקסימים - ליאם, אור ועדן. הילדים המסורים שאת ורונן השארתם אחריכם. ילדיכם הם עדות נפלאה לחינוך הטוב ודרך ארץ שהטבעתם בהם. אור ועדן, שעזרו לנו במשלוחים במסירות רבה, בחיוך, וברצינות. ליאם שהיא כבר חלק מאיתנו - רצינית ואכפתית בדיוק כמוך.
נמשיך לשמור עליהם, לתמוך ולעזור בכל מה שיצטרכו. נוחי על משכבך בשלום אורלי שלנו.
אוהבים מאוד צוות הכלבולית.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!