פטר לנג
- ח טבת תש"פ
21/08/1924 - 05/01/2020
פטר
ערכה תמר רז לנג
פטר היה השורד האחרון מקבוצת שורדי גטו טרזיינשטט בקיבוץ. השנים תחת שלטון הנאצים טבעו חותם עמוק בנפשו, שהוא ניסה להסתיר אך לא תמיד הצליח. רוב הזמן נשארו הזכרונות קבורים בליבו ורק לעיתים, בעזרת כמה כוסיות שהחליקו את גרונו, שיחרר זכרונות שלחצו אותו.
פטר נולד בשנת 1924 בעיר המחוז הצ'כוסלובקית יהלבה, איגלאו בגרמנית, שפת אימו. בן לזוזי ורוברט ואח ללוטה. משפחה מתבוללת, חלק משכבת האינטלקטואלים היהודים כמו הסופר פרנץ קפקא. בבית לא נשמרה המסורת היהודית ורק את ליל הסדר נשלחו שני הילדים לחגוג עם הדוד, שערך אותו כהלכתו, אבל הזהות היהודית נשמרה. פטר היה גאה בכך שבמפקד אוכלוסין בצ'כיה רשם אביו בסעיף הדת "אתיאיסט" ובסעיף הלאום "יהודי". כמו אביו, היה גם פטר אתיאיסט.
כשהחלו רוחות המלחמה לנשב באירופה, הם חיפשו אפשרות להגר (לא לארץ ישראל) אך לא עלה בידם. "היטלר עשה אותי ציוני", מספר פטר שלמד בבית-ספר גרמני והיה התלמיד היהודי היחיד בכיתה. אחר כך עבר ללמוד בבית-הספר של "עליית הנוער" בפראג שם גם הכיר חלק מהחברים שפגש אחר כך בטרזין.
אחרי כשנה חזר פטר לעירו. המשפחה הוצאה בינתיים מביתה, קודם אל בית הדוד ומשם הוגלו לעיר שכנה בה היה גטו יהודי ישן ומשם הוסעו לטרזין. חלק מתקופה זו "בילה" פטר יחד עם אביו במחנה של עבודת כפייה ושניהם היו חוזרים למשפחה בסופי שבוע.
מטרזין יצא פטר אל "הפלנטה האחרת" – אושוויץ-בירקנאו, שרד שם ונשלח לקומפלקס המחנות של דכאו בהם הועבדו היהודים למוות.
כאשר התבקשו מתנדבים למחנה קרוב לטרזין, הוא שכנע כמה מחבריו להתנדב. שם התנאים היו קשים ביותר והוא היחידי ששרד מכל חבריו, אבל כל ערב יכול היה לראות את האורות של טרזין ולחלום לשוב לשם. בסופו של דבר, אכן הגיע לטרזין. שם סיפר את סיפורי הזוועות שעבר ואנשים אמרו - אל תשאלו את פטר, הוא משוגע. אחרי כמה ימים הגיעו חיילים אמריקאים ושחררו את המחנה.
פטר חזר לעירו בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית והלך ללמוד סריגה בבית-ספר לטקסטיל, מקצוע ששימש אותו בבואו לקיבוץ. את אחותו, שעבדה כמתורגמנית אצל הצבא האמריקאי, פגש במקרה ברחוב. אחר כך התגייס לצבא הצ'כי ושירת בעיר סמוכה ביחידת תותחים נגררי סוסים, שם קיבל דרגה פיקודית ואפילו סוסה משלו. האהבה לסוסים נשמרה גם בקיבוץ.
.jpg "פטר לנג בטיול על הסוס")
יום אחד הגיעה אליו שמועה שמתקבצת בריגדה שתישלח לישראל לסייע במלחמה נגד הקפיטליזם. הוא התנדב ובנמל חיפה חיכו לו שניים מחבריו מהגטו, שהיו עכשיו בגבעת-חיים וכך הגיע לקיבוץ.
פטר, חנהל'ה והילדים
פטר מילא תפקידים משמעותיים שאהב מאוד בקיבוץ: ניהל את קואופרטיב התחבורה בעמק חפר והיה גזבר איגוד הכדורסל. הוא נישא בקיבוץ לחנהל'ה ונולדו להם ערן בני ודורון. זמן קצר אחרי הולדת דורון נפטרה חנהל'ה. שנים אחר כך נישא פטר לתמר ואימץ את לירון כבנו. הצער, הכאב והפצע הפתוח על נפילתו של לירון בלבנון, ליוו אותו ימים כלילות.
פטר העמיד "שבט" לתפארת של בנים, כלות, נכדים ונינים ולמרות הצער והכאב שהיו מנת חלקו וחלק נכבד מעברו, היה מופת ודוגמא לאהבת חיים, שמחת חיים, הומור ואהבת אדם.
משפחת לנג צילומי משפחות 2012
פטר לנג צילמה אפרת אשל 2016
לסבא פטר / עמית לנג
אתה איש נדיר – סוג של מותג.
כולם מכירים אותך, כאילו היית פה תמיד.
מקטרת, בירה, שניצלים בשבת בערב, ספורט מכל הסוגים (חוץ מנדאל ושחר פאר – הם לא אלגנטיים) את אלוהים פחות אוהב, מרק פטריות, מכנסי עור, ויסקי, רפת, סלף, פדרר, טרזין, כופתאות, סקי, עזרי.
והמון משפטי מחץ שלא נשכח:
- דם זה לא מים
- בדרך כלל משמינים מאוכל
- תחת עץ אגס לא נופל תפוח...ועד ועוד.
עם הקסם המיוחד והחיוך הממזרי שלך, נכנסת לליבם של רבים, צעירים ומבוגרים כאחד.
האופטימיות ואהבת החיים שלך, משכו אליך חברים ומכרים. בעיקר הקסמת את בנות המין הנשי. בכל חופשת סקי, ארוחה במסעדה או סתם בית-קפה, הותרת אחריך קהל מעריצות סמוקות לחיים.
אהבת אנשים – והם אהבו אותך חזרה.
אז רציתי להגיד שנתגעגע.
ורציתי שתדע כמה אתה מיוחד.
ואני שמחה ששחררת, ונתת לעצמך להרפות ולנוח מהחיים המעייפים האלה.
ואני ממש מקווה שתפגוש את כל מי שהתגעגעת אליו: את לירון וחנהל'ה ולוטה וההורים ואת כל החבר'ה מטרזין.
ואנחנו, המשפחה הגדולה שהקמת, מבטיחים להמשיך ולהזכיר אותך ולחשוב מה היית אומר.
ולהרים עוד כוסית לזכרך ולחגוג איתך את החיים.
אוהבת אותך מאוד
.jpg "פטר לנג")
פטר לנג ז"ל
בשיחותינו, פטר תמיד הגדיר את עצמו כמוהיקני האחרון – אחרון שורדי גטו טרזין בגבעת חיים איחוד. ואכן, לפני חודש וחצי נפרדנו מעליזה שילר ואתמול הלך לעולמו המוהיקני האחרון. שניהם ממייסדי בית טרזין ומאבני היסוד של הבית.
פטר היה אדם מיוחד, רגיש ומלא הומור. חובב בירה שפתח את היום בכוס משקה אצל עזרי. אבל אם עזרי איננו – יש בית טרזין, וכך, כבר כמה שנים שיש לנו רנדוו בימי שלישי בבוקר, במקום עזרי.
ביומן של בית טרזין, בין רישום הקבוצות שמגיעות לבין רישום הפגישות יש בכל יום שלישי משבצת קבועה בה כתוב "פטר לנג". השיחות שלנו כללו עולם ומלואו, מהסיפורים האישיים והכואבים על המשפחה שאבדה ועד ספורט ופוליטיקה עכשווית. למדתי להכיר את הסביבה והמשפחה בה גדל וגם לשמוע ממנו מה קורה בקיבוץ.
דובבתי אותו לספר על חוויותיו מגטו טרזיינשטאט. היו לו סיפורים מרתקים. הוא אהב לספר אנקדוטות משעשעות על הגטו, כמו למשל - איך היו הוא וחבריו לעבודה בגן הירק של הגרמנים מבריחים ירקות דרך תעלות השפכים בחומת המבצר, משובות נעורים עם הבנות בגטו ועוד. בהמשך הסיפור היה מרצין ומקמץ בפרטים. אושוויץ, מחנה קאופרינג, מחנה ריכרד בלייטמריץ - אליו התנדב לצאת מקאופרינג עם חברים מטרזין מתוך מחשבה שיוכלו להגיע משם חזרה לגטו. הוא היחיד שנותר בחיים מכל החבורה וכשחזר לטרזין בסוף המלחמה לא האמינו לו כשסיפר זאת. כל אלה היו חוויות מכאיבות שלא אהב להזכר בהן.
הנאה עצומה הייתה לפטר ממפגש עם קבוצות צ'כיות שהגיעו לבית טרזין. אז היה במיטבו, מתלוצץ, מצחצח את הצ'כית בהנאה ומספק למשתתפים חוויה בלתי נשכחת. מספר בהומור האופייני לו על הגטו, מספר על הקיבוץ והקליטה בארץ. תמיד היה שואל אותי מתי הפעם הבאה שיגיעו צ'כים, או מודיע לי מתי הם יגיעו לפי המידע שקיבל מדויד.
פטר לא נהג להגיע לטקס יום הזכרון לשואה שבית טרזין עורך בכל שנה. התקופה של יום השואה ויום הזכרון הסמוך הייתה קשה לו, אבל, הוא היה מסור בכל ליבו לבית טרזין, מילא תפקידים שונים, נתן עדויות בפני קבוצות שונות והגיע לפעילויות. פטר יחסר לנו מאד. יהי זכרו ברוך.
תמי קינברג, מנכ"לית בית טרזין
הכרזת המדינה שלי / פטר לנג
26.4.2006 בתוכנו
במאי 1948 שירתתי בצבא הצ'כי. הייתי משנה טכני (האחראי לחישובי הירי) בסוללת תותחים היפו-מובילית, כלומר ממונעת על ידי סוסים. במקום ג'יפ היה לי סוס משלי, בו טיפלתי ועליו רכבתי. בתור תפקיד נוסף הייתי "פוליטרוק" – מדריך פוליטי (בלשון ימינו: שוטף מוח) – וכל בוקר הייתי צריך לתת לחיילים 20 דקות הרצאה.
בבוקר הכרזת המדינה נשאתי הרצאה על הקמת מדינת ישראל. הסברתי לחיילים, ברוח הימים, שזהו מהלך אנטי-קפיטליסטי מובהק, שהמדינה הצעירה תעצור את הקולוניאליזם הבריטי (דבר שלא באמת האמנתי בו). החיילים הקשיבו בעניין רב, ושמע ההרצאה המוצלחת הגיע עד מפקד הגדוד, שביקש ממני לחזור עליה בפניו.
הייתי ציוני, והאמנתי שהקמת המדינה היא דבר טוב.
מ"הסוציאליזם-העממי" כבר התאכזבתי, במיוחד לאחר שביום הבחירות בצ'כיה הוצעדה היחידה שלנו כאיש אחד לקלפי, והמפקד הודיע בשמנו, אפילו בלי שנכנסנו לקלפי, כי היחידה כולה מצביעה בעד "החזית העממית", קרי המפלגה הקומוניסטית. הבנתי שמקומי בישראל החדשה.
.jpg "עליזה שילר ופטר")
עליזה שילר ופטר
פטר לנג ויענקלה הורוויץ
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!